המתנה במתנה
מהי המילה שהכי נהגית בימים אלו, ומהן השאלות החוזרות ונשנות שכולם שואלים?
ארבע המילים: "בשעה ששורות אלו נכתבות", שנועדו לסייג את כל מה שייכתב אחריהן כנכונות לאותו רגע בלבד, מקבלות השבוע משמעות מעשית, יותר מבכל שבוע אחר. אין שום יכולת לחזות את הצפוי. הכול יכול להשתנות ברגע אחד ולהפוך את כל מה שכתוב כאן לבלתי רלוונטי.
הרבה ספקולציות נזרקות לאוויר והמילה שחוזרת ונשנית שוב ושוב היא "תגובה". כולם עוסקים בשאלת התגובה, לאחר שני החיסולים בביירות ובטהראן. האם התגובה תהיה מאיראן ומהחיזבאללה יחד, או בנפרד? איך ייראה תרחיש התגובה? האם גם החות'ים יצטרפו? מה יהיה היעד? רק מטרות צבאיות? שמא גם אזרחיות? האם מערכת היירוט האווירית תצליח לסכל את כל המתקפה? כיצד יפעלו ארה"ב ושאר מדינות הקואליציה? האם זה יהיה באותה נחישות כמו בהתקפה הקודמת לפני כשלושה חודשים?
אפשר להפליג בעוד ועוד שאלות, כולל הספקולציות על תאריך המתקפה (תשעה באב?) וכולל השאלה: מתי הצבא יתריע על המתקפה: האם שעות לפניה, או ברגע האחרון, מתוך רצון למנוע בהלה ציבורית. בצבא אגב, מתלבטים קשות בשאלה הזו.
בכל מקרה, מאז שני החיסולים נמצאת מדינת ישראל בהמתנה מורטת עצבים. הוותיקים שזוכרים את "תקופת ההמתנה" המפורסמת לפני "מלחמת תשכ"ז" שכונתה גם "מלחמת ההתשה", מספרים על תחושה זהה לימינו אנו. ההבדל: מאז אותה תקופה השתנו הדורות. הסבלנות אבדה. המתיחות הנוכחית קשה מנשוא והציבור מחפש תשובות ופתרונות מידיים, שאיש לא יכול לספק אותם עבורו. אין פתרונות אינסטנט.
לכל זה נכנס מרכיב אי הוודאות שגורר עמו את החרדה: המתקפה תבוא, או לא תבוא? האם ארה"ב תפעיל את כל עוצמתה לסייע? ומה יקרה למי שהמתקפה תתפוס אותם בדרך, ברכבים, הרחק ממרחבים מוגנים?
אפשר לסכם ולומר כי תקופת ההמתנה הזו היא המתנה הכי גדולה לנסראללה. מנהיג החיזבאללה שעוקב אחר כל פיפס המתרחש בישראל, מביט לבטח בהנאה אחרי מה שקורה כאן. מבחינתו זו הנקמה הכי גדולה על חיסולו של האיש הקרוב אליו ביותר (כך על פי עדותו) פואד שוכר, רמטכ"ל החיזבאללה, שחוסל על ידי ישראל בביירות.
"ההמתנה הישראלית הזו במשך שבוע, היא חלק מהעונש, חלק מהתגובה", אמר נסראללה השבוע בנאומו. לצערנו הוא בהחלט צדק. מדינה בהמתנה.
השערים והגרסאות
המחלוקת הפוליטית מגיעה גם לשאלה: מדוע ישראל לא יוצאת למתקפת מנע צבאית?
תקופת ההמתנה והתחושה שבכל רגע יכולה להתרחש המתקפה המדוברת, ולאחריה התגובה הישראלית, ואולי בכלל, בסופו של דבר, תגיע מתקפת מנע על ידי ישראל (כפי שארע במלחמת תשכ"ז) משפיעה כאמור על כולם. הרבה תוכניות משתנות או מתבטלות בהתאם לרוח הזמן.
