כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃ כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃ … כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹ֠חַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (דברים טו, ז-יא)
וברמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח ה"י) פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה, עובר על (דברים טו-ז) "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" ועל (ויקרא יט-טז) "לא תעמוד על דם רעך" ועל (ויקרא כה-נג) "לא ירדנו בפרך לעיניך". ובטל מצות (דברים טו-ח) (דברים טו-יא) "פתח תפתח את ידך לו". ומצות (ויקרא כה-לו) "וחי אחיך עמך". (ויקרא יט-יח) "ואהבת לרעך כמוך". (משלי כד-יא) "והצל לקוחים למות" והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.
בגמ' בבא בתרא (ח,ב) מצינו שפדיון שבוים מצוה רבה היא אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא א"ל דכתיב (ירמיהו טו,ב) 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי' ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו חרב קשה ממות וכו' ושבי קשה מכולם שיש בו את כל הייסורים, וברש"י ביאר שהוא ביד הגוי לעשות בו כל חפצו אם למות אם לחרב אם לרעב.
אין פודים את השבויים יותר מדמיהם
ובגמ' בגיטין (מה,א) מצינו שאין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם רשב"ג אומר מפני תקנת השבויין, ובגמ' הסתפקה אם מפני תיקון העולם משום דוחק הציבור, וברש"י כ' שיבוא לידי עניות, או שלא לגרום לכך שישבו יותר שבויים, שהרי משלמים עליהם ביוקר, ת"ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד.
ובתוספות שם הק' ממש"כ בכתובות (נב,א) שחיוב הבעל לפדות את אשתו עד עשרה בדמיהם שפעם ראשונה פודה ואפי' יותר מדמיה, ותי' שכיון שאשתו כגופו היא יותר מבתו ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו.
והק' שם בתוס' מהגמ' בגיטין (נח,א) במעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו, אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל ונשבע שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו, אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, וקשה איך פדאו יותר מדמיו ותי' תוס' שהיה אותו תינוק מופלג בחכמה או שבשעת חורבן הבית לא שייך לטעם שישבו יותר שבויים, כיון שיש סכנת נפשות םודים שבויים גם יותר מדמיהםכמו שמצינו שההוא שמכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים(גיטין מד,א).
ובכתובות (נב,א) תנו רבנן נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה, וברש"י פי' דלא תקנו בה רבנן אלא פדיון אחד, ובתוספות הבין מדברי רש"י שאם נשבית פעם שניה דאינו פודה כלל אפילו בדמיה והקשה דלעיל (מז,ב) משמע שפדיון אשתו הוא גם יותר מפעם אחד.
ומבואר בתוספות שלא תקנו חכמים אלא פדיון אחד.
ובגמ' שם מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רבן שמעון בן גמליאל אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם הא בכדי דמיהן פודין אע"ג דפרקונה יותר על כתובתה.
ברמב"ן גיטין (מה,א) כ', וי"א שכשיש חשש של מיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן, אמנם מסתבר שבכל שבי יש את כל הסכנות. אמנם מסתבר שתלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שבעולם ואין את הטעמים הנ"ל, כיון שאין להם עוד תלמידי חכמים וקודם לכולם, ודין הוא קודם שפודים את המלך כמו שמצינו במסכת הוריות ולכך אין להחמיר כסף וזהב עליו ור' יהושע משום שהכיר בו בוודאי שהוא תלמיד ותיק פדהו בממון הרבה.
אם יכול לפדות עצמו יותר מדמיו
ובמאירי בגיטין (מה,א) כ' כיון שהטעם הוא משום שישבועו יהודים לכך אין פודים יותר מדמיהם, ואפי' כשפודה עצמו משלו או שפדאוהו קרובים אין מרשין לפדות ביתר מכדי דמיו, אלא שמכל מקום יש חולקין בפודה את עצמו שאין מונעים אותו מכלום אבל בשאר קרובים מונעים, ויש שהקשו שהרי בפרק הניזקין אמרו העבדה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עלי ולא זזו משם עד שפדאו בממון הרבה, זו בשעת חורבן הבית היתה שישבו יותר, שהרי כלם גלו ונשבו או שמא כל שיש חשש מיתה אין לדבר קצבה ואע"פ שאמרו ב"ב (ח,ב) דרך כלל שבי כולהו איתנהו ביה מכל מקום שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה, ויש אומרים שאותו שפדה תלמיד היה וצורבא מרבנן חייבין לפדותו בכל ממון שבעולם שתורתו משמרתו אע"פ שגרם החטא ונכשל עכשו וכל שכן שתלמיד חכם אין לו תמורה.
בגיטין (מ,ב) המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן, ובגמ' אמר רב אסי והוא שמכר ושנה ושילש, וברש"י ביאר שכיון שהוא רגיל בכך אין פודין אותו, ומביאה הגמ' שם מעשה בההוא שמכר עצמו ללדאי שהיו אוכלים בני אדם, וכיון שהוא מומר לאחת מהמצוות אין פודים אותו ומשמע שבמקום שיש סכנת נפשות פודים גם יותר מדמיו.
