הקצב המסחרר של האירועים השבוע לא זכור זה זמן רב. הכותרות התחלפו בשיא המהירות. ראש הממשלה נתניהו שקיווה להגיע ארצה מארה"ב נישא על גלי נאומו בקונגרס, נאלץ להגיע בטיסה חפוזה לאחר טבח הילדים במג'דל שאמס, האירוע (האזרחי) הקשה ביותר מאז הטבח בעוטף. לכולם היה ברור שהטבח הזה לא יעבור בשקט.
יום למחרת הגיעו אירועי שדה תימן (לקמן בהרחבה) והסיטו את תשומת הלב למחוזות אחרים של הפגנות והשוואות לאירועי המחאה. ואז הגיע יום שלישי הארוך – עם שני חיסולים דרמטיים – אחד בלב ביירות של האיש מס 2 בחיזבאללה, והשני בתוך טהראן של האיש מספר 1 בחמאס. ישראל נטלה אחריות על החיסול הראשון ונמנעת (בשלב זה) להתייחס לחלקה בחיסול השני.
מבצע החיסול (אחד פלוס אחד) הפך לכותרות הראשיות בכל רחבי העולם. בג'ונגל האזורי בו אנו חיים יש חשיבות רבה להחזרת כוח ההרתעה, שנפגם קשות בשמחת תורה. החיסולים המדויקים נועדו לא רק לחסל את שני בני המוות, אלא גם לצורך אותה הרתעה. בלבנון ובאיראן מבטיחים נקמה והכוננות בהתאם, אבל גם שם מבינים ש"בעל הבית השתגע" השבוע ואין לו עכבות.
תגובה קשה שלהם שתפגע באזרחים, תביא לתגובה חריפה עוד יותר מהצד הישראלי עם אפשרות להידרדרות למלחמה אזורית. אין כל וודאות שאיראן מעוניינת בכך, בפרט לא עתה, כאשר היא מנסה להשלים את פרויקט הגרעין שלה ללא הפרעה.
בד בבד לצד כל הכותרות הבומבסטיות, צוינו השבוע 300 ימים מאז תחילת המלחמה. האופטימיים יציינו את ההצלחות בס"ד שהתבטאו בחיסולים של כל בכירי החמאס (מלבד סינואר, שגם זמנו יגיע), הכרעת רוב גדודי החמאס, חיסול אלפי מחבלים (מחצית מכוח החמאס), פיצוץ מאות ק"מ של מנהרות, נטרול מערך הרקטות, ביתור הרצועה וכיבוש ציר פילדלפי.
מאידך הפסימיים יציינו בצדק כי למרות כל ההצלחות, עדיין נותרו 115 חטופים בעזה (רבים מהם אינם בין החיים), 60 אלף תושבי הצפון עדיין לא שבו לבתיהם, כטב"מ חותי חדר לת"א, טבח הילדים במג'דל שאמס והרוגים רבים בשתי החזיתות בדרום ובצפון, וכוננות גבוהה בכל רחבי הארץ מפני תגובה איראנית, חיזבאללה, חות'ים, סוריה ועיראק, עם חשש מפני מלחמה אזורית. אם ד' לא ישמור עיר.
האסטרטגיה והאלרגיה
מתקשים לפרגן: ה"אבל" הקבוע של פרשני התקשורת, שסיקרו השבוע את החיסולים
מעניין היה לעקוב אחר התגובות השבוע של פרשני האולפנים לאחר ההצלחה בס"ד של החיסולים. כמו תמיד לאחר אירועים דומים, קשה היה להם לפרגן למי שאישר את הפעולות – ראש הממשלה נתניהו. לפיכך הרבו לתת קרדיטים לכולם, מבלי להזכיר את שמו. כאשר נאלצו בכל זאת לעשות זאת, שיבחו תחילה את הפעולות עצמם, אך לא שכחו להוסיף את ה"אבל" הקבוע. המשפט הנדוש שחזר על עצמו היה: "אבל אין כאן אסטרטגיה". במילים אחרות: יש כאן הצלחה טקטית ביצועית, אבל אין מחשבה לטווח ארוך.