זה המקום לספר לקוראים על "הצרות הקטנות" שלנו: מידי לילה השבוע, כאשר כתבי המערכת והעורכים סיימו את עבודת כתיבת ועריכת העיתון, המתנו עד לרגע האחרון לפני שיגורו לדפוס, שמא יהיו שינויים בהוראות ובהנחיות פיקוד העורף, ושמא תתחיל המתקפה מאיראן, מהחיזבאללה או משתי החזיתות גם יחד. הרצון הוא כמובן, לתת לקוראים – שיקבלו את העיתון בבוקר – את מירב האינפורמציה העדכנית. לפיכך במשך כמה ימים ערכנו כמה גרסאות של שערים (עמודים ראשונים), כדי להחליפם במידת הצורך, כל עוד לא יהיה מאוחר מידי מבחינת הדפוס.
חלק מהשערים שהוכנו היו בנוסחים כאלו ואחרים: "איראן פתחה במתקפה, ישראל נערכת לתגובה", "תגובת חיזבאללה ואיראן: מתקפת שיגורים רב זירתית". המסר העיקרי בכותרות הללו (שגם הוא נכתב והודגש) היה: "ייפול מצדך אלף, אליך לא ייגש".
כאמור, אלו הצרות הקטנות בלבד. האיומים למתקפה יוצאת דופן מצידה של איראן, יחד עם יכולת הטילים של חיזבאללה, מטרידים הרבה יותר את הציבור. תמונת המצב היא כזו: מדינה שלמה חוששת שעומדים לתקוף אותה לפחות משני מוקדים, הצבא פורס מערכות הגנה אווירית, עיריות פותחות מקלטים, חברת החשמל נערכת ל'תרחיש עלטה', הציבור רוכש מזון וציוד חרום, חברות תעופה מבטלות טיסות, ישראלים תקועים בחו"ל ובקיצור מתח בלתי נתפס.
מצב ההמתנה הזו אינו מקובל על רבים, שטוענים כי אם מדינת ישראל יודעת שההתקפה עליה בא תבוא ברגע ובזמן שהאויב יבחר ויחליט, אסור לה להמתין ולחכות, בפרט שיש לה את האמצעים לנקוט במכת מנע.
לדעת מומחים צבאיים שונים, ולדעתם של גופי מחקר בינלאומיים, שנוהגים לסקר את יכולותיה הביטחוניות של ישראל, יש לה את היכולת הצבאית והמודיעינית לבצע תקיפה מונעת ולשבש את סדרי הכוחות מולה. המטרות קיימות: שדות הנפט באיראן, מחסני האמל"ח בביירות ועוד ועוד.
מדוע אם כן זה לא נעשה: מתנגדי הממשלה יטענו על חוסר תקשורת בין ראש הממשלה לשר הביטחון, שמקשה עליהם לקבל החלטה משותפת. מאידך, תומכי הממשלה, יזרקו זאת על ראשי מערכת הביטחון, ששבויים בקונספציות של עצמם.
כל זה פוגם קשות בכוח ההרתעה הישראלי, שהצליח להשתקם מעט לאחר החיסולים המדויקים. ההמתנה מכרסמת קשות בהרתעה. שורה תחתונה: מדינת ישראל ממתינה במתח להתקפות עליה והדבר משבש את מהלך החיים התקין והשגרתי של אזרחיה.
רצף טעויות
שתי מתקפות המנע שלא היו: נגד מתקני הגרעין באיראן לפני 12 שנים ונגד החיזבאללה בתחילת המלחמה
כשמדברים על האפשרות לפתיחת מתקפת מנע צבאית נגד החיזבאללה ונגד איראן, ואם אכן קיימת יכולת לבצע מתקפה שכזו, חוזרת וצפה השאלה: מדוע היא לא נעשתה ימים ספורים לאחר הטבח בשמחת תורה, כאשר הנושא עלה על השולחן והיה קרוב להכרעה. כתבנו על כך בעבר ונחזור על זה באספקט נוסף, אך נקדים תחילה את הקשר האיראני.