בשו"ע (רנב סעי' ג,ד,ה,ו) כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים, ואין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לת"ח או אפי' אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול פודים אותו בדמים מרובים, ואם אשתו כאחר דמי או לא עיין בטור אבן העזר (סי' עח) אין מבריחין השבויים מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם, מי שמכר עצמו לעובד כוכבים או שלוה מהם ושבו אותו בהלואתו פעם ראשונה ושניה פודים אותו ושלישית אין פודים אותו אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם ואם בקשו להרגו פודין אותו מיד אפילו אחר כמה פעמים.
ושבוי שהמיר אפי' למצוה אחת כגון אוכל נבילות להכעיס אסור לפדותו (טור) ועיין לעיל ריש סי' רנא.
בש"ך שם סק"ד כ', משמע אפי' קרובו אין לפדות ביותר מכדי דמיו מפני תיקון עולם וכן משמע מדמסיים אבל יכול לפדות את עצמו כו' משמע דוקא עצמו, אבל הב"ח פסק דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיהן בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין כיון דליכא דוחקא דצבורא וכ"ש דאין מוחים כשבא לפדות את אשתו אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה וכן עמא דבר.
ובפתחי תשובה סק"ד וסק"ה כ' עי' באשל אברהם בשם שו"ת נחלה ליהושע דבמקום שיש לחוש שיהרגוהו פודין ועיין בתשובת יד אליהו (סימן מג) שלא כתב כן אלא דאפילו בעומד להריגה אין פודין יותר מכדי דמיו שהתירוץ הראשון בתוספות בגיטין לא פסק, ועיין בספר בה"י (סק"ב) כ' בשם הגאון מהרש"ק שנעלם ממנו דברי תוספת בגיטין הנ"ל דאם ביקשו להרגו פודין, אך בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ח השיג עליהם משום שכל הסברא שיש סכנת נפשות היא דוקא אם הנידון הוא משום דוחק הצבור אבל לטעם שישבו עוד ישראלים אדרבה הרי ירצו להרוג השבויים בשביל לקבל דמיהם, וא"כ לפמ"ש הרמב"ם והש"ע שהטעם משום שישבו עוד כתב מהר"ם לובלין דהרי"ף והרא"ש סברו שספק הגמ' לא הוכרע. וכתב עוד דכל זה במדינות אחרות שנותנים עין בממון ושייך טעם שישבו עוד אבל במדינות אלו אשר לא כן הוא צריך עיון רב אם אין חייבים לפדות נפש מישראל בסכנת נפשות בכל ממון וכן פסק למעשה.
מהו כדי דמיהם
ובסק"ה כתב בשם תשובת מהר"ם לובלין (סימן ט"ו) שפירוש כדי דמיו היינו כפי מה ששוה למכור בשוק כעבד ואע"ג דבארצנו זה אין רגילות למכור עבדים ושפחות בשוק מ"מ מאחר שלא מצינו בדברי שום אחד מהאחרונים שום גילוי דעת שבזמנינו ישתנה הדין מדין הגמרא מסתמא גם בזמנינו צריכים להאריך דמיו כמה היה שוה למכור בשוק שמוכרין שם עבדים כגון בארץ ישמעאל. אכן מצאתי בתשובת רדב"ז החדשות סימן מ' שכתב דפירוש כדי דמיהן הוא כמו שנפדים שבוים עובדי כוכבים ולא כעבד הנמכר בשוק. וע"ש עוד שלימד זכות על מה שאנו נוהגין שפודין ביותר משיעור זה וכתב דמצוה רבה איכא וכל המרבה להתעסק בזה הרי זה משובח וע"ש היטב בסימן תצ"ח.
בים של שלמה גיטין (מה,א) כתב ביאור כדי דמיהם שראוים למכור בשוק העבדים מפני תקון העולם, ולא נפשט בגמ' ממה תקון העולם בזה, והביא דברי תוס' והרא"ש, שכתבו שאשתו יכול לפדות כיון שהיא כגופו וכן בתלמיד חכם, והר"ן כתב שיש שרצו לומר שנוקטים בגמ' הטעם משום שמא ישבו עוד יהודים אם יפדוהו יותר מדמיו, אמנם כ' דכל זה הוא בשיטת רשב"ג אבל הלכה כחכמים ואפשר לפשוט מזה שהטעם הוא משום דוחק הצבור.
וכ' היש"ש שבזמנם יש אנשים גומלי חסדים שפודים שבויים יותר מדמיהם שמוותרים על דוחק הצבור שלהם, וגם אם לא יפדו אותם יש חשש סכנת נפשות ובסכנת נפשות פודים גם יותר מכדי דמיהם, וכתב על המהר"ם מרוטנבורק שהיה תפוס במגדל אייגזהם כמה שנים והשר בקש עליו מהקהילות יותר מכדי דמיו ולא נתן להם לפדותו כיון שאין פודים השבויים יותר מדמיהם,, והק' היש"ש שהרי מהר"ם היה תלמיד חכם מופלג ואיך לא חש לזה, וכן איך לא חש על ביטול תורה ותשתכח תורה מישראל.
ובגיטין (מו,ב) כ' היש"ש גבי המוכר את עצמו ובניו לגויים אין פודים אותו אבל את הבנים פודים אחר מיתת אביהם שלא יטמעו בין הגויים, והביא עוד מהגמ' בההוא שמכר עצמו ללודאים שהיו אוכלים בני אדם שבמקום שיש חשש שיהרגוהו פודים גם אותו בעצמו, והביא שמי שגונב מגויים שדינו בלייה אין צריכים כלל לפדותו כיון שהוא התחייב בנפשו
ברמב"ם (פ"ח ממתנות עניים היב) כתב, אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.
ובדרך אמונה שם כתב, שאפי' אין פודים מנכסיו של השבוי בעצמו, ושמים אותו לפי עבד הנמכר בשוק ויש אומרים לפי עשרו וממונו וחשיבותו, ויש אומרים שמשערים כמו שפודים שבויים של גויים, וכתב שיכול לפדות את עצמו והאחרונים פסקו שגם את שאר קרוביו ואפי' כל אדם אם רוצה יכול לפדותו בכמה שירצה אלא שאין מחייבין אותו משום הטעם של דוחק הציבור, ובמקום שיש חשש שיהרגוהו נחלקו האחרונים וכתבו שבזמנינו לכו"ע חייבים לפדותן משום סכנת נפשות.
האם החלפת שבויים נחשב יותר מכדי דמיהם
ויש לדון אם אופן של החלפת שבויים תמורת יהודים מחליפים שבויים גויים אם נחשב יותר מכדי דמיהם, וכן יש לדון אם כיון שנמצא בסכנת נפשות ממשית האן גם בנידו"ד יש את הדין שאין פודים יותר מכדי דמיהם.
ומדברי מהרש"ל ביש"ש בנ"ל נראה שבמקום סכנת נפשות אין חוששים על העתיד במה שישבו עוד וכן כששבו כמה פעמים אין להמנע מלפדות.
אמנם בתשובות כנסת יחזקאל (סי' לח) כתב, שהתירוץ של סכנת נפשות ל שייך רק לטעם של דוחק הציבור ולא שייך רק לטעם של דוחק הציבור ולטעם שישבו עוד מחמת זה, הרי הסברא שאם יפדו יותר מדמיהם הם יהרגו עוד בשביל שיפדו אותם.
ויש שפסקו (האשל אברהם ועוד) דבמקום סכנת נפשות פודים , אך יש הסוברים שגם במקום סכנת נפשות שגם במקום סכנה התקנה קיימת והוכיחו כן מהגמ' ששבוי יש בו את כל הייסורים ואפי' הכי תקנו כן, ומבואר דדוקא במקום סכנת נפשות פודים ת"ח יותר מדמיו, אמנם יש שדחו שתלמיד חכם פודים אותו בכל ענין אם הוא מופלג בחכמה וכשיש סכנה פודים כל אדם, אמנם רוב השיטות נקטו שבמקום סכנה פודים יותר מדמיהם.
והמהרש"ל הנ"ל הביא שכן המנהג לפדות במקום סכנה ואין חוששים לריבוי שבויים בשנה ושילש, וא"כ בנדון דנן כיון שהשבוי נמצא במקום סכנה הרי פודים יותר מדמיו וכן בהחלפת שבויים שנחשב יותר מדמיו כיון שהם במקום סכנה מותר לפדותם בזה.
סכנת נפשות כנגד ספק סכנת נפשות
אמנם עדיין יש לשאול אם בזמן שישחררו את השבויים הגויים הרי יחזרו לפגוע ביהודים ויכולים לגרום סכנת נפשות לאחרים, ויש לדון בזה אם כנגד סכנת נפשות ודאית מותר לגרום לספק סכנת נפשות בעתיד.
ובגליון מהרש"א (בשו"ע יו"ד סי' קנז) כ' אם נתפס אחד וידוע שאם יפדוהו יתפס אחר תחתיו אסור לפדותו ולהצילו, ואם יש ספק אם אחר יתפס תחתיו אין מניחים את הודאי מפני הספק, ומבואר שהאיסור הוא דוקא אם יש סכנה ודאית אבל בספק אין איסור וכ"כ הש"ך שהאיסור רק בנזק ודאי.
אמנם דברים אלו אמורים דוקא שכמשחררים אנשים אבל אין היתר לפדות תמורת גויים גופות של שבויים.
העולה מדברינו
הוא עצמו – מחלוקת אם יכול לפדות עצמו יותר מדמיו כל ממונו או שמעכבין עליו. אשתו – כיון שהיא כגופו יכול לפדותה עד עשרה מדמיה, ויש נידון אם חייב רק פעם ראשונה או יותר. תלמיד חכם – פודים יותר מדיון אפי' כל ממונו כיון שאין יותר תלמידי חכמים שישבו עוד.
בשעת חורבן הבית ובמלחמה – שאין חשש שישבו אחר פודים גם יותר מדמיו. שו"ת הרדבז כ' שפודים גם יותר מכדי דמיהם ובמקום סכנת נפשות – נחלקו האם דוקא תלמיד חכם או גם כל אדם.
מי כתב את הפלפול הזה???