שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ: (דברים ו,יז-יח)
וכ' הרמב"ן (עה"ת), על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד ולמען ייטב לך הבטחה יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם.
והביא ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין, והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר, וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר.
ובמגיד משנה הל' שכנים (פי"ד ה"ה) כ' לגבי דינא דבר מצרא, שתורתינו התמימה נתנה בתיקון מידות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז"ל (יבמות כ,א) קדש עצמך במותר לך, שלא יהא שטוף אחר התאוות, וכן אמרה ועשית הישר והטוב, והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הראוי בכלל זה לצוות פרטים, לפי שמצוות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל עני, ובהכרח חייב לעדות כן, ומידות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים, והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם שעשו אותם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל ולזה אמרו (ע"ז לה,א) חביבין דברי דודים יותר משל תורה שנא' כי טובים דודיך מיין.
אם לפנים משורת הדין הוא גדר ממוני
הנה יש לדון אם לפנים משורת הדין הוא רק ענין של חסד והטבה ואינו נוגע כלל לחיוב ממוני וזה רק מדת חסידות, או שיש בזה גם גדר של חיוב ממוני, ונראה דזה תלוי במחלוקת הראשונים כדלהלן.
וכן יש לדון אם זה דין אישי מצוה מסוימת שאדם צריך לנהוג בה לפנים משורת הדין או שדין ועשית הישר והטוב הוא הנהגה כללית שאדם צריך לנהוג בכל דרכיו בדרי מוסר וחסידות ולכך צריך לנהוג לפנים משורת הדין, ואלי תלויים החקירות זו בזו.
והנה מצינו בכמה מקומות בש"ס שחייב לפנים משורת הדין.
בגמ' בבב"מ (כד,ב) רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא שרבים מצויים שם, א"ל מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו, ואם בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל חייב להחזיר ושאלו שלכאורה הדברים סותרים, ואמר ליה לפנים משורת הדין כאבוה דשמואל שמצא הנך חמרי במדבר והחזירם לבעליהם לאחר שנים עשר חודשים לפנים משורת הדין, וכן רבא הלך אחרי ר' נחמן בשוק דגלדאי (רצענים) וי"א בשוק חכמים א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו ואם בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה הרי אלו שלו והלא עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.
ובתוס' שם ד"ה לפנים משורת הדין בי', שלומדים כן בגמ' (ל,ב) 'מאשר יעשון' לגבי ר' ישמעאל ברבי יוסי שראה אדם הסוחב משאוי דל עצים ולא יכל להטעינו שר' ישמעאל היה זקן ואינה לפי כבודו ושילם לו דמי העצים ושוב זכה בזה האיש עד שהפקיר ר' ישמעאל את העצים חוץ ממנו, והק' מדוע לא לומדים כן גם כאן, ולקמן (פג,א) לגבי סבלים ששברו בפשיעה שתפס להם גלימתם בשווי החבית והחזיר להם משום שנא' 'למען תלך בדרך טובים' (משלי ב,כ) שהוא בכתובים ולא למדו מהתורה, וכן בב"ק (צט,ב) מצינו המראה דינר לשולחני ונמצא רע שר' חייא נהג לפנים משורת הדין להחזיר מטבע אחר.
ותי' תוס' שם וכן בבב"ק (ק,א), שדוקא במקום שאחרים חייבים והוא פטור כגון במראה דינר לשולחני ונמצא רע ששילם ר' חייא לפנים משורת הדין, וכן במעשה של ר' ישמעאל שהיה זקן ואינה לפי כבודו טעשה לפנים משורת הדין, משא"כ לגבי המוצא מציאה שכולם פטורים ולא לומדים כן מפסוק זה, ומ"מ צריך להחזיר לפנים משורת הדין כיון שלא נחסר ממון, ומה שהביאו לקמן את הפסוק של 'למען תלך בדרך טובים' כשהיה לו הפסד גדול מזה שאין לו להפסיד משום לפנים משורת הדין.