המגוחך הוא שמיד לאחר הטבח במג'דל שאמס, כאשר עברו יומיים שלושה והתגובה התמהמהה, ציינו אותם פרשנים ממש, כי אי תגובה מהירה תביא לחוסר גיבוי בינלאומי. לפיכך מתחו ביקורת על נתניהו (כמובן) שמתעכב מלקבל החלטה. והנה כאשר קיבל החלטה ובס"ד הצליח, אותם פרשנים מדברים על "היעדר אסטרטגיה", ועל "החיסולים שעלולים לפגוע בעסקת החטופים" ובקיצור – ניסיון לעמעם את החיסולים, ובלבד שנתניהו לא יזקוף לעצמו הישגים פוליטיים מכך.
התקשורת כאמור התקשתה לפרגן, אך גם יריביו ציינו, שכרגע מבחינה ציבורית הוא נמצא במצב הטוב ביותר מאז תחילת הלחימה. בשלושת השבועות האחרונים הוא זוקף הצלחות בחיסול מוחמד דף (יש אישור רשמי), התקיפה בתימן, ההתנקשויות השבוע וכמובן נאומו בקונגרס. השאלה מבחינתם היא, האם הלחץ על החמאס יביא לקידום עסקת החטופים בתנאים שיהיו מקובלים גם על שותפיו מימין.
יש להניח שגם אם בסופו של דבר תתבצע עסקה, הוא לא יקבל את הקרדיט, אבל זה כבר סיפור אחר. בכל מקרה, נתניהו, שנהנה עכשיו באופן נדיר מעדנה ציבורית, אמר שלשום כי "אנו נמצאים בפני ימים מאתגרים". בהקשר זה ראוי לומר שאף שמדור זה אינו מדור השקפתי כפי שנכתב כאן בעבר, בכל זאת לאור כל מה שקורה מסביב ולאור כל הדיווחים, הפרשנויות וההערכות, "הימים המאתגרים" הללו, מחייבים אך ורק ריבוי תפילות. כבר ראינו היטב מה קורה כאשר היו שהסתמכו על כוחות הביטחון גרידא.
במצ"ח נחושה
מחאה בררנית: יש מפגינים אלימים שזוכים לאהדה תקשורתית ויש שמכונים "אספסוף פורע"
לעיתים נדמה שכבר ראינו הכול ושום דבר לא יכול להפתיע אותנו בכל הקשור לצביעותה של התקשורת ולמוסר הכפול שלה. ואז מגיע השבוע הנוכחי ומוכיח לנו שעדיין יש עוד תחתית שטרם הגענו אליה. יש עוד דברים שטרם ראינו. ואכן מופע צביעות כפי שהיה השבוע אינו זכור גם למי שמצוי בפוליטיקה שנים ארוכות.
אפשר לומר בפסקנות, שכאשר יכתבו אי פעם בעתיד את ספר ההיסטוריה של ימינו אלו, יוכלו לציין את פרק "שדה תימן" כעוד הוכחה לשנאה העצמית, שהובילה לפירוק המדינה. הקוראים יקראו ולא יאמינו שאכן זה מה שקרה כאן.
לרגע אפשר היה לחשוב שהתקשורת חזרה לאחור והיא מסקרת את הפגנות המחאה האלימות שהיו כאן לפני המלחמה וגם במהלכה. הכותרות תיארו במדויק את מה שקרה כאן עם הפורעים "הקלפניסטים" ועוד קודם עם "הבלפוריסטים" ואנשי "הדגלים השחורים". הנה הכותרות: "התפרקות", "שלטון אספסוף", "ניסיון מרד", "אנרכיה", "אובדן שליטה", "הפנים של השנאה" ועוד.
אלא שכל הכותרות הללו תיארו את המחאות של אנשי ימין בבסיס "שדה תימן" שם כלואים המחבלים הרוצחים "הנוחבות", ואת ההפגנות לאחר מכן בבית ליד מול הפרקליטות הצבאית. ההפגנות הופנו נגד מעצרם של חיילי מילואים בחשד שהתעללו במחבל נוחבה, על פי עדותו שלו.
מדובר בחקירה שאמורה הייתה להיות לגיטימית לחלוטין. אולם חיילי מצ"ח – "המשטרה הצבאית החוקרת" הגיעו במצ"ח נחושה לבסיס שדה תימן, כשהם רעולי פנים וביצעו את המעצרים באופן לא מכובד, ובהשפלה בלתי נסבלת כאילו מדובר במעצר של אחרוני הפושעים. כל זה הביא להפגנות נגד, שאמנם איננו מזדהים עימן, אבל אי אפשר לשלול מהם את זכות המחאה.
