בין דוחא לדאחייה
עסקה או הסלמה: הפסגה בקטאר על רקע הניחושים והשמועות סביב התקיפות שלא היו
עם תחילת השבוע, ציינו הפרשנים הצבאיים והמדיניים בהתאם למקורות המידע (שאין) להם, שזה עומד להיות "השבוע המתוח ביותר". הפירוט היה כדלהלן: בזירה הצפונית מתכוון החיזבאללה לנקום את חיסולו של הרמטכ"ל פואד שוכר בדאחיה. במקביל מתכוונים האיראנים לתקוף השבוע את ישראל כנקמה על מותו של של אימסעיל הנייה בטהראן, אותו הם מייחסים למוסד. במהלך השבוע חל גם תשעה באב – שהזכיר לרבים את מלחמת יוה"כ, שהחלה בעיצומו של הצום, ולכן נטו לגזור גזירה שווה אפשרית. עם סיום השבוע מתקיימת פסגת המתווכות לשחרור החטופים בדוחא שבקטאר וגם שם אמורות לכאורה להתקבל הכרעות שישפיעו על האזור כולו. הכול קשור וכרוך זה בזה.
בשעה ששורות אלו נקראות (הנה שוב המשפט המסייג), לבטח יש כבר הדלפות ראשונות מהשיחות בדוחא. ההערכה הישראלית עוד לפני הפסגה הייתה, שארה"ב יחד עם המדינות המתווכות, קטאר ומצרים, יפעילו לחץ כבד על שני הצדדים להגיע להפסקת אש באמצעות אישור העסקה וכדי למנוע הסלמה מצד איראן והחיזבאללה. דוחא תמורת דאחייה. הסכם שימנע התלקחות כללית באזור, יעצור את המלחמה בעזה ואת העימות בגבול הצפון.
עוד קודם לשיחות בדוחא, רחש שוק השמועות והספקולציות סביב התקיפה האפשרית של איראן. הכותרת המרכזית שחזרה על עצמה השבוע הייתה: "איראן תתקוף את ישראל בתוך 24 שעות". לצידה נכתבה כותרת חוזרת נוספת: "כוננות שיא בישראל".
לאוויר נזרקו תאריכי יעד שונים שהתבססו על ניחושים, שניסו לפרש את הרמזים ששתלו האיראנים בכלי התקשורת התעמולתיים שלהם. תשעה באב הפך להיות יום כוננות מיוחד, שהכניס רבים לחרדה, עקב ההערכות המוקדמות לפיהן איראן והחיזבאללה מבינים את מהות התאריך ויבצעו את התקיפה דווקא בו, עקב משמעותו הסמלית. השעה שצוינה הייתה 2 בלילה ורבים אכן המתינו ולא עלו על יצועם, רק כדי להיות ערים כאשר המתקפה תתחיל.
התאריך חלף עבר ועכשיו מדברים על "רגע קובע" נוסף: כישלון אפשרי של השיחות בדוחא. לאחר מכן יעלו מן הסתם תאריכים נוספים, טו' באב, אולי תחילת "זמן אלול" (אם האיראנים מבינים) וכך הלאה עד הימים הנוראים, החגים וצפונה. שוק הניחושים הזה יחד עם הכותרות "הדרמטיות" משחק כמובן לידי האיראנים ולידי נסראללה.
האיראנים הסבירו את האסטרטגיה שלהם וציינו כי "לחכות למוות, יותר גרוע ממות". בהתאם לכך הם מנסים לתרץ את אי ביצוע המתקפה עד כה. מסתבר שיש עוד כמה סיבות. בקטע הבא
עוקבים ומתעכבים
מאחורי הקלעים: הפגישה הסודית בטהראן בין משמרות המהפכה לכוחות הפרוקסי
בישראל ניסו להבין מדוע האיראנים מתעכבים מתגובה, כמו גם החיזבאללה, בפרט לאחר שמנהיגיהם, חמינאי ונסראללה, הבטיחו בפומבי לנקום ולהכאיב לישראל על החיסולים בטהראן ובביירות.