ב-2012 כיהן נתניהו כראש הממשלה ולצדו שר הביטחון אהוד ברק. השניים שיתפו פעולה באופן יוצא דופן, והיו תמימי דעים שיש לבצע מתקפת מנע באיראן על מנת לפגוע ולנטרל את מתקני הגרעין. שלא כמו היום, היו אז רוב המתקנים חשופים מעל הקרקע, ולא טמונים ומוסווים תחתיה, ולכן הם נחשבו לפגיעים.
מול המערכת המדינית שתמכה במתקפה באיראן, עמדו ראשי מערכת הביטחון שהתנגדו לכך נחרצות. היו אלו הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שיש המזכירים כיום את שמו כמועמד להחליף את גלנט), ראש המוסד מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין. המחלוקת הפנימית הזו הודלפה לתקשורת, שיצאה בכותרות ענק: נתניהו וברק גוררים את האזור למלחמה עולמית ולפגיעה אנושה ביחסי ישראל-ארה"ב. התקשורת הבליטה כמובן את עמדת הדרג הצבאי עם אותן כותרות מוכרות: "כל ראשי מערכת הביטחון מתנגדים למתקפה באיראן".
נתניהו וברק נאלצו לסגת מכוונתם, כיון שלא יכלו להתמודד מול עמדת הצבא, לבטח כאשר המחלוקת הזו דלפה לתקשורת וגרמה לאיראנים להיות במצב הכן לסיכול התקיפה.
עברו 12 שנים והדילמה חזרה שוב ימים ספורים לאחר הטבח, והפעם סביב מכת המנע בצפון מול החיזבאללה. הפעם העמדות היו הפוכות: הדרג הצבאי – הרמטכ"ל הרצי הלוי ושאר ראשי מערכת הביטחון, כולל שר הביטחון גלנט, תמכו בהנחתת מכת מנע. נתניהו עצמו היסס עקב האזהרה האמריקאית להימנע מכך. מי שגויסו להצביע נגד היו גנץ ואיזנקוט, שהצטרפו לקבינט באותו יום ממש. עמדתם מנעה את מתקפת המנע בצפון, בנימוק שהדבר יכול להביא למלחמה אזורית, שישראל אינה ערוכה אליה, ימים ספורים לאחר הטבח.
ולמי שתוהה מה עשתה התקשורת: הפעם היא לא הלכה עם הדרג הצבאי כפי שעשתה בעבר בהקשר האיראני. התקשורת היללה ושיבחה את גנץ ואיזנקוט, ש"הצילו את המדינה". תוך זלזול ולעג לעמדת המערכת הביטחונית, ("הם רוצים להשכיח את הטבח ולכן רוצים לתקוף בצפון")
וכדי להשלים את הפאזל: כיום כאשר מדברים על עסקה לשחרור החטופים, משתמשת התקשורת ומשתמשים מתנגדי הממשלה בטיעון של "כל ראשי מערכת הביטחון תומכים בעסקה ומשוכנעים שאפשר יהיה לחזור לציר פילדלפי ולעזה" וכו'.
הנה לנו שורת דוגמאות כיצד משתמשים באופן מניפולטיבי ב"ראשי מערכת הביטחון" – הכול לפי הצורך הפוליטי. ואגב, אם בוחנים לאחור את עמדת ראשי מערכת הביטחון, מגלים שהם טעו לאורך שנים רבות (כמעט) בכל צומת אפשרי: באוסלו, בהתנתקות בקונספציה שהביאה לטבח, וכמובן בהחלטה התמוהה שלא להעיר את ראש הממשלה באותו לילה כואב.
קרב מוחות
השמועות הפורחות ברחוב האיראני: גם התרסקות מסוקו של ראיסי נגרמה על ידי המוסד
אף שאינה מצטערת על כך, ישראל לא נטלה אחריות על חיסולו של איסמעיל הנייה, וסביר להניח שגם בעתיד לא תודה בכך. אולם בכל גופי המודיעין בעולם משוכנעים שהמוסד עומד מאחורי החיסול. איראן מצידה עומדת נבוכה ומושפלת: החיסול ארע בבית הארחה הרשמי של משמרות המהפכה, שם מתארחים מנהיגים ואורחים חשובים. מבחינתם מדובר בבית הארחה המקביל בחשיבותו לבלייר האוס האמריקאי.