האבסורד: מי שיצאו נגד ההפגנות הללו בשצף קצף היו אנשי התקשורת (ברובם), השמאל, האופוזיציה, אנשי המחאה, "אחים לנשק" וכל הקפלניסטים.
וכך אם עד היום דיברנו על אכיפה בררנית, לטובת צד אחד בלבד, הרי שמהשבוע נוסף מונח חדש מאותה משפחה: מחאה בררנית. יש כאלו שמותר להם למחות, להפגין, לחסום כבישים, לפרוץ לבית ראש הממשלה, לפרוץ למכונים פרטיים (קהלת), לעשות מצור על בתי שרים, לקרוא לסרבנות, לפגוע בכל המערכת השלטונית, ולזכות בכותרות אוהדות. מאידך יש כאלו שזכות זו ניטלת מהם, והם מיד מכונים "פורעים" ו"אספסוף". במופע צביעות שכזה טרם חזינו.
חוסר סימטריה
משוואה בלתי נמנעת: "השמאל שרף את המדינה, ועכשיו מתלונן על ריח העשן"
לשמאל, לתקשורת ולאליטה, היה קשה לשאת את ההשוואה הבלתי נמנעת בין שני סוגי המחאה: הקפלניסטית האלימה מחד, וזו שהייתה השבוע בבית ליד ובשדה תימן מאידך. "אין מקום להשוואה" הם טענו, והתקשו להצביע על ההבדלים. הטענה המרכזית שלהם הייתה: תפסיקו לנהוג ב"וואט-אבאוטיזם" (השוואה לוגית בין שני אירועים דומים, תוך טענה שאם במקרה אחד מותר לנהוג באופן מסוים, הרי שמותר לנהוג כך גם במקרה דומה אחר)
כך בדיוק הם נהגו כאשר המחאה נגד הרפורמה השתוללה והמשטרה לא אכפה את הסדר ולא ביצעה מעצרים. אנשי הימין נזעקו אז והזכירו כיצד המשטרה והצבא נהגו כלפיהם באלימות רבה בתקופת ההתנתקות, עד שמנעו מהם אפשרות להפגין. בתגובה ענו אנשי המחאה: "זה כבר היה מזמן". לפיד הוסיף אז ואמר את המשפט האווילי והבלתי נשכח: "זה לא אותם אנשים". אחרים מהם הנידו ראשם בהבנה, ואמרו: "נכון אמנם שלא נהגו עמכם אז בהגינות, אבל אין מתקנים עוולה בעוולה, ולכן יש לאפשר לנו את הפגנות הללו כולל חסימות כבישים".
הוויכוחים הללו אינם נגמרים, והם תמיד מגיעים גם להסתה האלימה של המחאה והשמאל נגד ראש הממשלה. או אז שולפים אנשי המחאה את "הטיעון המנצח" ומזכירים את רצח רבין, תוך רצון להזכיר מי ירה במי. ובמילים אחרות: גם בוויכוחים מהסוג הזה, יש צד אחד שמותר לו לעשות השוואות – "וואט-אבאוטיזם", ויש מי שאפילו את זה מנסים לקחת לו.
הנה עוד דוגמא: השבוע באחד הראיונות נשאלה אשת שמאל (בתה של שופטת בג"צ), מה ההבדל בין הפריצה של ח"כים מהימין לבסיס שדה תימן, לבין המהומות שעשו הח"כים לזימי וקריב במחאה (לזימי בחסימות כבישים ועימות עם שוטרים). בתשובה ענתה המרואיינת: "אני מתנגדת לעצם השאלה, שמנרמלת את מעשיהם של הח"כים מימין". ובמילים אחרות אין סימטריה בין הח"כים מימין ומשמאל שעוברים על החוק. לאלו מותר, ולאלו אסור. מבחינתם אפילו עצם השאלה היא פסולה.