הפרשנים הביטחוניים שעוקבים אחר הדיווחים מאיראן, ניסו להסביר כי העיכובים נובעים מכך שהתיאום וההיערכות המשותפת בין איראן לארגון הטרור חיזבאללה טרם הושלמו. היו שניסו להסביר כי הדבר נובע ממחלוקת פנימית באיראן בין הנשיא החדש לחמינאי, עקב החשש מתגובה ישראלית בלתי מידתית שתהרוס ותחריב כליל את כלכלת איראן.
מידע מעניין נוסף, הגיע אתמול מעיתון כוויתי, שידע לספר מה התרחש מאחורי הקלעים בשבוע האחרון. לפי העיתון, שמקורותיו נשענים של בכירים ב"כוח קודס" של משמרות המהפכה באיראן, התכנסו בתחילת השבוע בטהראן נציגים של משמרות המהפכה ושל שלוחותיה של איראן – נציגי חיזבאללה, החות'ים והמילציות השיעיות מעיראק. על הפרק עמדה תגובה משולבת נגד ישראל.
נציג משמרות המהפכה הפתיע את הנוכחים כאשר דרש מהם לפעול באיפוק ולהמתין עם התגובה. כוחות הפרוקסי לא אהבו את הדברים, דרשו תגובה מידית והחלו בגידופים ובמסכת עלבונות נוסח המזרח התיכון. דעתם הייתה שיש לפעול בהיקף גדול ומשולב שיושיב את תושבי ישראל זמן ממושך במקלטים "כדי שיחושו מה עובר על תושבי עזה".
נציג חמאס דרש לקבוע כ"מטרת על" את ראשו של נתניהו, כמשוואה על חיסולו של הנייה. לדבריו, חיסול בדרגים נמוכים יותר של קצינים בכירים, לא ישפיע על המשך שלטונו של נתניהו. הדברים עוררו ויכוחים ואי הסכמות, שבסופם קם נציג משמרות המהפכה ממקומו וקבע: "ההחלטה היא בידי איראן והיא זו שתחליט על עיתוי התגובה".
על פי הדיווח, הדבר לא מצא חן בעיני הנוכחים, שאמרו כי הגיעו במיוחד לאיראן כדי לתאם יחד את פעולת התגובה ולא כדי לשמוע על דחייתה. עתה חוששים באיראן מפני פעולות עצמאית של הפרוקסי.
כך או כך הלחץ באיראן גדול. מצד אחד הם רוצים להגיב כפי שהתחייב חמינאי. מאידך הם מבינים שתגובתם תביא לפגיעה קשה ואנושה בכלכלתם ובתכנית הגרעין שלהם. גם אם יחליטו בסופו של דבר לתקוף, טרם קיבלו החלטה על היעדים: האם זה יהיה נגד ת"א ומרכזי האוכלוסייה או נגד מטרות איכות ספציפיות.
לתוך כל השיקולים הללו נכנסת האפשרות של הפסקת אש, שיכולה להוציא אותם בכבוד מהמערכה תוך נימוק שעשו זאת "למען עזה". אלא שהכדור לא בידי איראן. נתניהו הוא שיצטרך לקבל החלטה (דבר שהוא אוהב לדחות), האם ללכת על עסקת חטופים שתביא להפסקת אש, או לדחותה עקב תנאיה הבלתי אפשריים. כל החלטה לכאן או לכאן תשפיע כאמור על האזור כולו.
עקיצה כפצצה
"קשקוש" ללא חידוש: בשיא הדריכות נרשם עוד עימות חזיתי ומכוער בין גלנט לנתניהו
תזכורת: באחת מישיבות הממשלה בעיצומה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית והקריאות לסרבנות, הרעים נתניהו בקולו באופן יוצא דופן באומרו כי המחלוקת הפנימית הזו משרתת את האויב. לאחר הטבח, המשיכו אנשיו באותו קו וציינו כי המחלוקת הפנימית גרמה לאויב לחשוב, שהצבא חלש והציבור מפולג, דבר שהקל עליהם את המלאכה.