בעולם כאמור מייחסים את החיסול לישראל במסגרת קרב המוחות שמתנהל זה שנים ארוכות בין המוסד למשטר האיראני. גם התקשורת הערבית הנוטה להגזמות פרועות, מייחסת את החיסול למוסד ומרבה בפרטים על חיסולי מדעני הגרעין שביצע המוסד לאורך שנים.
האיראנים מצדם הטילו איפול מלא על החקירה, ומנסים לגשש את דרכם כדי לגלות עקבות. הבעיה היא שהמחסלים לא השאירו שום טביעות אצבע וביצעו את מלאכתם במקצועיות מושלמת.
הפרטים על פעולת החיסול מתפרסמים בעיקר בתקשורת האמריקאית והבריטית ומסתמכים על "מקורות מודיעיניים במערב". הגרסה האיראנית הראשונית כי מדובר בטיל שנורה מחוץ למדינה הישר לחדר בו שהה הנייה, נשללה חיש מהר. הגרסה האחרונה היא של ה"ג'ואיש כרוניקל" הבריטי, שדיווח לקוראיו, כי המוסד גייס תמורת סכומי עתק שני איראנים מיחידת הביטחון של משמרות המהפכה שהיו אמורים לשמור על המתחם ואורחיו.
השניים הניחו לבנת חבלה תחת מיטתו של הנייה בצהרי יום ההתנקשות. חמישה סוכני מוסד עקבו מהעצים הסמוכים כדי לוודא שהרכב של הנייה נכנס. שניים אחרים עדכנו כשהאור בחדרו כבה בשעה 1:10 בלילה. עשר דקות אחר כך הופעל המטען מרחוק באמצעות רובוט.
לפי הדיווח, המוסד יירט שיחת טלפון בין מארגני טקס השבעת הנשיא האיראני החדש למוזמנים, ושמע כיצד הנייה מאשר את הגעתו. רק אז יצאה לדרך תוכנית החיסול עליה עמלו חודשים ארוכים. השומרים שהניחו את הפצצה נראים במצלמות האבטחה כשהם נכנסים לחדר ויוצאים קודם הפיצוץ. בדיווח נאמר שהם עזבו את המקום, נכנסו לרכב שהמתין להם ועזבו את המדינה.
אין לדעת עד כמה הפרטים הללו מדויקים, אבל הרחוב האיראני, שקולט ומקבל מבחוץ את כל הדיווחים, רוחש שמועות. החיסול המסתורי העולה על כל דמיון, נקשר מבחינתו גם לפרשת התרסקות מסוקם של נשיא איראן ראיסי ושר החוץ האיראני, שנהרגו לא מכבר בתאונה מסתורית. איראן אמנם הודיעה רשמית כי הייתה זו תאונה. אבל ברחוב האיראני לא משוכנעים בכך וטוענים כי המוסד היה מעורב בהתרסקות ("אלי-קופטר").
האיראנים הנבוכים הטילו כאמור איפול מלא על חקירת האירוע כדי לא לספק פרטים שיעידו על אופן מבצע החיסול. אולם סוכנות הידיעות הרשמית של המשטר, הודתה, כי מדובר בחדירה מודיעינית מסוכנת של ישראל לתוך 'משמרות המהפכה' – הגוף הצבאי החזק ביותר באיראן.
שורה תחתונה: ישראל לא מודה בחיסול, אבל המסר שכוון לאיראנים מחלחל: יש יכולת מודיעינית להגיע ולפגוע בכל מטרה בתוככי איראן, גם במקומות השמורים ביותר.