בראייה לאחור נזכיר, שאותם אנשים שמפנים עתה אצבע מאשימה כלפי הימין על "פירוק הצבא" ו"פגיעה במאמץ המלחמתי" וכדו', שתקו כאשר מנהיגת המחאה (שיקמה ברסלר) צעקה: "לנתניהו לא יהיה צבא בספטמבר". כמו כן שתקו כאשר אהוד ברק דיבר על מלחמת אזרחים ו"גופות שיצופו בירקון", ושתקו כאשר "אחים לנשק" קראו לסרבנות.
אי אפשר גם לשכוח כיצד היועמ"שית, אבירת החוק, תמכה בחסימות כבישים ובניסיונות לפרוץ לבית ראה"מ בטענה של "חופש ביטוי". דבריה הבלתי נשכחים ש"אין מחאה ללא הפרות סדר", אפשרו לפורעים משמאל להרוס מכל הבא ליד, לתקוף שוטרים, לגרום נזק לרכוש, להפריע לסדר הציבורי, לחסום, לפרק ולשרוף. לכל זה הצטרפו ח"כים וגורמי ממשל נוספים. הדבר נמשך ונמשך ללא כתבי אישום. מקסימום מעצרים קצרים והביתה.
על כך בדיוק היה מי שכתב השבוע היטב (יאיר אמר): "השמאל שרף את המדינה, ועכשיו מתלונן על ריח העשן".
התנשאות מזלזלת
כך ניצלה "אליטת השמאל" את החיסולים כדי לסנוט במפגיני הימין, "האספסוף ההזוי"
אירועי הפגנות הימין השבוע והתגובות להן, הבליטו את הפער בין שני הציבורים בישראל: האליטה ו"ישראל הראשונה" מחד ואותם המכונים "ישראל השנייה". הראשונים חשים שהמדינה שייכת להם ולכן מותר להם לעשות הכול. בעוד שהשניים צריכים לומר תודה שהם בכלל כאן. החיסולים, שהגיעו יממה לאחר ההפגנות ב"שדה תימן", הבליטו את הפער הזה.
האליטה ו"ישראל הראשונה" מיהרו ליטול קרדיט על החיסולים הללו, וייחסו אותם לעצמם, בעוד הם מזלזלים במפגינים "ההזויים והמשיחיים". כך לדוגמא כתב בציניות ובהתנשאות ח"כ לשעבר רם שפע: "תגידו. מי שתכנן, התאמן וביצע את שני החיסולים המרהיבים, זה הפלנגות של בן גביר וסוכות, או שאולי זה הטייסים שהלכו לאשפה יחד עם אנשי מודיעין קפלניסטים שמאלנים עוכרי ישראל?" ובמילים אחרות: שבו בשקט: אנשים משלנו הם שביצעו את החיסול, ולא אתם!
תגובה נוספת של עיתונאי (תומר פרסיקו): "ביצוע שני החיסולים דורש תכנון, דיוק, יצירתיות, משמעת, סבלנות, תבונה, תעוזה ופיתוח טכנולוגיה מתקדמת, ההפך הגמור מכל מה שהאספסוף שפרץ לבסיסים… היממה האחרונה מציגה לפנינו שתי אפשרויות לעתיד המדינה: מעצמה מתקדמת, 8200 וחיה"א או אוסף נחשל של פלנגות קנאיות".
הגדיל לעשות העיתונאי בן כספית, הנמנה על אנשי המחאה מ"אוהביו" של נתניהו. שכתב כי מי שחיסל את הבכירים הם "האליטה, האמיצה, הנחושה". את הצד השני כינה בזלזול: "המון משיחי מגדף ומסתער על בסיסי צה"ל", כספית הוסיף כי צה"ל יכול להתמודד עם ארבע חזיתות: עזה, ביירות, טהרן ובית ליד… ההשוואה ברורה: המפגינים מוזכרים בשורה אחת עם אויבי ישראל.
לאחר מכן הסביר כי "הסיפור הוא המאבק בין שני הקצוות האלה: מצד אחד, המעצמה הישראלית הטכנולוגית, המדויקת, המקצועית, קרת הרוח. מעצמה של 8200. ובקצה השני, ישראל של ההמון האלים, משיחי ומגדף שהסתער יום קודם על שני בסיסי צה"ל. מדינת מיליציות פרטיות וכנופיות שוליים אלימות. ערב רב אנושי".
ראוי להזכיר לכספית, לאחר שהוא מדגיש בדבריו את פעילותה של האליטה (הטייסים) בביירות וטהרן, כי רוב רובם של הנהרגים במלחמה נמנים על "ישראל השנייה". האבסורד: כאשר כלי תקשורת (חדשות 14) ניסה לקטלג את ההרוגים לפי ישובים, עדות, ואנשי יו"ש, יצא נגדם כספית, וכמוהו שאר ערוצי התקשורת במחאה נמרצת, כיצד הם לא מתביישים לקטלג ולספור את ההרוגים בדרך הזו. עתה, אין להם שום בעיה לערוך את אותה הפרדה בנטילת קרדיטים על התקיפות והחיסולים. הגמלים לא רואים את הדבשת של עצמם.
שאלון קלון
במענה לטלפונים מהפצ"רית: כיצד דירגו המחבלים מעזה את "רמת השירות" שקיבלו בישראל?
כשוך הסערה וההפגנות, קיימה השבוע ועדת חוץ וביטחון דיון חסוי בנושא התנהלות הפרקליטות הצבאית מול החיילים, שחשודים בהתעללות במחבלי הנוחבה בשדה תימן. התובע הצבאי הראשי שהגיע לדיון, במקומה של הפרקליטה הצבאית הראשית, הודה שהייתה שגיאה באופן מעצר הלוחמים עם חוקרי מצ"ח, שהגיעו למקום כשהם רעולי פנים. "אירועים כאלו לא יישנו שוב", אמר.
במהלך הדיון התברר פרט נוסף, שהימם את כל הנוכחים. מתברר שגורמים צבאיים מהפרקליטות הצבאית, יזמו שיחות למחבלים ששוחררו ממעצר חזרה לעזה, כדי לברר איתם האם חוו התעללות במעצר. בצבא הסבירו שעשו זאת לאחר פניות של גורמים בינ"ל כדי למנוע התערבות של בית הדין בהאג. נקל לתאר, מה ענו המחבלים לאנשי הפרקליטות הצבאית.
השיחות הללו עם המחבלים העלו את חמתן של משפחות חטופים מטעם "פורום התקווה". בהודעה שפרסמו כתבו כי "מעבר להזיה שמחבלים שרצחו, שרפו והתעללו באזרחי מדינת ישראל משתחררים לרצועה, קשה להבין את הטלפונים שקיבלו". בשאלה שהפנו לפצ"רית, תהו, האם היא ניסתה במקביל ליצור קשר גם עם יקיריהן שמוחזקים ברצועה.
לאחר מכן כתבו בציניות: "נשמח אם כבוד הפצ"רית תחשוף בפנינו את התשובות לשאלות "סקר השירות" ששלחה למחבלים: דרוג של המזרונים – האם היה להם נוח וניתנה אפשרות להחליף? דרוג הקפה – כמה סוגים ניתנו? מידת עשייה של החביתה ומה התוספות שניתן לשים עליה, מהי רמת ניקיון השירותים, מה היו מגוון וטריות הפירות שחולקו, האם תמיד היו מים חמים במקלחת ללא הפרעות". בסיום מכתבם ציינו: "נשמח לקבל את התשובות וכמובן נשמח אם הפצ"רית תעסוק בתנאי הכליאה של יקירנו שברצועה ולא באלה שחטפו אותם".
פרט נוסף שעורר סערה היה הדיווח התקשורתי, לפיו הצבא הוציא שתי יחידות מעזה כדי לשמור על הסדר בשדה תימן ובבית ליד מפני המפגינים. מהר מאד התברר שמדובר בפייק מוחלט. לא היה ולא נברא.
שורה תחתונה: ההפגנות בשדה תימן ובבית ליד, בדיוק כמו אירועי המחאה, שודרו בכלי התקשורת באיראן ובלבנון והעניקו לצופים בהם מתנה. אויבי ישראל רואים כיצד הצבא משגר חיילים לעצור את הלוחמים ולבטח מחככים ידיים בהנאה. כך היה גם כאשר מפגיני המחאה איימו בסרבנות. גם אז הבינו אויבי ישראל שמדינת ישראל בהתפרקות ולכן ביצעו את הטבח. מסקנה: אסור לתת לאויב מתנות שכאלו.
רגע של קונספירציה: ואולי כל מה שקרה, נועד להרדים את האויב ולתת לו תחושה שהצבא עסוק בשיכוך המריבות הפנימיות הקשות בתוככי ישראל. לא עברה יממה והתברר שבאותה שעה בה התקיימו ההפגנות, הושלמו הפרטים האחרונים של החיסולים.
בחוץ ולחוץ
גנץ מביט בקצב האירועים בעיניים כלות ומתקשה להכיל את העובדה שהוא נטול השפעה
מיד לאחר החיסול בלבנון, עליו נטלה ישראל אחריות, פרצה מלחמת קרדיטים בין ראש הממשלה לשר הביטחון. כל אחד מהם שיבח את החיסול, ולא הזכיר את השני, אלא רק את עצמו ואת מערכת הביטחון.
השניים, גלנט ונתניהו, הוסמכו עוד קודם על ידי הקבינט, להחליט על דרך התגובה לאחר הטבח במג'דל שאמס. מעניין היה לראות כיצד הם יושבים ומדברים יחד לאור המתיחות הקשה ביניהם, וכיצד קיבלו את ההחלטה המשותפת.
מי שלא היו בהתייעצויות וממילא לא זכו בקרדיטים, הם השרים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט. מאז פרישת "המחנה הממלכתי" מהקואליציה ומאז פרישתם של גנץ ואיזנקוט מקבינט המלחמה, אירעו שורה ארוכה של דברים, שהשניים לא מעורבים בהם. עיקר ההפסד הוא של גנץ. במקום לעסוק בנושאי הביטחון הקרובים לליבו, הוא מתעסק בשטויות של אופוזיציה, קריאות ביניים, וישיבות עקרות שאין מאחוריהן דבר.
אם רק היה יודע לנטרל את הלחצים שהופעלו עליו, היה נשאר בקואליציה, שומר על מספר מנדטים גבוה, ושותף מלא בהחלטות החשובות שתוצאותיהן נראו השבוע. תחת זאת עזב גנץ את הממשלה ומאז המנדטים רק יורדים ופוחתים. בסקר האחרון הוא עמד על 23 מנדטים, ומגמת הירידה נמשכת.
מתנגדיו של גנץ (אין לדעת האם מהקואליציה או מהאופוזיציה), הפיצו השבוע סיכום ביניים ובו פירוט של הדברים שקרו מאז עזב את הקבינט: שחרור חטופים – 3 חיים ו-5 גופות, חיסול מוחמד דף, תקיפת החותים בתימן, חיסול רמטכ"ל החיזבאללה בביירות וחיסול איסמעיל הנייה בטהראן. "תודה לך בני, כל הכבוד", כתבו בציניות בסיום דף הסיכום.
אותם שהפיצו את הדברים, פגעו לגנץ בנקודה הכואבת ביותר. אם רק היה יכול, היה חוזר כאמור לקבינט ומתעלם מכל רעשי הרקע. אולם במצב הפוליטי שנוצר, לגדעון סער יש יותר סיכוי להיכנס פנימה הרבה לפניו (הרחבה בהמשך). בינתיים מתקשה גנץ להציב אלטרנטיבה שלטונית. בסקרי התאמה על ראשות הממשלה גובר עליו נתניהו עם 32% מול 28% לגנץ.
בסביבת ראש הממשלה מציינים עובדה נוספת: מאז פרישתם של גנץ ואיזנקוט, פחתו ההדלפות מישיבות סגורות. על הנקודה הזו אפשר כמובן להתווכח.
בכל מקרה, גם עיתונאים ופרשנים שתמכו כל העת בגנץ ובאיזנקוט (דוגמת נחום ברנע) ולא הפסיקו להלל אותם, על שהם אלו שמנעו מכת מנע ומלחמה בצפון ב-11 באוקטובר, ימים ספורים לאחר הטבח, כאשר נכנסו לממשלה והצביעו נגד גלנט והמערכת הצבאית, מודים בדיעבד, שיתכן והייתה זו טעות.
"במבט לאחור, לא בטוח שהם פעלו נכון" כתב השבוע ברנע. "בעשרת החודשים מאז, גם ספגנו אבדות בנפש וברכוש, גם רוקנו את הגליל והצפון מתושביו, גם יש עוד ועוד גיוסי מילואים, ועדיין מרחפת עלינו סכנת מלחמה בהיקף מלא, ממש כמו ביום הראשון". ההישג היחיד של גנץ, גם הוא עשוי להתברר ככישלון.
בדיחה מהלכת
לך הביתה: לשמאל נמאס מיו"ר האופוזיציה, שקורא לו ללמוד מביידן ולפרוש מהזירה
יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, הפך את עצמו זה מכבר לבדיחה מהלכת, שחוזרת על עצמה שוב ושוב באופנים שונים. כך היה לאחר חיסולו של מוחמד דף, כאשר מיהר להגיב בשיא הרצינות: "אני ובנט אישרנו בזמנו את החיסול הזה". הבדיחה הלא מוצלחת הזו, הייתה תלושה כל כך מהמציאות, עד שהשבוע לאחר שני החיסולים, המתינו במערכת הפוליטית להודעה דומה מצדו: "אני ובנט אישרנו את החיסולים הללו זה מכבר". ניתן אפוא לומר שהבדיחות הפוליטיות (הלא מוצדקות) שהיו בעבר על דוד לוי ז"ל, מסופרות היום על לפיד והן דווקא מוצדקות ביותר. האיש הפך את עצמו לבדיחה שאינה מצחיקה.
השאלה שנשאלת היא: כיצד יש ללפיד 13-14 מנדטים בסקרים. מי הם האנשים שבוחרים בו? האם הם לא רואים שמדובר באדם חלול וריקני שאין בו כלום? האם הם לא שומעים את נאומיו המגוחכים, רגע כך ורגע כך?
מסתבר שגם בשמאל מתחילים להבין שלפיד אינו מספק עבורם את הסחורה. הדבר מתבטא בירידה בסקרים – מ-24 מנדטים בבחירות ל-13-14 בלבד. חלקם אף יוצאים נגדו בגלוי וקוראים לו לפנות את הזירה הפוליטית ולהתפטר. כזה הוא העיתונאי ואיש השמאל, רוגל אלפר, מ"הארץ", שנתן השבוע פירוש משלו ל"אתה הראש, אתה אשם". לדבריו, קריאה זו שמופנית לנתניהו בעקבות הטבח, צריכה להיות מופנית ללפיד: אתה הראש (של האופוזיציה), אתה אשם (שנתניהו עדיין מוביל בסקרים).
מבקריו של לפיד טוענים כי התמזל מזלו להיות יו"ר האופוזיציה מול "ראש הממשלה הכושל ביותר, לאחר הטבח הנורא ביותר", ולכן היה עליו להוביל בסקרים באופן בולט. והנה בכל הסקרים, נתניהו מוביל על לפיד בפער של 36% מול 28%.
בשמאל נזכרים בכאב, כיצד נתניהו הוביל את האופוזיציה בקדנציה הקודמת עד להפלת הממשלה, בעוד לפיד נכשל בכך בקדנציה הנוכחית, חרף כל התנאים שמשחקים לכאורה לטובתו. "לא יתכן שראש ממשלה שנאשם בפלילים, אשם במחדל מחריד, מפקיר חטופים, ועדיין הוא יותר פופולארי מלפיד", הם טוענים. אז נכון שגם גנץ ובנט לא מצליחים לחלוף על פני נתניהו, בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה, אבל הם לא ראשי אופוזיציה. אחד מהם (בנט) אפילו לא מכהן כח"כ.
"לך הביתה", הם קוראים ללפיד, "תלמד מביידן, שהבין שהוא לא יכול לנצח את טראמפ ופינה את מקומו". לטענתם, ללפיד אין שום סיכוי להיבחר אי פעם לראשות הממשלה אולם הוא לא זז הצידה עקב האגו העיוור שלו ובכך מסכן את המדינה.
מי שהבין זאת לא מכבר היה ח"כ רם בן ברק, שהתמודד מול לפיד בפריימריז הפנימים והיה קרוב ב-29 קולות כדי לחולל את המהפך. לפיד ניצח והבדיחה נמשכת.
"פתרון גדעון"
תכנית ג'-ג': האם גדעון סער יתעלם מהלחצים הפוליטיים סביבו ויחליט להצטרף לממשלה?
הדיבורים והשמועות במערכת הפוליטית כאילו גדעון סער יחזור לממשלה לתפקיד שר הביטחון במקומו של יואב גלנט, מדירים שינה מעיני השמאל, התקשורת והמחאה. אפשר לראות זאת בתגובותיהם הבהולות. סער הפך מטרה לחיציהם והם עושים הכול כדי למנוע ממנו כל מחשבה כזו.
השיח סביב האפשרות, שסער ייכנס לממשלה מכונה בליכוד "פתרון גדעון", ונועד בראש ובראשונה לחזק את הקואליציה. צירוף "תקווה חדשה" יגדיל את הקואליציה ל-68, וגם אם גלנט יצא החוצה (ויהפוך ליעלון), עדיין יהיו 67. במקרה כזה בן גביר, כבר לא יוכל לאיים על הממשלה, כפי שהוא עושה חדשות לבקרים.
בליכוד חלוקות הדעות סביב הרעיון הזה. קבוצה גדולה שבעבר הייתה מזוהה עם סער, רוצה לראותו בממשלה ולצורך כך עובדת על "תכנית ג'-ג'" – החלפת גלנט בגדעון. הדבר גם יוכיח לזוג ג'-ג' (גנץ וגדי) שאפשר להסתדר טוב יותר גם בלעדיהם. מאידך יש בליכוד הטוענים כי סער, שמכיר מקרוב את כל חולשותיו של נתניהו, יהיה עצמאי מידי בדעותיו ובעמדותיו במשרד הביטחון. בהיותו פוליטיקאי משופשף הרבה יותר מגלנט, יגרום לנתניהו להתגעגע לשר הביטחון הקודם.
בעבר דחה סער את כל החיזורים אחריו מצד נתניהו, גם כאשר הוצע לו תפקיד ראש ממשלה ברוטציה. היה זה לפני הקמת ממשלת השינוי. נתניהו הציע, סער דחה, ובחר להיות שר משפטים בממשלת בנט ולפיד. אולם עתה סער לא דוחה את ההצעות. נוח לו ששמו יוזכר כמועמד לתפקיד שר הביטחון. הדבר מקנה לו כוח פוליטי מול שותפיו העתידיים במפלגת הימין, אם אכן היא תוקם. בנט שאינו רוצה בו, ימהר להציע לו שותפות, ובלבד שלא ילך עם נתניהו.
במבט לאחור ובהתחשב בסקרים הנוכחיים, ייתכן שסער טעה כאשר פרש מהשותפות שלו עם גנץ. הפרישה נומקה ממניעים אידיאולוגיים של ימין ושמאל. אולם מבחינה פוליטית סער יכול היה לקבל שם מקום שלישי מכובד, ושריון לשאר חבריו עד המקום ה-30. אבל סער לא אהב את ההנהגה של גנץ ואת ההתחמקות שלו מעריכת פריימריז פנימיים. מאז פרישתו הוא מדשדש בסקרים ולא עובר את אחוז החסימה. לפיכך הצטרפות אפשרית שלו לממשלת נתניהו תציל לו את הקריירה.
מכך בדיוק חוששים פרשני השמאל, שמזהירים את סער, שאם ייכנס לממשלת נתניהו, זה יוציא אותו סופית מהמערכת הפוליטית. הימין יזכור לו תמיד את העובדה שהיה בממשלת השינוי, השמאל יסלוד ממנו על החבירה לנתניהו, המרכז מזמן כבר לא תומך בו, והוא יישאר קרח מכל הכיוונים. הבעיה שלהם היא, שסער נחשב לפוליטיקאי חכם, שמכיר את כל האפשרויות, מנטרל את כל הלחצים ויודע לנתח לבד את מהלכיו. מעניין יהיה לראות כיצד יחליט.
הטור נכתב ופורסם במקור במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן
מאמר חשוב וחזק. אכן אכיפה בררנית. בושה לדמוקרטיה.
זו הסיבה שדחוף יש לבצע רפורמה במערכת המשפט.
לסער כדאי לזקוף קומה ולהצטרף לממשלה בתנאי שהוא לא הולך לטרפד מהלכים של נתניהו. בסוף מה שכולם יזכרו זה שהוא עשה מה שצריך לטובת המדינה וכל השאר יישכח. השמאל יודע שזו האמת ופוחד מכך ולכן הוא מאיים עליו
זה הסיכוי האחרון שלו להמשיך עוד קדנציה בכנסת ככה חושב פוליטיקאי שרוצה לשרוד אז אין לו ברירה אחרת אלא להצטרף לקואליציה.