לא תמיד אפשר לסמוך על שפיטת העין | הרב יוסף זאב

הרב יעקב חיים סופר ה "כף החיים". נולד וגדל בעיראק. למד ב"מדרש בית זילכה" אצל הרב עבדאללה סומך, ואצל הרב יוסף חיים (בן איש חי) והסמיכו לרבנות .
בשנת 1904 עלה לירושלים. רעב גדול היה אז בירושלים .

בבית יהודי שהעניות נכרכה בה ונמסכה בדמה: עמדו להכין צרכי שבת. לא היה בידם כלום מלבד עוף אחד שהצליחו להשיג. מאותו עוף בודד היה עליהם להכין את הגפילטע פיש ואת המרק, את החמין ואת התוספת, את הגלידה ואת העוגה… והנה – שאלה בעוף! המתח גדול. אלמלא עוף זה, מה יהיה גורל השבת שלהם? האם ייאלצו לעשותה חולין ? רץ בעל הבית אל רבי יעקב חיים סופר זצ"ל, בעל ה"כף החיים". בחיל וברעדה הציג את העוף והמתין במתח גדול להכרעת הרב. התבונן הרב בעוף, בדקו היטב, ופסק: "טריפה!" נרעש היהודי ונפחד. מה יהיה על השבת שלו ? האמנם נגזר עליו לאכול חלה טבולה במעט טחינה לכל שלוש הסעודות ?

מרוב חיל, רעדה ולחץ עשה מעשה שלא ייעשה: הלך לשאול את הרב מטפליק, רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל, שעלה לא מכבר מרוסיה והתיישב בירושלים. הרב מטפליק ידוע היה כפוסק גדול. בצעירותם עשו אצלו שימוש בהוראה רבים מגדולי הפוסקים: הרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב וואזנר ועוד. במבוכתו לא אמר לרב מאומה. לא סיפר על הכרעת ה'כף החיים' ולא דיבר על נחיצותו של העוף לשבת. רק הגיש את העוף והמתין במתח להכרעת הרב. התבונן הרב מטפליק בעוף, נשא את עיניו אל היהודי, חייך ופסק: "גלאט!" גלאט? הרי לכם מבוכה אמיתית! היהודי החזיר לו מבט מבולבל. מה יעשה כעת ? איך אפשר לאכול עוף שה'כף החיים' פסק שהוא טרף? איך אפשר לזרוק אותו כשהרב מטפליק פסק שהוא גלאט ? מהו העוף באמת? נוכח הרב מטפליק שהלה נטוע במקומו ואינו מניע את עצמו, הסיק שכנראה הוא סובל מעודף נערוו'ן ואינו משוכנע שהעוף כשר. לפיכך קם ממקומו ואמר: "בא עמי". הובילו אל המטבח שבביתו, נטל סכין בשרית, חתך מן העוף את שפיץ הכנף, הסיר את מכסה סיר החמין שעמד ובעבע על הכיריים וזרק לתוכו את החתיכה. מעשה זה שכנע סופית את היהודי בעל העוף. הוא שב לביתו, ובחיוך גדול הושיט לאשתו את העוף שתכין ממנו מטעמים לכבודה של השבת. "נו מה אמר הרב " ? ביררה האישה בתום לב.

קשה היה לו לספר על התהפוכות שעבר, לפיכך אמר רק: "הטשולנט שנאכל בשבת זו יהיה כמו הטשולנט של הרב מטפליק. הוא נטל חתיכה מן העוף שלנו וזרק אל הסיר שלו". שמחה האישה – ומיהרה לחלק את העוף בשים לב ולדאוג שיהיו די מנות לכל סעודות השבת. על הפתילייה בבית העמידה עוף ומרק לליל שבת, ואת סיר החמין שלחה, ככל נשות ירושלים, אל תנורו של האופה. באותם ימים לא הייתה פלטה חשמלית, לפיכך מדי יום שישי, כאשר היה האופה מסיים את אפיית החלות שלו, נהגו כל המשפחות בירושלים להפקיד בתנורו החמים את סירי החמין שלהם, או אז הייתה מתרחשת 'סגירת התנור', ובשבת בבוקר היתה 'פתיחה' וכולם היו מגיעים לקחת אותם. זמן קצר לפני שבת עלה באפם ריח שריפה מכיוון המטבח. רצו לשם והנה – שוד ושבר: הפתילייה עולה באש ! עמדו והביטו בצער בסיר העוף והמרק ובתכולתם שנשרפה כליל ולא הייתה ראויה לאכילה, ובלית ברירה אכלו חלה בלבד. בבוקר הגיעו לקחת את סיר הטשולנט שלהם, אך הסיר לא נמצא.

אחרי חיפושים התגלה זרוק תחת התנור כשכל תכולתו שפוכה. התברר כי אחד העובדים רצה לסדר מחדש את הסירים, הוציא והכניס, ובטעות נשמט סיר אחד מידו… הסיר שלהם! בבית היתה האווירה שפופה – גם טשולנט אין להם, ועליהם לאכול חלה בלבד!… נזף היהודי בבני ביתו: "מדוע התעצבתם ? עלינו לשמוח! צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, ומשמים דאגו שלא נאכל אוכל שאינו גלאט. ה'כף החיים' ידע מה שהוא אומר ! שמרו עלינו כפי ששמרו על חמורו של פנחס בן יאיר שלא אכל תבן שאינו מעושר". וכאן עמד וסיפר להם את הגלגולים שעברו עליו בערב שבת עם השאלה, כיצד הלך ל'כף החיים' והמשיך לרב מטפליק. התקבלו דבריו על לבם – ובשמחה אכלו את החלה שלהם. אלא שאז העירה האישה שלדעתה עליו לבקש מחילה מהטפליקר רב. "הפלת אותו בפח!" טענה, "לא סיפרת לו שבאת לשאול שאלה לאחר שה'כף החיים' אסר לך את הבשר". חשש בעלה והתחמק מן המשימה. אולי יקפיד עליו הרב מטפליק ? סביר שיגער בו… אולם האשה לא וויתרה, ובלית ברירה הלך לביתו של הרב. התנצל, התגמגם וסיפר כי לא עמד בניסיון. מאחר שידע שאלמלא אותו עוף אין לו מה לאכול בא לשאול שוב, לאחר שה'כף החיים' אסרו. "אני ברוך ה' ניצלתי", הוסיף, "משמים דאגו לשרוף לי את האוכל גם בבית וגם אצל האופה, אולם את הרב הכשלתי ולכן באתי לבקש מחילה". התחייך הרב מטפליק חיוך גדול ואמר: "כוונתך לומר שמשמים שמרו עליך מן האיסור ? בגלל זה אתה כל כך מאוש?
דע לך שהבעיה אינה בחפצא אלא בגברא. לא בעוף יש בעיה, אלא בך שבאת לשאול אחרי שהורו לך לאיסור. ויש לי ראייה פשוטה לכך – שהחמין שלי היה טעים מאד"…
" רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי " [טז, ז]
עינו של קרח הטעתו רש"י מביא את שאלת חז"ל: "וקורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו ?" ותשובתם: "עינו הטעתו". ועלינו להבין, מהי אותה עין שהטעתה את קורח וגרמה לו לראות את המציאות באופן מעוות ולטעות עד כדי כך?
מבאר רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת חכמי לובלין:
הקדוש ברוך הוא ברא לאדם שתי עיניים. בעין אחת עליו לראות את גדלות הבורא, ובעין השניה – את קטנות עצמו. לקרח היתה בעיה בעין אחת – עינו הטעתו. את גדלות הבורא הוא הצליח לראות, אך בעין השנייה הייתה קצת פזילה, והוא לא ראה בה את קטנות עצמו. הוא ראה את כל הגדולה העתידה לצאת ממנו :
עשרים וארבע משמרות של קדושי עליון שעתידות לצאת ממנו, ושמואל השקול כנגד משה ואהרן ! והוא הרגיש שהוא היחיד מכל העולם שיכול לעמוד מול משה ואהרן. אם כן, עינו הטעתו – אותה עין שתפקידה להתבונן בשפלות עצמו, לא מילאה את ייעודה. במקום לראות את השפלות, ראתה את הגדולה. משה רבנו, לעומת זאת – "לא כהתה עינו"! למרות הגדולה העצומה שהשיג, עד ש"לא קם כמשה"
העין השנייה שלו תפקדה בשלמות, והוא ראה בשפלות עצמו מתוך ענווה אמיתית, והיה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה".