אם כופים על לפנים משורת הדין
והנה הרא"ש בבב"מ (סי' ז) לגבי מה שמצינו שנא' אשר יעשו זה לפנים משורת הדין, ולא כופין על כן דאין כופין לעשות לפנים משורת הדין. ובסי' כא כ', ויראה לי שכיון שפטרה תורה את הזקן שאין לזלזל בכבודו איסור הוא לגביה דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאינו חייב ומשום ספק ממון חברו אם הוא מחויב בו לא יזלזל בספק איסור והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר ממונו ויעשה כמו שעשה ר' ישמעאל אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו, ובסו"ד הביא אמר רבי יוחנן מפני מה חרבה ירושלים דמפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נהגו לפנים משורת הדין.
ובמרדכי (שם סי' תנח) כ', שמצינו שכופים לצאת ידי שמים וכיון שכן גם אנן כופין לעשות לפנים משורת הדין אם היכולת בדו לעשות (ר"ל שהוא עשיר), וכן פסק הרב"ן ואבי"ה דכופין לעשות לפנים משורת הדין, ומה ששם לא כפוהו לפנים משורת הדין אפשר שיה עני ובעל אבידה היה עשיר.
ובבית יוסף (חו"מ סי' יב הל' דיינים) כתב רבינו ירוחם (נ"א ח"ד ט,ב) בשם הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' ז) אין כופין על הדיינים לעשות לפנים משורת הדין ופשוט הוא בעיני, ותמהני על מה שכ' המרדכי (ב"מ פ"ב סי' רנז) דכופין לעשות לפנים משורת הדין שבכל הסוגיות לא מוזכר שכופין לפנים משורת הדין, ועי' במהרי"ק (שרש ט' ענף ג).
והב"ח שם הוכיח מהסוגיא שם שרב אמר דינא הכי ומשמע שכופים לפנים משורת הדין, והוכיח גם ממה שמצינו שחייב לצאת ידי שמים ומשמע שכופים דאל"כ במה נאמר לשון שחייב, ולכך סבר המרדכי שכפים לעשות לפנים משורת הדין, וכ' שכן נוהגים לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואע"פ שאין הדין כך, וכ' להעמיד דברי רבינו ירוחם בשם הרא"ש באדם עני ובמקום שאין הפסד לזה הרי"ז מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר וכופין בזה.
וברמ"א (חו"מ סי' יב,ב) כ' ואין בי"ד יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי ויש חולקים, וכן הביא בסי' רסג,ג וכן בסי' רנט,ה וכן בערב,ג.
ובפת"ש כ' דדעת הב"ח שכופים להלכה, וכן משמע בש"ך (רנט,ג), ובתומים (סק"ד) שהכפיה היינו בדברים שאומרים לו חייב אתה לעשות כן ואם אינך שומע אתה עבריין, וכ"כ בתשובות שבות יעקב (ח"א סי' קסח), ודלא כתשו' צמח צדק (סי' פט) שפוסק להלכה ע"י שמנדים אותו וזה אינו, ובתשו' חת"ס (יו"ד ס"ס רלט) הביא דברי הצמח צדק ומשמע שקצת שהסכים עמו, והביא מתשו' שב יעקב (חאה"ע ס"ס כט) כ' בנידון שרצה רב א' לחייב ולכוף לפנים משורת הדין ע"פ דברי הב"ח שאין הסכים עמו חדאא שגם הב"ח נקט כן דוקא בעשיר ועוד שהרמ"א לא נקט כאן וכן נוהגים כיש מחמירים כבכל מקום, וזה ודאי שהולכים לפי המוחזק ולכך אין לחייב ולכוף לפנים משורת הדין אלא בדברים.