אם נמשיך באותו קו, הרי שהמחלוקת הפומבית בין נתניהו לגלנט, שהשבוע שברה שיאים חדשים, משרתת את האויב כפליים. מדובר בראש ממשלה ושר ביטחון, הדמויות הכי בכירות, שאמורות לנהל יחד את המערכה אך השניים מתכתשים ללא הרף. ואכן המחלוקת שלהם השבוע צוטטה בכלי התקשורת של החיזבאללה עם תגובות של אנשי חמאס, שחגגו על הדברים.
המחלוקת השבוע די הפתיעה. נדמה היה שהשניים נמצאים במצב של הודנה. סימני הרגיעה נראו בשטח: בלשכת נתניהו הודיעו שאין כוונה לפטר את שר הביטחון, בעוד גלנט מצידו תמך ביוזמת נתניהו (נגד היועמ"שית) למנות בעצמו נציב שירות המדינה. וכך משנדמה היה כי השניים משקמים את היחסים הרעועים ביניהם, קפצה על גלנט רוח קרב פנימית, והוא שיגר עקיצה רבת משמעות נגד נתניהו. זו לא הייתה סתם עקיצה, זו הייתה פצצה.
האירוע התרחש בדיון של ועדת חוץ וביטחון שהתקיים בקריה בתל אביב. גלנט כנראה חשב שאם הוא המארח, עומדת לזכותו הפריבילגיה לומר כל מה שירצה. בהתאם לכך הוא לא חסך מהמתכנסים את דעותיו על נתניהו ועל צעדיו. מניסיונו הוא לבטח ידע שדבריו יודלפו, בפרט כאשר בין חברי הוועדה ישנם ח"כים מהליכוד שמייחלים להתפטרותו. למרות כך לא נמנע מלעקוץ את נתניהו, כאשר לעג לסיסמת "הניצחון המוחלט" שלו, בלי להזכיר את שמו.
"זה קשקוש", אמר במופגן. "אולי אני מבין פחות בתקשורת ובדיבורים, אבל בביטחון אני מבין הכי טוב". לאחר מכן הזכיר כי מיד בתחילת המלחמה תמך יחד עם המערכת הצבאית ביציאה למתקפת מנע בצפון, אך הדבר נמנע ממנו. אף שלא זרק את האשמה על נתניהו, הבינו כולם את כוונתו: נתניהו יחד עם גנץ ואיזנקוט מנעו בזמנו את המתקפה. במקביל הבהיר שהוא תומך בעסקת חטופים מידית, בעוד היחיד שמתנגד לה, הוא ראש הממשלה נתניהו.
התגובה של לשכת נתניהו לא איחרה לבוא: "הניצחון המוחלט מחייב גם את גלנט, וכשהוא מאמץ את הנרטיב האנטי־ישראלי הוא פוגע בסיכויים להגיע לעסקה לשחרור החטופים. היה ראוי שיתקוף את סינואר". ההודעה התייחסה גם לאפשרות שגלנט יפוטר: "ראש הממשלה אינו עוסק בכך. הוא ממוקד כל כולו באתגרים הביטחוניים שלפתחנו". ובמילים אחרות (שלא נאמרו): נתניהו משתוקק לפטרו, אך לא יכול לעשות זאת בשלב הנוכחי.
החזית השמינית
למי באמת כוונו דבריו של גלנט, והאם הוא ייכנס לרשימת שרי הביטחון הלעומתיים לנתניהו?
חילופי הדברים הקשים בין נתניהו לגלנט, מעידים כאמור על המשבר החריף ביניהם, עד שקשה באמת להבין כיצד הם יכולים לשבת זה מול זה ולנהל יחד את המלחמה. מדובר בקבלת החלטות שדורשת הרבה אמון, דבר שאינו קיים בין השניים זה זמן רב.