טעות נוספת היתה לקורח בראייתו – הוא ידע היטב את דברי חז"ל [יומא כב ע"ב] ש"אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן יש לו קופה של שרצים מאחוריו". למרות זאת סבר שאפשר שיתמנה כפרנס על הציבור. מדוע? משום שגם בן בנו, שמואל, יתמנה לתפקידו מבלי שתהיה קופה של שרצים תלויה לו! ולא ידע קורח כי עינו הטעתו… לשמואל הנביא היתה גם היתה קופה של שרצים – הזייד'ע קורח בכבודו ובעצמו!… טעות העין של קורח הוציאה אותו מן העולם, שכן כך היא דרכן של טעויות העין: הן מטות את דעתו של האדם עד שהוא רואה באור חושך ובחושך אור, וסופו שהוא מגשש את דרכו באפלה. רק עינם הפקוחה והבהירה של מורי הדרך וגדולי הדור, בכוחה להאיר את דרך הישר: לומר מה נכון ואילו מחשבות ומסקנות

הרי לנו שלא תמיד אפשר לסמוך על שפיטת העין. לעיתים דברים הנראים כך – אחרים לגמרי, אנו בונים תלי תילים של הסברים שבטעות יסודם. לפיכך גם כאשר משוכנעים אנו בפירוש שאנו נותנים למציאות הנגלית לנגד עינינו – זקוקים אנו להכוונת רבותינו שיאירו את עינינו ויעמידו את השקפת עולמנו באופן הנכון ביותר.
אחד הדברים שהכי צריך להזהר מהם בהקשר של מחלוקת, הוא הזהירות בכבודם של גדולי ישראל. הדבר אף נכנס תחת ההגדרה של אחד מיסודות עמנו – "אמונת חכמים
ישנו מעשה שמובא בקדמונים [ יעויין שמות רבה נא,] ובשינוי כמה פרטים – כפי שמובא כאן –

במדרש עתיק על י"ח ברכות שנתגלה לאחרונה, אודות גמר מלאכת המשכן וחשבון המלאכה. התורה הרי מפרטת בארוכה את כל הממון שנתרם למלאכת המשכן ולאן הלכה כל פרוטה ופרוטה. משה רבינו לא רצה לתת שום פתח למלעיזים. אבל כשגמר משה רבינו את החשבון, ראה שחסר בחשבון אלף שבע מאות שבעים וחמישה שקלים. התחילו מיד המרננים ללחש ולומר "אהה, הנה תפסנו אותו שהוא לקח לעצמו מנדבת המשכן"… התחילו ווי המשכן לצעוק מאליהם: "ואת האלף ושבע מאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים ] שמות לח, כח]. הווים היו מוסתרים בתוך עמודי המשכן עצמם ולא ראו אותם, ולכן הם נשמטו מהחשבון, ובדרך נס הם מנעו את טענות המלעיזים. עד כאן דברי הקדמונים.
מה שנוגע אלינו הוא, 'האליהו רבה' [אורח חיים סא, ה] שמביא בשם ספר 'המנהיג',

חכם מתקופת בעלי התוספות, כי הסיפור הזה הוא הסיבה לכך שתקנו להגיד כל יום אחר קריאת שמע אמת ויציב, שיש בו חמישה עשר ווי"ן, זכר לאותו חשד שהופרך. לאחר האמונה בבורא יתברך וקבלת עול מלכות שמים, תקנו לנו חכמינו גם לזכור כל יום את האמונה במשה רבינו, ולשנן את הידיעה וההכרה המוחלטת בחשיבותה של אמונת חכמים! חשיבותם של הדברים בדורינו השפל היא לאין ערוך. דיברנו על נוראות ענין המחלוקת עצמה, אבל בתוך זה צריכה לבעור כלהט החרב המתהפכת הזהירות מפגיעה בכבודם של גדולי התורה !

הדברים לעילוי נשמת אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון