כך מנעו המשפטנים במשך שעות ארוכות את הכרזת המלחמה \ אריה זיסמן

רגיעה זמנית 

הירידה החדה במפלס החרדה: ההבדל התהומי בין השבוע שעבר לשבוע הנוכחי 

קשה להסביר את ההבדל התהומי שנרשם בין אירועי השבוע הנוכחי לתחושה שהייתה כאן רק בשבוע שעבר. באוויר שלטה כזכור אווירת כוננות ודריכות בצל איומי הנקמה של איראן והחיזבאללה לאחר שני החיסולים בביירות ובטהראן.

ההתנהגות הציבורית הושפעה מהאיומים. כל דבר גרם לחרדה. כל טריקת דלת חזקה נדמתה כתחילתה של מתקפת טילים. כך לדוגמא נשאלתי על ידי חברים: "תגיד, האם מסוכן להגיע לחיפה"? "אני רוצה לשכור דירה ולהגיע עם כל המשפחה. מה התחושות בעיר"? כל ניסיונות ההרגעה שלי כי חיפה היא מהערים הבודדות בארץ, בהן לא הייתה אזעקה מתחילת המלחמה (הייתה אחת והתבררה כשווא), לא הצליחו להרגיע את השואלים. חלקם בכל זאת הגיעו והאחרים נשארו בבתיהם. הפחד היה מפני איום הנקם של החיזבאללה לפגוע במתקנים אסטרטגיים במפרץ חיפה, ואגב כך ייפגעו גם אזורים אזרחיים נוספים. 

לא חלף אלא שבוע ובאוויר ניכרת תחושת הקלה ורגיעה, כאשר מפלס החרדות ירד מתחת לקו האדום. מתקפת המנע נגד החיזבאללה וההתמתנות באיומי איראן, החזירו את הציבור לרחובות, למרכזי הקניות, ואפילו לנסיעות נופש בין הזמנים לצפון הרחוק יותר. יש אמנם פחות אנשים ופחות תנועה, במקומות שנחשבו לסואנים, במיוחד בתקופה זו מדי שנה. אבל יש סוף סוף מבקרים. חסדי שמיים.  

מחיר התמכרות   

מתקפת המנע וחילוץ החטוף זכו לשבחי האופוזיציה עם מילת ההסתייגות: "אבל"

רצף וקצב האירועים השבועי היה כרגיל עמוס לעייפה. קצב אש (תרתי משמע): מתקפת מנע נגד החיזבאללה, שחרור חטוף חי נוסף מעזה, הכותרת בערבית ב"יתד נאמן" שיצרה הדים נרחבים בארץ ובעולם ומבצע "מחנות הקיץ" נגד קיני הטרור ביו"ש. כל אחד מהנושאים הללו שווה הרחבה בפני עצמו.

נתחיל במתקפת המנע: לאותם שהתעוררו ביום ראשון בשעה 6 בבוקר ונחשפו לחדשות, נדמה היה כי אנו בעיצומה של מלחמה כוללת. השדרנים המרכזיים שהגיעו טרוטי עיניים לאולפנים וכן הכתבים הצבאיים דיווחו (בעצבנות יתירה בשל השעה המוקדמת בה נאלצו לקום), כי החיזבאללה עמד להפציץ את תל אביב באלפי טילים. חלק מהכתבים (שנזהרו בלשונם) ציטטו שהיעד היה מרחב גלילות, שם נמצאים על פי מקורות זרים מטה המוסד ויחידת 8200. אחרים ציינו ביובש עובדה זו בלי להכניס את "המקורות הזרים".

בד בבד החלו להגיע תמונות יח"צ של ראש הממשלה ושר הביטחון שיושבים זה לצד זה בבור בקריה ומנהלים את "מתקפת המנע והסרת האיום" – כלשונם. גם פיקוד העורף הוסיף לפאניקה עם שורה של הוראות להימנע מהתקהלות ולשהות ליד מרחבים ממוגנים. כעבור מספר שעות הוסרה הכוננות והשגרה חזרה. המלחמה הכוללת נמנעה (לפי שעה), מלחמת ההתשה בצפון נמשכת, כאשר התושבים המפונים כועסים ומכנים את מתקפת המנע כ"מלחמת שלום תל אביב".

וכרגיל גם על כך יש מחלוקת: מתנגדי הממשלה קוראים להפסקת אש בעזה שתביא לסיום המלחמה גם בצפון, בעוד התושבים עצמם, קוראים לממשלה להמשיך במתקפה, כדי שיוכלו בסופה לחזור לבתיהם.

אלא שמתקפת המנע המרכזית עוברת בשלב זה ליו"ש, עקב כמות ההתרעות, הפיגועים ואמצעי הלחימה המתקדמים. אחד מהם הגיע בשבוע שעבר עד בית כנסת בדרום ת"א, שם ארע נס אמיתי כפי שסוקר בהרחבה. מדובר במבצע הרחב ביותר ביו"ש מאז מבצע "חומת מגן" שעוד ידובר בו רבות.    

בד בבד גם חילוץ החטוף החי מעזה עורר וחידד את הוויכוח המתמשך: האם יש להמשיך בנוכחות צבאית מאסיבית ברחבי עזה כדי להביא לעוד חילוצים וכך ליצור לחץ על החמאס. או להפסיק את המבצע הצבאי ולהגיע לעסקה. מדובר כמובן בוויכוח עם ניחוח פוליטי, בדיוק כפי התגובות של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד. לצד דברי השבח על החילוץ, הגיע מיד מילת ההסתייגות "אבל" ועמה דרישה להגעה לעסקה שתביא לשחרור עוד חטופים ולא להסתפק בחילוץ בודדים.