הלחצים והחמוצים
עשרה חודשים אחרי: המחאה דועכת ונתניהו מוביל בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה
אם היו אומרים לנו שעשרה חודשים לאחר הטבח הנורא, ישמור נתניהו על מעמדו כראש ממשלה ואפילו ינצח בסקרים את כל יריביו, היינו מתקשים להאמין. אולם זה בדיוק מה שקורה. סקר נוסף שפורסם השבוע (ולא בערוצי החדשות הקרובים לנתניהו) מעלה כי בקרב ההתאמה על ראשות הממשלה הוא מוביל על כל יריביו. נתניהו מקבל 28%, אחריו בנט עם 21%, גנץ – 14%, ליברמן 7%, לפיד 6% סער 2% (ואף אחד – 16%).
וכך כאשר הציבור שרוי במתח רב ובעמדת המתנה, כאשר הצפון מפונה ותושביו לא רואים קצה של חזרה וכאשר יש עדיין 115 חטופים בעזה (רבים מהם לא בחיים), עדיין מצליח נתניהו לגבור על כל יריביו.
בשמאל מתוסכלים מאד מהתוצאות ובעיקר מאי ההצלחה ללבות את המחאה הדועכת. כל הניסיונות שלהם יחד עם התקשורת לטעון, שנתניהו מכשיל במכוון את עסקת החטופים, כאשר כל ראשי מערכת הביטחון תומכים בה, נופלים על אוזניים אטומות. הציבור ברובו לא קונה את זה. אדרבה. האמירות הקיצוניות, כאילו הוא רוצה לראות במותם בשבי, רק מחזקות את התמיכה בו ומוכיחות עד כמה הצד השני נתון בשבי של עצמו.
בשמאל אגב, מתרצים בחמיצות רבה את המחאה הדועכת בכך, שאזרחים רבים שהשתתפו בעבר בהפגנות, נמצאים היום בחזית וכאשר הם מגיעים הביתה "אין להם ראש להשתתף בהפגנות". הדברים נכונים בחלקם. לרובם, המחאה הזו בהחלט נמאסה, בפרט שמטרותיהם, הושגו: אין רפורמה משפטית.
בחזרה לנתניהו: בתחילת הקדנציה ממש, עוד לפני הרפורמה, התראיין צחי הנגבי, (לפני שמונה לראש המל"ל), ואמר כי אחת המטרות של נתניהו בקדנציה הנוכחית תהיה השמדת מתקני הגרעין של איראן. זאת אם המו"מ עם ארה"ב והמערב לא יסתיים בהסכם מסודר לפירוק האיום הגרעיני.
עתה במצב שנוצר עולה העניין הזה שוב על הפרק. קולות בסביבתו קוראים לו שלא להמתין למהלומה מאיראן, אלא ליזום מכת מנע נגד מתקני הגרעין ובכך לייצר משוואה חדשה מול ראש הנחש – המדינה שמחוללת את כל מעשי הטרור מסביב. אלא שהדבר שמונע ממנו לעשות את זה גדול ממנו. מדובר בלחצים שמפעילה ארה"ב תוך הבהרה לנתניהו, כי הוא מקבל מהם מטריית הגנה, אך עליו להימנע מפעולת מנע באיראן שתביא להסלמה אזורית.
בד בבד מפעילים האמריקאים לחצים על נתניהו לבצע את עסקת החטופים ובכך להביא להפסקת אש שתשפיע מידית גם על הצפון. לפי שעה נתניהו לא נכנע לאותם לחצים, למרות שהם מגיעים גם מבית. לחצים מכאן וחמוצים מכאן. לדבריו, עסקה בתנאים הנוכחיים פירושה נסיגה מציר פילדלפי, אפשרות מעבר חמושים מהחמאס לצפון הרצועה, ובעיקר: ויתור על החזרת יתר החטופים שלא יכללו בסבב הנוכחי.
הלחצים מכאן ומכאן מגיעים מכל הכיוונים – מבית ומחוץ, ואולי זו הסיבה שאין מולו אופוזיציה אמיתית. איש מהם לא היה רוצה באמת להחליפו במצב הנוכחי מול מלחמה אפשרית רב זירתית. היחיד שמאד רוצה הוא ליברמן, ואבוי לכולם אם זה יקרה.
תקופת ההמתנה הפוליטית
סימני שאלה: מתי סער יצטרף, האם גלנט יפוטר ומיהו השר הקרוב ביותר לנתניהו?
צמד המילים "תקופת המתנה" נכון כיום לא רק בזירת המלחמה אלא גם בזירת הפוליטית: תקופת המתנה להחלטתו של גדעון סער – האם הוא נכנס לממשלה, והאם הוא מקבל את תפקיד שר הביטחון במקומו של יואב גלנט.
כפי שכבר נכתב כאן, כניסתו של סער תשרת את נתניהו בכמה זירות: מול גלנט ומול בן גביר. מצד אחד הוא יוכל סוף סוף להעביר את גלנט מתפקידו. מצד שני – הוא ינטרל את איומיו התכופים של בן גביר לעזוב את הקואליציה.
סער טרם החליט: הוא אינו פוסל את האפשרות הזו, בפרט לאור מצבו הבעיתי בסקרים. מאידך גם נתניהו אינו שלם לחלוטין עם המהלך. אם סער ייכנס לממשלה, הוא יאגף אותו מימין בכל הקשור לעסקה וגם בכל סוגיות המלחמה. אין כל וודאות שנתניהו מעוניין בכך. יש לו כבר מאגפים מימין בדמות בן גביר וסמוטריץ' והוא לא צריך עוד אחד. מלבד זאת נתניהו חושש, שסער לא יגלה נאמנות כלפיו לאור יחסיהם בעבר.
ואכן השבוע דווח כי המגעים עם סער בנוגע לכניסה אפשרית לממשלה הוקפאו, לאחר שבקשתו לקבל את תיק הביטחון לא נענתה. לפי הדיווחים, הוצעו לסער תפקידים אחרים, כמו תיק החוץ או המשפטים (תוך שינוי תפקידים של השרים האחרים), אך סער סירב. בשני הצדדים הכחישו אמנם את הדיווחים הללו, אבל מאחורי הקלעים המגעים נמשכים (בתיווכו של יריב לוין, שכנו של סער).
כל המגעים והדיווחים הללו חוסים תחת ההנחה, שנתניהו מתכוון לפטר את גלנט מתפקידו. ואכן זו הייתה כוונתו המקורית של נתניהו לעשות, כאשר יחזור מארה"ב – נישא על גלי נאומו בקונגרס. אולם קצב האירועים, הטבח במג'דל שאמס ולאחריו החיסולים בביירות ובטהראן, שינו (בינתיים) את התוכניות. בסביבתו של נתניהו אומרים שלא לייחוס, כי הדבר יקרה במוקדם או במאוחר. "ההחלטה לפטר את גלנט נפלה. זו לא שאלה של אם, אלא של מתי".
כזכור נתניהו כבר פיטר את גלנט מתיק הביטחון בעקבות התנגדותו לרפורמה המשפטית, אך חזר בו לאחר המחאה שפרצה באותו לילה מפורסם שזכה לכינוי "ליל גלנט". יש בשמאל (יאיר פינק), שמחתימים בימים אלו אזרחים לבצע את "ליל גלנט 2" אם וכאשר זה יקרה. כאמור לפי שעה נתניהו איפסן את כוונותיו בכל הקשור לגלנט, בפרט עתה לנוכח המערכה הרב זירתית המורכבת והתקדימית שבפתח.
במצב הנוכחי שנוצר, השר היחיד שנותר קרוב במיוחד לראש הממשלה הוא השר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר, שזוכה להערכה רבה גם באופוזיציה. "הוא איש רציני, עם ראייה אסטרטגית רחבה", העיד עליו גדי איזנקוט שישב לצדו בקבינט. דרמר ונתניהו מתואמים בכל נושא, מלבד בעסקת החטופים, שם מגלה דרמר עמדות הנוטות בבירור בעד העסקה.
הכזב השבועי
מי עוד ביקש להיכנס לבונקר הסודי בהרי ירושלים בגלל האיומים הישירים מאיראן?
אין שבוע בלי התקפות אישיות על בני משפחת נתניהו. לעיתים הם מזמינים זאת על עצמם, אך על פי רוב מדובר בעלילות כזב ובסיפורי בדיה, רק כדי להבאיש את ריחם בעיני הציבור. הסיפור השבוע נסוב סביב המנ"ל – "המרכז לניהול משברים לאומיים". מדובר בבונקר תת קרקעי הממוקם בעומק האדמה באזור ירושלים, ונועד לשרת את הממשלה וראשי מערכת הביטחון לניהול המדינה בשעת חירום.
המנ"ל נחשב כמובן למתקן סודי ביותר, שהוקם בעלות מיליארדי שקלים לאחר מלחמת לבנון השנייה בהמלצת ועדת וינוגרד. הבונקר האטומי ממוגן מפני כל איום אפשרי וניתן לנהל ממנו תקשורת מוצפנת עם גורמים חיצוניים. אין בו קליטה סלולרית ולכן היורדים לבטן האדמה נדרשים להשאיר את הטלפונים בכניסה למתחם. כל זה מונע כמובן הדלפות וציטוטים והופך אותו לסטרילי במלא מובן המילה.
עד השבוע האחרון, לא הייתה שום התראה שחייבה את השימוש במתקן. במערכת הביטחון לא חשבו שיש להפעיל את הבונקר התת-קרקעי וכל הדיונים התקיימו בבור בקריה בת"א. אולם השבוע דווח, כי השב"כ הכין את המקום לאפשרות שיהיה צורך בו.
אך טבעי הוא שהגישה לבונקר הכי סודי במדינה, תהיה מוגבלת לגורמים ביטחוניים ומדיניים מסווגים בלבד. והנה השבוע פורסם "על פי מקורות בסביבת ראש הממשלה", כי במקרה של מתקפה איראנית, מבקשים גם בני משפחת נתניהו (הגב' שרה והבן יאיר) להיכנס עם ראש הממשלה למתחם הבונקרים.
בדיווח נאמר כי במשפחת נתניהו חוששים, שהאיראנים יבקשו לפגוע אישית בראש הממשלה ובמשפחתו כנקמה על חיסולו של איסמעיל הנייה. "האיראנים היו רוצים לבצע פיגוע נקם באותה משוואה של דרג החיסול", הסבירו מומחים לענייני איראן. ואכן איום מפורש שכזה נשמע השבוע מחבר פרלמנט איראני: "לא נסתפק בפחות מראשו של נתניהו". בדיווחים נוספים מאיראן נאמר, כי "התגובה האיראנית תכוון אל מקומות המגורים של ראשי הפושעים".
כל זה הביא כאמור לסיפור השבועי על כוונתם של בני המשפחה להיכנס יחד עם נתניהו לתוך הבונקר מחשש שהאיראנים ינסו לפגוע גם בהם. אגב, יאיר, בנו הבכור של נתניהו, ששהה במשך רוב חודשי המלחמה במיאמי, הגיע באחרונה לישראל (במטוס 'כנף ציון' יחד עם הוריו ששבו מארה"ב לאחר הנאום בקונגרס. לשכת נתניהו אישרה את הפרטים וציינה שטיסתו שולמה כדין)
כך או כך, הדיווח על רצון בני המשפחה להיכנס לבונקר, עורר כצפוי גל תגובות שליליות נגדם. בלשכת ראש הממשלה הכחישו את הדברים מכל וכל: "פייק ניוז. לא היה ולא נברא". מה שבטוח הוא, שהפרשן נחום ברנע, ש"המליץ" לאיראנים להפציץ את מטוס 'כנף ציון', לא יוכל לחזור עם המלצה דומה: המקלט חסין מטילים (ומברנע).
המודעה והבועה
למי מותר לדחות מודעות בתשלום בנימוק של "מחויבות לקוראים" ולמי אסור לנהוג כך?
במהלך אחד מסבבי מערכות הבחירות התכופות, התרחש לו סיפור מעניין, שהשבוע נזכרתי בו ולא במקרה. היה זה כאשר "מפלגת נשים" תבעה בביהמ"ש כמה מערכות עיתונים חרדים ובהם "יתד נאמן" על רקע דחיית בקשתן לפרסם מודעת בחירות בעיתון.
מי שייצג את העיתון, היה עו"ד הרב משה מורגנשטרן, שעשה זאת בהצלחה רבה, תוך שהסביר היטב מהו עיתון חרדי, מה הן מטרותיו ומי קהל היעד שלו. באחד הדיונים, ביקש ביהמ"ש על פי בקשת העותרות לזמן את אחד מנציגי העיתון להשיב על שאלות. נשלחתי למשימה כ"עורך החדשות" ונדרשתי להשיב לעורכות הדין של העותרות, מדוע המודעה נפסלה. לאחר שורה של שאלות ותשובות, חודד המסר: העיתון הוא ביטאונם של גדולי ישראל, שנציגיהם הם ח"כי 'דגל התורה'. לפיכך גם אם מפלגה אחרת, אפילו תהיה זו חרדית, הייתה מבקשת לפרסם מודעת בחירות, העיתון היה דוחה את הבקשה. "אין כאן משהו שקשור לאפליה ספציפית נגד העותרות אלא זהו קו העיתון".
ביהמ"ש המחוזי לא התרשם מהטענות ופסק לטובת אותן נשים. אולם בערעור שהגיש עו"ד מורגנשטרן לבג"צ, נדחו העתירות של העותרות בגלל 'תקלה טכנית' עקב התביעה שהוגשה מאוחר מידי. במקביל הגישו העותרות תביעה כספית על אפליה כביכול באי הכנסת המודעה. התביעה שלהן נדחתה פעמיים: גם בביהמ"ש השלום, וגם בערעור שהגישו למחוזי.
תקשורת השמאל הבליטה בזמנו את הסיפור וכצפוי הביעה עמדה נגד העיתון. לא חשבנו אחרת. ומדוע נזכרתי בכל זה השבוע: בגלל מודעה שכותרתה הייתה "הצהרה משותפת" ובה 200 חתימות של אנשים מוכרים מימין ומשמאל, שקראו "לעשות חשבון נפש על חלקם בהגעת המדינה למצבה, לקחת אחריות ולא לחזור על טעויות". במסגרת זו קראו להוציא את הצבא מגבולות המחאה בכל האופנים. "מוציאים את צה"ל מחוץ לוויכוח הפוליטי"
המודעה שוגרה לעיתונות הכללית, אך עיתון אחד סירב לפרסמה: "הארץ". מו"ל העיתון, עמוס שוקן, הסביר במאמר מיוחד על גבי העיתון, שאם יש מישהו שצריך לעשות חשבון נפש אלו "אויבי הדמוקרטיה הישראלית, נתניהו, לוין, סמוטריץ' ובן גביר". כמו כן סירב גם לקבל את שאר הסעיפים והסביר: "המחויבות של 'הארץ' לקוראים ולאזרחי ישראל, הינה ויתור גם על כסף תמורת פרסום, שנועד לרתום בני אדם הגונים לאינטרסים של מכונת הרעל, החותרת להשמדת ישראל שהכרנו". בעקבות כך סירב "הארץ" לפרסם את המודעה. סביר להניח שהנושא לא יגיע לבתי המשפט ולבג"ץ. אם היה מגיע, נקל לתאר כיצד היה פוסק.
הנה לנו ההשוואה בין שני המקרים: כאשר העיתונות החרדית דוחה מודעות (ומפסידה לא מעט כסף), היא סופגת מהלומות מילוליות וניצלת רק בעור שיניה. אולם ב"הארץ" מותר לדחות מודעות ללא כל חשש, אם הן בניגוד לקו הקיצוני שמאלי של העיתון, שאינו מוכן לחתום על הוצאת הצבא מהשיח הפוליטי.
הטור פורסם במקור בעיתון "יתד נאמן"