לפנים משורת הדין אם הוא מהתורה
ובשדי חמד (כללים מערכת הלמ"ד כלל כט) הביא דברי הפת"ש וכ' בשם הגנזי חיים דלפנים משורת הדין הוא כמו הדור במצוה עד שליש ועיי"ש, וכ' דצ"ל שהוא חיוב מהתורה ממה שמצינו שנחרב על ענין זה ירושלים שאל"כ לא היו ראויים לעונש גדול כזה, וכן הוכיח בשאגת אריה (סי' כ"ה ד"ה ומהא) שברכת התורה הוא מן התורה שמצינו בנדרים (פא) על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה ומוכח שהוא מהתורה שאם היה מדרבנן לא היו נענשים כ"כ על זה, ועי"ש במה שהוכיח עוד וכ' שם שמה שלא ברכו לא היה העבירה עצמה אלא שהראו שלא ההיו עוסקים לשמה וכדברי הר"ן, וא"כ גם לפנים משורת הדין הוא מהתורה אמנם דחה זה לפי דברי תוס' שמשמע שזה היה רק גרמא ועיקר הסיבה משום שנאת חנם.
ובגמ' בכתובות (מט,ב-נ,א) מצינו לגבי כותב נכסיו לבניו ועשיתינהו לזניה ופי' רש"י שכפה אותם בחזקה ומפני שטרחתי עליו לכנס לו לפנים משורת הדין מחבביני, ובתוס' כ' דמה שכפה אותם היינו בדברים והוכיח כן. וכן העיר בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קסח) שמוכח שכפיה היא בדברים.
לפנים משורת הדין בבעל חוב
מנחת יצחק (ח"ה סי' קכא) דן לגבי קצב שלא שלם החוב לשוחטים ורצו למכור חפציו לשלם החוב מה שלא היו כלי אומנותו ממש שהיה יכול להשתמש בכלים פשוטים יותר אם מותר למכור, וכ' הגרי"י וייס לנקוט כדברי הצמח צדק שכופים לעשות לפנים משורת הדין ולכן כיון שאינם עניים לפי שאין עניות אצל צבור ואפי' שהם לא עשירים גם באדם אמיד שאינו עשיר ואינו עני כופים על זה ולכך כ' שיעשו כל טצדקי שינהגו לפנים משורת הדין.
חזן מבוגר שדורש 'פנסיה'
ובפאת שדך (ח"א סי' קנו) כ' גבי מעשה שהיה בחזן זקן שתבע 'פנסיה' מהקהל והקהל לא נתרצו לשום פשרה והביא שנקטו שם שחייבים לשלם לפנים משורת הדין שיש לקהל דין של אדם חשוב.
וכ' שהוא לא הסכים עמהם דהנה הגר"א (יב,ט) נקט שדברי הרא"ש הם עיקר וכן נראה בנתיה"מ וכן בערוך השלחן רק שנקט דלכו"ע כופים בדברים (ויש לדון אם הכוונה לכפיה שינדוהו או לדברי תשובה והתעוררות), וכ' דמסתמא לא כפו את הקהל ממש אלא בדברים, ולכך הסיק שאין בי"ד יכולים לכוף לפנים משורת הדין אפי' שנראה להם מן הראוי, ובי"ד כופין בדברים קשים כגון הלבנת פנים וכו', ואם נראה לבי"ד לצורך שעה כופין ע"י טובי העיר , ואי לא אפשר עי"ז יכולים בי"ד לכוף לצורך שעה ודוקא בי"ד חשוב וכ' שנראה לענ"ד שיקומו ממקום שפסקו וישבו במקום אחר בשביל לכפות.
גדר הכפיה לפנים משורת הדין
והנה לכאורה יש לעיין דאם אין חיוב גמור אלא הנהגה לפנים משורת הדין א"כ מה שייך לכפות בדין זה, ובמנחת אשר כ' דזה משום כופין על המצות וכ"ז דוקא במצוה גמורה ולא במדת חסידות וכן אי"ז מדין כופין על הצדקה, ועוד שהרי מבואר בראשונים שרק בעשיר צריך להחמיר בזה או באדם חשוב, דבמה שמן הדין חייב אין חילוק בין עני לעשיר ןרק בכה"ג, אלא שכל זה הוא ממידת המוסר ואורחות היושר כדין דבר מצרא ונמסר הדבר לחכמים באיזה ענין היושר הכללי נעשה לגמרי ובאיזה ענין הוא רק לפי מי שתשיג ידו, וזה נכלל גם במדת המשפט.
ויש שדנו האם מותר למוסד צבורי לנהוג לפנים משורת הדין בעניינים כספיים, דהנה בשו" מהר"ח או"ז (רכב) גבי רבני מגנצא שפסקו בתביעת הקהל על אחד לשלם מס דאף שיש להם את הסמכות לתבוע ממנו מאחר שהוא דחוק טוב הוא לקהל להכנס עמו לפנים משורת הדין, וכן בש"ת חת"ס (יו"ד רלט,ט) כ' שיש לכפות את הקהל לשלם לאלמנה שנגרם לה הפסד משום ועשית הישר והטוב, ומוכח שיכול מוסד צבורי לנהוג לפנים משורת הדין, ובאחיעזר כ' שיש לציבור דין של אדם חשוב שכופין אותו.
אמנם בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב (ח"א סי' ריז) לגבי אדם שנשדד ממנו כתר תורה ע"י הנאצים ימ"ש ונמצא במוזיאון הר ציון והוא תובע את שלו מהמוזיאון דלדברי הקצות (רנט,ג) דמש"כ הרמ"א שנוהגים להחזיר הגזילה אף לאחר יאוש ושינוי רשות דזה לפנים משורת הדין, וכיון שאי"ז אלא משום ועשית הישר והטוב אין זה מחייב גוף ציבורי, וחייבו מטעם אחר ומצד הישר והטוב אין לחייב מוסד ציבורי.
'לפנים משורת הדין' ללכת בדרך היושר
ובשמירת הלשון (שער הזכירה פ"ב) כ' ואם מדתו תמיד להתנהג עם אנשים, שלא לותר להם כלום משלו ושלא לרחם עליהם, הוא מגביר בזה למעלה את מדת הדין על העולם וגם לעצמו דבמדה שאדם מודד בה מודדים לו ואין מותרים לו כלום ממעשיו, וזהו כוונת מאמרם ז"ל (ב"מ ל,ב)לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה, דלכאורה היה להם כמה עוונות כמו שמפורש בכתוב, ולפי"ז ניחא דאם היו מעבירן על מידותיהם היה הקב"ה מוחל להם ג"כ אבל הם העמידו דבריהם שלא לוותר כלום לחבריהם מכפי גדר הדין, לכן דקדק הקב"ה ג"כ אחריהם (כמו שכתוב בספר תולדות אדם).
ובשם דרך כ', החיוב לתת את הדעת ממה שנצטוינו ממה שלא נצטוינו מקיף את כל חלקי התורה, ידועים דברי הרמב"ן פרשת קדושים (ויקרא יט,ב) אל כל עדת בני ישראל. כבר אמרו רבותינו (תו"כ ריש הפרשה) שהפרשה הזו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה, והוסיף הרמב"ן ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, וסיים הרמב"ן וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה.
ומתבאר בדברי הרמב"ן כי שני ציוויים כלליים נאמרו בתורה: האחד, 'קדושים תהיו', והשני, 'ועשית הישר והטוב', ושווים הצוויים בגדרם שכשם שכללה התורה כל תורת הנהגת האדם עם חבריו 'לתת דעתך ממה שצווך על מה שלא צווך בצווי 'ועשית הישר והטוב', וכ' שנצטוינו על ועשית הישר והטוב קודם מתן תורה, וביאר בזה מה שנחרבה ירושלים על שלא נהגו לפנים משורת הדין, כיון שלא נהגו בדרכה של תורה לנהוג בדרך היושר.