בשני הצדדים מנסים לומר שבדיונים המקצועיים, הם מניחים את כל המחלוקות האישיות בצד ומקיימים סדרי עבודה תקינים. אולם קשה להבין איך זה באמת עובד. גלנט יודע שנתניהו לא יכול לפטרו, לבטח לא עכשיו. "ליל גלנט", נחרט היטב בזיכרונו, והוא לא ימהר לחזור על כך, אף שהנסיבות השתנו והזמן חלף.
במערכת הפוליטית אמנם הוגים שוב ושוב את שמעו של גדעון סער, כמי שעשוי להחליף את גלנט, אך בינתיים זה לא קורה. התפקיד רגיש מידי בתקופה הזו. יתכן מאד שאם לא הכוננות מול איראן והחיזבאללה, היינו כבר עדים למכתב פיטורים. המתיחות הביטחונית שומרת על גלנט בתפקידו.
בהקשר זה ממש היו שכתבו בהלצה, כי במסגרת הניחושים וההערכות, מי יתקוף קודם – החיזבאללה או איראן, הגיעה התשובה ממשרד הביטחון: גלנט תקף ראשון את נתניהו. אחרים הוסיפו בחידוד כי המלחמה אינה מתנהלת בשבע חזיתות, אלא בשמונה, ולאור העקיצות הארסיות ששיגר גלנט לנתניהו, יש לתהות באיזו חזית חשוב לו להפציץ הכי חזק.
במערכת הפוליטית זוכרים יריבויות קשות בין ראשי ממשלות לשרי ביטחון. כך היה בין יצחק רבין ושמעון פרס, אהוד אולמרט ועמיר פרץ, וכמובן נתניהו עם שלל שרי הביטחון שעבדו עמו. למעשה, מאז 96 עבדו מולו שמונה שרי ביטחון. שלושה מהם הודחו על ידו (איציק מרדכי, יואב גלנט, משה יעלון). שר ביטחון נוסף ספג תרגיל הונאה באי קיום רוטציה (בני גנץ), שלושה שרי ביטחון סיימו את תפקידם עם התפזרות הממשלה (אהוד ברק, משה ארנס, נפתלי בנט), ושר ביטחון אחד התפטר ביוזמתו (אביגדור ליברמן).
התקופה הנוכחית היא הקשה מכולם, ומצופה היה מנתניהו ומגלנט להתגבר על כל המשקעים ולהניחם בצד. תחת זאת התנהל גלנט בצורה בלתי אחראית עם דבריו בוועדת חוץ ובטחון. ובמקביל גם התגובה של לשכת נתניהו, לפיה "גלנט מאמץ נרטיב אנטי ישראלי", הייתה בלתי מידתית.
גלנט לבטח ידע שהוא פוגע בנקודה הכואבת ביותר לנתניהו, כאשר זלזל ב"ניצחון המוחלט" – הסיסמא שלו מאז פתיחת המלחמה. ככל הנראה הוא (גלנט) שכח, שגם הוא השתמש במונח הזה "ניצחון מוחלט" ברבים מראיונותיו וכן בדברים שנשא בפני לוחמים בצפון ובדרום.
היו שניסו להמעיט מהמחלוקת וציינו כי גלנט לא התכוון באמת לפגוע בראה"מ, אלא כיוון את דבריו לעברם של ח"כי הליכוד שסנטו בו לאורך הדיון. ואכן כמה שעות לאחר הדיון, פרסם גלנט הודעה חצי מתנצלת לפיה "במהלך הסקירה הביטחונית שקיימתי בפני ועדת חוץ וביטחון, הדגשתי כי אני נחוש לעמוד במטרות המלחמה ולהמשיך את הלחימה עד לפירוק חמאס והשבת החטופים". בהודעתו האשים את חברי הוועדה בהדלפות מהפורום החסוי. כמה נאיביות.
ראיון כבקשתך
שלושת בכירי האופוזיציה עוסקים בשיווק עצמי, אך מסתמכים על הקואליציה שתפרק את עצמה
"האופוזיציה סובלת מתת ייצוג בתקשורת", צוטט כאן יאיר לפיד, בשבוע שעבר, באמירה שגרמה לפרצי צחוק. התקשורת ברובה המוחלט נחשבת לאופוזיציה קולנית לנתניהו ולממשלה, עד שהיא מייתרת לחלוטין את נציגי האופוזיציה הרשמיים. ובכל זאת, כאילו כדי לסתור את דברי לפיד, זכו שלושה מבכיריה – הוא עצמו וכן גנץ וליברמן, לראיונות מפנקים וארוכים השבוע בתקשורת.
המסרים שהשמיעו שלושתם, כל אחד לחוד, היו מסרים מפוצלים ולא אחידים עם המון סיסמאות שחוקות. נקל לתאר מה היה קורה, לו הקואליציה הנוכחית הייתה באופוזיציה. נתניהו היה עושה מהממשלה עפר ואפר (כפי שעשה לממשלה הקודמת). הוא היה מבליט את המחלוקת בין ראש הממשלה לשר הביטחון כסכנה אסטרטגית לביטחון המדינה והיה מנהל על זה קמפיין שלם. כמו כן היה דואג להצמיד לממשלה את כל התחלואים העדכניים, החל מהביטחון הרופף, אי החזרת העקורים לבתיהם בצפון, המשבר הכלכלי, השמיים הסגורים, המשך דשדוש הלחימה, תקופת ההמתנה מורטת העצבים מול איראן, ועוד. לא הייתה נשארת אבן אחת שהוא לא היה מרים.
לשמחתו של נתניהו, האופוזיציה הרשמית אינה מתפקדת. המלחמה הפוליטית שלו ושל חבריו בממשלה, היא רק נגד האולפנים והפרשנים, המהווים את האופוזיציה האמיתית, תוך ניצול כאבן הקשה של משפחות החטופים.
מעקב אחר הראיונות השבוע עם שלושת בכירי האופוזיציה הנ"ל מראה, כי הם עסוקים בעיקר בשיווק עצמי לראשות הממשלה. כל אחד מהם רואה את עצמו ראוי ובשל לתפקיד, ולכן בראיונות הם מנסים להראות עד כמה הם מתאימים ועד כמה חבריהם לאופוזיציה הרבה פחות.
גנץ נראה בראיונות תשוש ומודאג. הישיבה באופוזיציה ולא בקבינט המלחמה מציקה לו. הראיונות שלו בהתאם. הוא נזהר מלמתוח ביקורת חריפה מידי בנתניהו, ושומר על אופציות פתוחות. ליברמן, חוזר שוב ושוב על אותן סיסמאות, כאשר המוטו המרכזי שלו, שרק הוא מתאים בימים אלו לכהן כראש ממשלה.
המגוחך ביותר (כהרגלו) הוא לפיד. האזנה לראיון עמו מגלה כי הוא מקבל "ראיון כבקשתך". המראיין (עודד בן עמי), לא מקשה עליו במאומה. להפך. הוא מניח עובדות: "יש בעיה במריבות בין גלנט לנתניהו", ולפיד מאשר כמובן ומשיב. לאחר מכן שוב הרמה להנחתה, עם "יש בעיה במצב הכלכלי" וכו', ושוב לפיד מאשר כמובן ומוסיף. "היצירתיות" היחידה שגילה לפיד במהלך הראיון הייתה כשקבע כי הוא יפיל את הממשלה עוד לפני סוף 2024. מדובר כמובן באמירה ללא שום כיסוי, בדיוק כמו הפתק שהשאיר בלשכת ראה"מ לאחר הבחירות: "לפיד 2024" חלומות פז.
מי שבכל זאת יכולים לסייע לאופוזיציה הם רק חברי הקואליציה, כפי שעשו השבוע כאשר הפסידו באופן חריג בהצבעה בכנסת (על חודו של קול) לאחר שרובם (ובעיקר אנשי עצמה יהודית) לא הגיעו להצבעה. הסדקים הללו יכולים להתרחב לשברים של ממש לשמחתה של האופוזיציה המביטה מהצד בהנאה. מלאכתה נעשית בידי אחרים.
סקרים קרים
בנט הפיק לקחים מסבבי הבחירות הקודמים ומבין שתם עידן "ראש ממששת המנדטים"
נפתלי בנט, האיש שמתחמם על הקווים, קורא את הסקרים ומתבשם מניחוחם. הוא מאד רוצה להאמין להם, ובפרט לכותרת הקובעת שהוא יהיה האיש, שיכריע את הכף בבחירות הבאות. הרעב לחזור לתפקיד ממנו הודח, ממלא את כולו ומעסיק אותו יותר ויותר. החופש שגזר על עצמו לאחר התקופה הקצרה בה כיהן כראש ממשלה, הסתיים זה מכבר. הפעם הוא נחוש לחזור בשל יותר, לא לחזור על טעויות, לא לפזר הבטחות שווא, ובעיקר לדעת לעשות פוליטיקה. חברים בדמותם של שקלי, סילמן וניר אורבך, לא יהיו ברשימתו. הפעם הוא יבחר אותם אחד אחד על פי מידת נאמנותם כלפיו.
השבוע בוועידת "ישראל היום", הגיע (בחולצה ללא חליפה) להעניק הרצאה ללא שאלות ותשובות. המוטו המרכזי בדבריו: יש להחליף את ההנהגה המדינית כולה וכן את ההנהגה הביטחונית "למרות חיבתי אליה".
בנט אכן מחבב את ההנהגה הביטחונית הנוכחית, זו שאחראית על הטבח הנורא. ממשלתו היא זו שמינתה את הרמטכ"ל הרצי הלוי, ואת ראש השב"כ רונן בר. נתניהו וחבריו התנגדו למינויים הללו וטענו כי הם נעשים במחטף, לאחר שהממשלה כבר נפלה. אלא שהיועמ"שית שתקה (איך לא) והמינויים עברו ואושרו. עכשיו נזכר בנט לקרוא להדחתם. עוד רגע קט הוא יפרסם גם ספר (דמוי הקורונה) "כך אפשר לנצח את הטבח הבא" (עם מינויים נכונים יותר).
כך או כך, על פי הסקרים האחרונים מקבל בנט 22 מנדטים, והוא זה שיוכל לכאורה להוביל את גוש הימין אחרי נתניהו. זאת לאחר שהסקרים מראים שאין לממשלה הנוכחית יכולת להרכיב ממשלה וגם לא לאופוזיציה. רק מפלגה חדשה מבחוץ, שתהווה את הפתעת הבחירות, יכולה לעשות זאת עם אחד הגושים הקיימים – ימין או שמאל.
בנט כאמור נהנה מהסקרים, אך העבר מוכיח שזה קורה לו שוב ושוב. הוא ממריא מעלה כבועה ואז מתנפץ אל קרקע המציאות. בעבר הוא קיבל את כל הקולות שלו מימין, עם מעט בלבד מהגוש שכנגד, עד שהכול קוצץ והתאייד. עתה מצבו שונה: הוא מקבל את מירב כוחו מהקולות של גנץ, לפיד וליברמן, ואינו מוריד כלל מנדטים מגוש הימין. מדובר בקולות נודדים, שכרגע חונים אצלו, אבל אין ודאות שיישארו שם לאורך זמן.
בנט מעדיף להתחמק משאלות קשות כדי לא להסתבך עם שום צד. הפרשן עמית סגל אפיין היטב את מצבו של ראש הממשלה לשעבר. "הסקרים שמעניקים לבנט 22 מנדטים לא משקפים את המציאות. כמו תמיד זה יגמר בשישה – שבעה מנדטים, ולכן הוא יוכל לכל היותר, להיות ראש ממשלה".
בנט כמובן לא קונה את התחזית הזו ומכוון גבוה יותר. נדמה, שהוא למד דבר או שניים מהעבר. גם הוא מבין שאין אפשרות להיות כאן ראש ממשלה עם מספר מנדטים חד ספרתי. ימי "ראש ממששת המנדטים" לא יחזרו.
סיכום עגום
"ראו הוזהרתם": מה מטריד את הפרשנים ומה מטריד את הציבור בימים אלו של שיא הקיץ?
הפרשנים השונים רואים את הסקרים האחרונים ומתכווצים בכורסאותיהם מול מקלדותיהם. מה יהיה, הם שואלים בייאוש. איך יתכן שהציבור משלים עם המציאות הנוכחית הקשה ועם מלחמת ההתשה, וממשיך לתמוך בממשלה הנוכחית. מה מניע את ההתחזקות של הליכוד ושל נתניהו? איך מונעים ובולמים אותה?
הסקרים שמטרידים את מנוחת הפרשנים, התפרסמו בסוף שבוע שעבר (עוד לפני הנזק שעשה בן גביר השבוע) ומהם עולה כי הליכוד בראשות נתניהו, חזרה להיות המפלגה הגדולה ביותר, בפעם הראשונה מאז תקופת הרפורמה. נתניהו רחוק אמנם ממספר המנדטים שקיבל בבחירות הקודמות. אך משיג 22 מנדטים (עשרה פחות ממה שיש לו כיום בכנסת). יחד עם השותפות האחרות מקבל הגוש 53 מנדטים, בדיוק כמו בסקרים שלפני המלחמה.
מי שצוללת מטה היא מפלגת המחנה הממלכתי של גנץ, שמאבדת יותר ממחצית מכוחה. בימים הטובים היו לה בסקרים 43 מנדטים ועכשיו 20. גנץ יכול לספוק כפיים ולהצטער על היציאה מהממשלה שעשתה לו רק רע.
הסקר מראה כי ציבור הימין מתרגל מחדש להובלה של נתניהו, למרות שרבים מתוכו האמינו שיהיה עליו לפרוש בסוף המלחמה. עתה הם מבינים, שהמלחמה לא מתקרבת לסיומה, וגם אם כן, עדיין לא קמה לו אלטרנטיבה ראויה.
נקודה מעניינת: בניגוד לגוש האופוזיציה שאינו מצליח להתאחד סביב מועמד אחד, הרי שבקואליציה אין כרגע שום התארגנות סביב מועמד אחר. ניר ברקת נזהר, יולי אדלשטיין כבר לא בתמונה, ושאר המועמדים האפשריים, ישראל כץ וגלעד ארדן (שחוזר מהאו"ם) כמו גם אבי דיכטר ואחרים, אינם יוצאים בגלוי נגד נתניהו.
זו בדיוק הנקודה שמפריעה לפרשנים. כיצד יתכן שהכול כל כך גרוע ובכל זאת קיימת אפשרות שנתניהו יישאר בשלטון. הפחד הגדול שלהם, הוא שאם נתניהו יחוש שהוא רוכב על גל פופולריות, הוא לא יהסס לפזר בחטף את הכנסת, ללכת לבחירות ולזכות בהן.
"ראו הוזהרתם!" כתב השבוע הפרשן סבר פלוצקר, שמתעסק בנושאים כלכליים, אך לא מסתיר את עמדותיו הפוליטיות הכלליות מלבד הכלכליות. פלוצקר מודה ביושר כי מחיר המלחמה והשלכותיה עדיין נמוך מהחזוי. הבורסה בת"א עלתה לא רע, השקל זיגזג אך לא נפל מול הדולר, האבטלה לא זינקה, השכר הריאלי לא נשחק, עתודות מטבע חוץ גדלו ובריחת הון לא התרחשה.
במקביל, כותב פלוצקר, "נתניהו לא נשבר, נאם בקונגרס, רב עם נשיאים, ראשי ממשלות, הופיע על שערי מגזינים בינלאומיים ("טיים"), ולמרות שלא לקח מיליגרם אחריות על מחדלי הטבח, הוא ממשיך לשרוד כמוביל המדינה".
הסיכום לפי פלוצקר עגום: "מה שמערער את היציבות האזרחית בשיא הקיץ, הוא לא מספר ההרוגים והפצועים בעזה ולא שאר האיומים, אלא הקושי להשיג כרטיס טיסה בטוח לחו"ל ומחו"ל. אם המדינה תתחייב מראש לשלוח מטוסי תובלה להחזיר את אלו שטסים לאירופה וכלואים בנמלי התעופה ללא יכולת לחזור, הכול יהיה בסדר".
ההתשה וההדגשה
על רקע מלחמות העבר: האם המלחמה הנוכחית נמשכת ונמתחת זמן רב במכוון?
על רקע הוויכוח הפוליטי, האם נתניהו מושך את המלחמה לצורך שרידותו או שמדובר בצורך אמיתי עד להכנעת החמאס ו"הניצחון המוחלט", חשוב לחזור לימים הראשונים של תחילת המלחמה, בהם הצהיר כי המלחמה תארך זמן והיא תדרוש מכולם אורך רוח. נתניהו חזר על דבריו אלו גם בהצהרה שנשא לאחר חיסולם של בכיר חיזבאללה פואד שוכר ושל בכיר חמאס איסמעיל הנייה, כאשר אמר כי המלחמה אינה עומדת להסתיים ויש להתאזר בסבלנות להשלמת מטרותיה. "לפנינו ימים מאתגרים", הוסיף.
בהקשר זה ראוי לחזור למלחמות העבר כדי לבדוק ולהשוות כמה זמן הן נמשכו. מלחמת סיני ב-1956, נמשכה שבוע וקצת. מלחמת ששת הימים ב-1967 נמשכה שבוע. מלחמת ההתשה שהחלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים, נמשכה זמן רב, עד 1970. מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הייתה קצרה ונמשכה 18 ימים. מלחמת "שלום הגליל" (מלחמת לבנון הראשונה), נמשכה ארבעה חודשים. מלחמת לבנון השנייה שהחלה כתגובה על חטיפת שני חיילים ב-2006, נמשכה קצת יותר מחודש.
בתוך כל המלחמות הללו וביניהן, נרשמו מבצעים צבאיים רבים, חלקם מוגבלים בהיקפם וחלקם רחבים יותר. עיקר המבצעים היו מול רצועת עזה דוגמת "עופרת יצוקה", "צוק איתן" ועוד.
המלחמה הנוכחית נמשכת כבר מעל עשרה חודשים, וכאמור היא מייצרת מחלוקת פוליטית באשר להתמשכותה. אם היו שומעים בקול הגנרלים בדימוס הממלאים את האולפנים, היינו היום כבר בסיום המלחמה, כאשר יחיא סינואר היה חוגג ברחובות עזה את ניצחון החמאס ושחרור כל המחבלים מהכלא הישראלי. ספק רב אם היינו מקבלים בתמורה את כל החטופים, חיים או מתים, בחזרה.
זה גם המקום וזו ההזדמנות לתקן טעות שנכתבה כאן בשבוע שעבר ממנה ניתן היה להבין שתקופת ההמתנה ומלחמת ההתשה חד הן. מדובר כמובן בשתי תקופות שונות. תקופת ההמתנה הייתה לפני מלחמת תשכ"ז, בעוד מלחמת ההתשה הגיעה אחריה ונמשכה 17 חודשים משנת תשכ"ט ועד קיץ תש"ל. מלחמה זו גרמה למותם של 594 חיילים ו-127 אזרחים, מגבול לבנון ועד תעלת סואץ. ישר כוח לכל (עשרת הקוראים) שהעירו על הטעות ובהם ד"ר מרדכי הלפרין ועו"ד ישראל אליוביץ. שגיאות מי יבין.
הטור נכתב ופורסם במקור במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן
