אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר לא, ג)
בגמ' בקידושין (כח,א) לגבי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה, בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק.
ובטור (יו"ד סי' רנח,ו) כ' אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנודר צדקה אי אפשר לו לחזור בו, ובבית יוסף כ', דכ"כ הרי"ף בב"ק (יח,ב) שהרי מצינו בגמ' בראש השנה (ו,ב) 'בפיך' זו צדקה ומוכח שבדיבור הוא מתחייב בצדקה וכן משמע בע"ר.
מחלוקת הראשונים בצדקה במחשבה
עוד כ' בב"י שם, בשם הראש בתשובה (כלל ג' סי' א') אדם שקנה קרקע על דעת שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום הרי"ז דברים שבלב והרי אמר שמואל בשבועות (כו,ב) גמר בליבו צריך שיוציא בשפתיו שנא' לבטא בשפתיים, ושאלה הגמ' ממה שכתוב מוצא שפתיך תשמור ועשית שדוקא בהוציא בשפתיו וגמר בליבו מנין ומתרצת הגמ' שנא' כל נדיב לב ונלמד משם לכל מקום שגמר בליבו אלא דתרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ולמסקנא אין לומדים מתרומה וקדשים, ולכך סבר הרא"ש שחייב רק בהוציא בפיו.
אמנם הביא מהמרדכי בב"ב שפסק שהגומר בליבו ליתן צדקה חייב כאילו הוציא מפיו, ומה שתוס' כ' שאין לומדים מהקדש בזה פי' רש"י בתשובה שצדקה כנדרים ונדבות ולכך כשגמר בליבו ליתן צדקה חייב כאילו הוציא בפיו. וכן פסק מהרי"ק שבצדקה אין צריך להוציא בפיו.
וכן בתוס' בע"ז (לד,א) כ' גבי מעשה שבא לפני ר"ת באחד שעשה הרבה תעניות ולא קבלם מאתמול ואומר ר"ת שלא הפסיד תעניותיו כיון שהיה בדעתו להתענות והרי גמר בליבו ונכלל בכלל נדיב לב, ומה ששמואל ור' יוחנן סברו שצריך קבלה היינו לכתחילה.
והנה כ' השו"ע (תקסב,ו) לגבי קבלת תענית שמקבלו במנחה ואם לא הוציא בשפתיו אם הרהר בליבו שהוא מקבל תענית למחר הוי קבלה והוא שיהרהר כן בשעת תפילת המנחה. ובמשנה ברורה (סקל"א) כתב דאע"ג דלענין שבועה ונדר כשאוסר דבר על עצמו לא מהני עד שיוציא בשפתיו אבל תענית דמי לנדר של צדקה דמהני כשגמר בליבו לזה, והט"ז כתב כיון דעל ידי התענית נתמעט חלבו ודמו חשוב כקרבן ובקרבן כתיב כל נדיב לב יביא עולות.
וברמ"א (יו"ד רנח,יג) כ' אם חשב בליבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו ואי"צ אמירה אלא שאם אמר כופין אותו לקיים, וי"א דאם לא הוציא בפיו אינו כלום והעיקר כסברא הראשונה.
ובפתחי תשובה כתב עיין בתשובת דת אש סי' י"ד שהאריך בזה והעלה דודאי כשהאדם לא הוציא מפיו כלום אף שהיה במחשבה שלו ליתן שום דבר לצדקה אין שום חיוב עליו כמו בכל נדר ושבועה שאינו כלום אם לא הוציא בשפתיו אך אם הוציא מפיו ליתן צדקה ולא הוציא מפיו מהו שרוצה ליתן או כמה וחשב במחשבתו על דבר או סך הידוע אז צריך לקיים מה שחשב וכה"ג אם חשב שיהיה לצדקה הידוע אע"פ שנתן ליד הגבאי בסתם הוי כמו שפירש ואינו רשאי לשנותה.
ובחו"מ (ריב,ח) פסק השו"ע קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן ויש מי שאומר דאע"ג דכתיב כל נדיב לב יביא עולות חולין מקדשים לא ילפי' והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום והרמ"T כתב ויש להחמיר כסברא הראשונה.
ובביאור הגר"א כתב מה דכן מחמירים בזה כיון דמה דכתיב כל נדר בכלל כל נדיב לב והוכילח כן מחגיגה וכן סבר ר"ת בע"ז (לד,א ד"ה מתענין) וכן סברת הרא"ש.
ובערוך השולחן (יו"ד רנח,לט) כתב בביאור דעה הראשונה דבקרבנות כתיב כל נדיב לב ובנדבת מלאכת המשכן כתיב כל נדיב לב ומזה דרשו בשבועות שמתחייב בגמר בליבו בלבד ואמרי' שם דלא ילפי' מזה בעלמא משום דהוי שני כתוביים הבאים כאחד ואין מלמדים ולכן סוברת דעה שניה שצדקה לא ילפי' מינייהו ודעה הראשונה סוברת דתרומת מלאכת המשכן היינו צדקה וממילא גם בצדקה הדין כן, אך גם לדעה הראשונה לא מקרי גמר בלבו במחשבה בעלמא אא"כ גמר בלבו ממש בהחלט כך וכך אתן לצדקה ומ"מ כיון דהוי ספיקא דדינא לא מפקינן ממונא אלא שהנודר יש לו לחוש לזה ואם חוזר בו ישאל לחכם וכבר ביארנו בחו"מ סי' ריב סעי' י' דאף לרבינו הרמ"א אינו אלא בצדקה ולא בשארי דבר מצות כמו התעית וכיו"ב דבזה כו"ע מודים דצריך דווקא להוציא בשפתיו עיי"ש ולםימ"ש הטעם פשוט.
הנודר במחשבה בעת צרה
בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קסב) כתב בדבר השאלה במי שגמר בלבו בעת צרה כשיצלהו השי"ת יתן סך קצוב לעניים אם יש לו להתיר נדרו, דלפי מה שכתב בפת"ח דבלא הוציא מפיו ודאי לא קשיא ורק בהוציא בפיו ולא פירש כמה שצריך ליתן, והק' דדבריו תמוהים לכל מעיין ב"י דמבאר שלכמה פוסקים מחשבה מהני בנדרי צדקה כמו בהקדש והרי בהקדש ודאי מהני גמר בלבו בלי שום דיבור.
ובדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ח סקי"ט) כ' אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה יש דעות בזה אם חייב לקיים מחשבתו ופסק הרמ"א להחמיר ודוקא אם גמר בלבו ממש בהחלט וכ"ש אם כתב אף שלא הוציא בפיו דחייב, ולכן אם אמר שחשב בי"ד מחייבין אותו לקיים מחשבתו או שישאל לחכם, וי"א דדוקא אם הוציא מפיו ליתן צדקה רק לא אמר כמה או מה רוצה ליתן או למי בזה מהני מחשבה, ודוקא אם החליט בלבו אבל אם רצה לומר בפיו א"כ לא גמר בלבו שיהא צדקה עד שיוציא בפיו.
הכותב צ'ק לצדקה וחזר בו
ובשו"ת באר משה (ח"ב ח,ז) כ' לגבי אדם שרשם צ'ק לצדקה ולאחר שכתבו חזר בו וקרעו האם מחוייב ליתן את הסכום שרשם כיון שהוא כנדר וא"י יכול לחזור בו, וכתב דזה שיטת החו"י והחת"ס שנדר בכתב הוי נדר, אמנם כאן לכאורה הוא לא אמר שנודר כך וכך לצדקה אלא רק הרהר בדעתו וכתב את הסכום, ולכאורה בזה כתב הרמ"א שהחושב בלבו ליתן צדקה שחייב לקיים מחשבתו אמנם בפת"ח כ' בשם האש דת שכל כוונת הרמ"T רק באופן שאמר שיתן ולא אמר כמה אבל אם לא אמר כלום שיתן רק כיון במחשבתו אי"צ לקיים את מחשבתו, ולפי"ז הרי הוא לא אמר כלל כמה יתן ומה ואין בזה נדר צדקה לדברי הפת"ח.
והנה בעיקר דברי הרמ"א שדן הפת"ח לכאורה מהיכן הוכיח כן בדברי הרמ"א שאמנם בדברי הדרכי משה אין הכרח שהמרדכי ס"ל שבלב ממש בלי שום דיבור חייב לקיים מחשבתו שדיבר, אך מה"ת שמדובר במקום שאמר שיתן רק לא פירש דבריו, ועוד שהרי הרמ"א בחו"מ (ריב,ח) כתב גבי קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא בפיו כלום די"א כיון שגמר בלבו לתת צדקה חייב וכו' ומשמע שלא הוציא בפיו כלום.
ולכך פסק בבאר משה שחייב לקיים מחשבתו במה שכתב בצ'ק כיון שחשב בלבו ואסור לחזור בו.
אם יש יד לצדקה
והנה הגמ' בשבועות (ז,א) הסתפקה אם יש יד לצדקה או אין יד לצדקה, והפירוש, האם כשאומר בלשון שאינו מוכרח כשאומר על מעות אלו לצדקה ואמר על מעות אחרות וכן הם שלא אמר עליהם בלשון צדקה, והנידון כיון שצדקה הוקש לקרבנות שנא' 'בפיך' זו צדקה מה קרבנות יש להם יד אף צדקה יש לה יד או שהוקש רק לענין 'בל תאחר'.
והק' בשיטה מקובצת בשם הרא"ם, דגבי צדקה אם היה בדעתו ליתן צדקה שנחייבו משום 'כל נדיב לב' שמצינו בשבועות שגמר בלבו אפי' שלא הוציא בשפתיו, וכ' ושמא גמר בלבו שנתיישב בלבו לעשת הצדקה ולא יתחרט אבל בדברי הגמ' לא נתיישב עליו לבו כל כך.
הצדקה במחשבה אינה חלה על חפץ
ובשו"ת בית שלמה (יו"ד חלק ב' סי' קט) וכן בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' ר') בבי' השני כתבו לבאר קו' השיטמ"ק, שאפי' אם נאמר שהצדקה דומה להקדש שמועיל בגמר בלבו בלבד וכ"כ הרמב"ם (פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הי"ב) בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב. כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר (שמות לה-ה) "כל נדיב לב יביאה" בנדיבות לב יתחייב להביא. וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן, שכל מה שמחויב שגמר בלבו הוא רק שהוא מתחייב להביא אבל אין ההקדש נפתפס על הבהמה עד שיקדיש בפה, ובזה מבאר את קושיית השיטמ"ק לגבי אם יש יד לצדקה שמ"מ חייב משום כל נדיב לב, אלא שלענין דין יד צריך שיהיה תפיסה בעצם החפץ כמו הקדש בקרבן שיהיה בו מעילה ושלא יהיה חולין בעזרה וזה דוקא באמירה ולא בגמר בלבו וכן בצדקה בגמר בלבו אין היורשים מחוייבים לקיים מחשבת אביהם.
אמירתו לגבוה בכתיבה
ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' פ"ב) כתב לגבי אם מועיל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בכתיבה שהר"מ גלאנטי סבר שכתיבה בלא הזכרה בפה אינה כלום, ויש שחלקו שגם בכתיבה הוי אמירה לגבוה, וכתב שגם לשי' ר"ת שמועיל בצדקה ונדר או בהקדש ע"י מחשבה מ"מ אין ההקדש זוכה במחשבה זו שלזה צריך אמירה דבמחשבה צריך לקיים משום נדר אבל אין ההקדש זכה בו, וכתב דלפי"ז אם כתיבה היא כמחשבה אין היורשים צריכים לקיים, אמנם יש שחלקו שכתיבה כדיבור וחייבים לקיים, ובצדקה ומשפט (פ"ד הערה יג) כתב לבאר דבריו שאף למ"ד יש שיעבוד ממון בצדקה היינו דוקא באמירה ממש דהוי כמסירה להדיוט אבל נדר במחשבה לכו"ע ל"ה כמסירה רק כנדר.
ובשו"ת הר צבי (יו"ד סי' ר') כתב קושיית השיטמ"ק, שבכ"מ מועיל הקדש במחשבה ומה הנידון אן יש יד לצדקה, וכתב לתרץ שבהקדש מה שמועיל מחשבה היינו לעניין שמחייב את עצמו להביא אבל לא יכול להתחייב משום בל יחל או בל תאחר במחשבה ולגבי אם עובר בבל יחל או בל צאחר היינו דוקא כשאומר בפיו, והביא דברי הריטב"א בשבועות (כו) שבצדקה אינו עובר משום בל תאחר בקיבל בלב משום שנא' בבל תאחר 'מוצא שפתיך'.
ובשו"ת אחיעזר (סי' מט,ה) כתב לתרץ בשם העונג יו"ט שמצד מחשבה אין גוף הסלע נתפס ור הוא מחויב לקיים נדרו, אבל בדברי המרדכי בקידושין לגבי אמריתו לגבוה כמסירתו להדיוט שכתב דה"ה בחשבה בלא אמירה דכתיב כל נדיב לב, ועד שהרי בתרומה נתפסת התרומה בעצמה וא"כ גם גבי הקדש, אלא כתב לומר שמדובר שהתכוין לומר תרומה שגמר בלבו להוציא בשפציו ובזה הספק.
ברכה על מצות צדקה
ובמשנה הלכות (ח"ד סי' קכג) כתב כיון שסברו הרבה ראשונים שלומדים צדקה מקדשים וכן פסק הרמ"א שאפי' במחשבה אמריתו לגבוה כמסירתו להדיוט יתחייב במחשבתו גם שלא הוציא בפיו לאיזה עני רק את הסכום של צדקה שאסור לשנותו לעני אחר, ואין לחלק בזה בין אמירה למחשבה אם לא פירש לאיזה עני שיוכל לשנות שהרי מחשבה כדיבור ומשמע לכל דבר ואין לחלק שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וגם מחשבה כעין מסירה, ולפי"ז כתב במה שאין מברכים על מצות צדקה, שהב"י (או"ח סי' תל"ב) כתב גבי ביטול חמץ שאין מברכים כיון דהוי דברים שבלב ואין מברכים על דברים שבלב ולפי"ז בצדקה כיון שמועיל צדקה במחשבה אין מברכים על זה ואפי' ששייך בזה גם בפה כיון שיש גם מחשבה מ"מ לא מברכים, וכתב שנחלקו בסברא זו המנחת חינוך והמ"מ.
אם יכול לשנות מעני לעני
ויש לדון אם יכול לשנות הצדקה מעני לעני כשהתכוון לתת לעני אחד ואח"כ שינה בדעתו לעני אחר, והנה כתב בהליכות שלמה (פ"ז ד) מה שנתפשט שמסבבין לאסוף מעות לצדקה גם בזמן שאסור להפסיק לא טוב הדבר כי עי"כ מבטלים את המתפללים מתפילתם וכוונתם, ובערה הובא שהגרש"ז היה מכין על יד מקומו מעות לצדקה קודם התפילה שלא יופרע מתפילתו והיה מעורר שיזהר כל אדם בדבר המצוי שמכין מטבע לעני מסוים או גבאי מסוים ולבסוף לא עבר אותו אדם על פניו דקרוב הדבר להכשל בעון נדרים ח"ו, ולכן יזהר בלבו שלא יתכוין לזכות לו עד שיגיע לידו ממש, וכשונהג כן ג"פ או שמתכוון לנהוג כן לעולם הרי זה נדר ולכך ידקדק במה שמתכוון בלבו שלא יהיה בתורת נדר או קבלה, ולמרות שמועיל בזה מסירת מודעה בערב ר"ה מ"מ ראוי ונכון להחמיר שיתכוון בלא נדר.
א"כ מצינו שנחלקו בראשונים אם גמר בלבו לתת צדקה ולא הוציא בפיו אם מתחייב משום נדרי צדקה וברמ"א נקט שמחשבה כדיבור לעניין זה, ובדברי הרמ"א כ' האש דת שאין מחשבה לצדקה אלא כשאומר שיתן ולא פירש כמהיתן ואם לא אמר כלום בפיו רק במחשבה אין מתחייב, ובאחרונים כתבו שמחשבה מחייבת רק משום נדר והממון עצמו לא נעשה ממון עניים ואין המטבעות נתפסים בצדקה אין במחשבה אמריתו לגבוה כמסירתו להקדש, ולענין גמר בלבו ליתן לעני אחדש שבחזו"א כ' שאם הלך העני שיתן לעני אחר ויש לדון אם הוא לפנינו אם יכול לשנות.
