כולם שותקים, השקט הזה הוא עוצמתי, כולם סביבי מסתובבים לראות אם אני צריך עזרה, אני מסמיק, מחוויר, לא יודע איפה לקבור את עצמי.
אני מנסה להמשיך בקדיש, ואני לא מצליח להוציא מילה מהפה, יהא… שמיה… רבא… מברך… לעלם… וזהו, אני פשוט לא יכול להמשיך.
עוברת דקה, ועוד דקה, כבר לא נעים, והדבר היחיד שאני עושה, זה מייבב, ובוכה. מייבב ובוכה, אני לא מצליח לעצור את הדמעות, כל הגוף שלי מיטלטל בעוצמה מצד לצד, לא זוכר מתי בכיתי ככה אי פעם.
באיזה שהוא שלב הרב ניגש אלי, מחבק אותי בכתף, אומר לי, חיים, זה בסדר גמור, אתה צריך לתת תודה להשם, תירגע ותמשיך את הקדיש לאט לאט.
בזכותו, איכשהו הצלחתי לסיים את הקדיש, וברחתי מהמקום. לא יכולתי להביט בעיניים של אף אחד…
לכניסה ליומי – לביאור הכי מתוק שיש על הגמרא – לחץ כאן עכשיו!
זה לא היה קדיש יתום, אף אחד ברוך השם לא נפטר לי, זה היה קדיש דרבנן. מה קרה אתם שואלים, מה כל כך גרם לי לבכות?
אז הנה הסיפור שלי בקצרה:
קוראים לי חיים, ואני שחקן מוכר, כזה שמשחק בהצגות ובסרטים חינוכיים, מזמינים אותי לסיומי שנה, אני מנחה הרבה אירועים גדולים, ואני מוכר, את התמונה שלי אתם בטוח מכירים מאחד הפרסומים, החדשים או הישנים.
אני נראה אדם ירא שמים, עם זקן ארוך, אבל דבר אחד אני מסתיר, כל חיי אני מסתיר באדיקות, אני לא יודע ללמוד גמרא.
מה זה לא יודע ללמוד אתם שואלים? לא יודע ללמוד כלום! לא מכיר את השפה הארמית, לא יודע מה זה תא שמע, לא יודע מה זה איבעית אימא או איכא דאמרי!
לכניסה ליומי – לביאור הכי מתוק שיש על הגמרא – לחץ כאן עכשיו!
את המושגים של הגמרא כמו בנין אב, בחיים לא הבנתי, אפילו קל וחומר שזה בעברית, אין לי מושג איך עושים.
כשאני מגיע לגמרא, כל האותיות רוקדות לי מול העיניים, זה נראה כאילו כולם התאגדו נגדי ויצאו בשבועה גמורה שלא יתנו לי להבין אותם לעולם.
ובבית כנסת, בבית, עם החברים, באירועים ובפרסומות, אף אחד לא יודע מכלום, אני נראה כמו גדול הלמדנים!
כשמישהו בא לדבר איתי בלימוד, אני מהנהן עם הראש עושה תנועות עם הידיים, ומוצא את הרגע הכי מהיר שאני יוכל להתחמק ולדבר איתו על דברים אחרים.
לכניסה ליומי – לביאור הכי מתוק שיש על הגמרא – לחץ כאן עכשיו!