מבחינת מתנגדי הממשלה, ובעיקר אנשי המחאה, כל חילוץ של בודדים מרחיק אותם מהעסקה המיוחלת, וממטרתם המרכזית: הפסקת הלחימה שתביא לנפילת הממשלה. היטיבה להגדיר זאת השדרנית הודיה קרן (כפי שכבר נכתב ב"על הפרק")  שסיפרה כי הציעה לאנשים מהשמאל דיל: כל החטופים חוזרים, ונתניהו נשאר ראש ממשלה לעוד 8 שנים. "עוד לא גמרתי את המשפט והצרחות היו: 'בשום אופן לא'. וזה אנשים שהולכים וצועקים בכל מחיר. אז הנה יש מחיר". מחיר ההתמכרות נגד נתניהו. 

סערה תקשורתית

בשפה הערבית: הכותרת האמיצה והדרמטית שקבעה סדר יום אידיאולוגי בנושא הר הבית

הכותרת התקדימית והדרמטית בשפה הערבית, שפורסמה ביום ג' השבוע ב"יתד נאמן" בעיתון רב התפוצה, עוררה סערה תקשורתית רחבת היקף. לא היה ולו כלי תקשורת אחד בארץ, שלא ציטט את הכותרת בה הובעה עמדתם הנחרצת של מרנן ורבנן שליט"א בעניין האיסור החמור לעלות להר הבית.

"העיתון הגדול והחזק ביותר בציבור החרדי מבהיר את עמדת הנהגת הציבור החרדי בעניין הר הבית", נכתב בחלק מהכתבות שסיקרו את הכותרת הדרמטית והבלתי שגרתית. עד מהרה הפכה הכותרת האמיצה והדרמטית, שקבעה סדר יום אידיאולוגי בנושא הר הבית, לנושא ארצי ועולמי. התגובות שהגיעו מכל רחבי העולם ובעיקר ממדינות ערביות, ציטטו את הכותרת ביתד נאמן בכותרות הראשיות שלהם.

בד בבד פנו רבנים ומנהיגי קהילות יהודיות רבות בעולם למערכת בעקבות הסערה התקשורתית, וביקשו לשלוח להם העתקי עיתונים ולא רק את צילומי הכותרת, כדי שיוכלו להציגם בפועל בפני גורמים איסלאמיים בארצותיהם. לדבריהם, הפרסום הבולט בעיתון ועוד בשפה הערבית, יסייע להם בארצותיהם לדו קיום ולאי איום במטרה לשכך את האנטישמיות המוסלמית האפשרית.

במסגרת זו הונח העיתון על שולחנותיהם של מנהיגי מדינות איסלאמיות, אימאמים ואיגודים מוסלמים, כולל אפילו במכה. הרצון היה להבהיר את עמדתה הנחרצת של הנהגת הציבור החרדי האוסרת התגרות באומות כדי למנוע אנטישמיות מוסלמית במדינות הנחשבות למתונות וידידותיות.

הרצון העיקרי היה למנוע מצב בו הסכסוך המדיני-פוליטי סביב הר הבית יהפוך לסכסוך בין-דתי בעקבות המעשים החמורים וההתבטאויות הבעייתיות, שמדברות על ריבונות בהר הבית באיצטלה של תפילה, ובפרט האמירה הלא אחראית והשערורייתית של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר על "בניית בית כנסת על הר הבית". מדובר בקריאת תיגר והתגרות מיותרת הנחשבת לפיגוע מילולי שסופו מי ישורנו.

לפיכך מטרת מרנן ורבנן שליט"א באמצעות ביטאונם "יתד נאמן", הייתה להבהיר את עמדתם, לפיה, אין להפוך את הסכסוך המדיני לסכסוך בין דתות. הסיבה: אם סוגיית "אל אקצא" על הפרק, אין עוד מדינות ערביות "מתונות וידידותיות", אין עוד "מוסלמי מתון" ואין שליטה על התוצאות. הדבר עלול להצית עוד יותר את המתיחות הקיימת באזור, ולהביא חלילה לפרץ מהומות ולשפיכות דמים תוך סיכון רב ליושבי ארה"ק ולקהילות ישראל בעולם.

"ההסברה הכי טובה"

תרגום הכותרת לשפה הערבית נעשה ברמה אוניברסיטאית גבוהה במטרה להעביר את המסר

בעוד הציבור החרדי מדגיש את חשיבות שמירת ההלכה ומניעת פרובוקציות בהר הבית, ממשיכים גורמים פוליטיים חסרי אחריות וערבות יהודית לקדם יוזמות המערערות את הסטטוס-קוו הרגיש בהר בחוסר אחריות משווע. הדבר עלול כאמור להוביל להסלמה מהירה ומסוכנת. בדיוק משום כך נוצר הצורך להבהרה חד משמעית של ההנהגה החרדית, כפי שאכן ביטאה הכותרת לעיל.

כאמור הכותרת בערבית זכתה להדים רבים בארץ ובעולם, אך הייתה חפה משיקולי "רייטינג". השיקול היחיד היה, שמדובר בשליחות של הצלה ואחריות בימים מתוחים אלו. ואכן התגובות שהגיעו מגורמים דיפלומטיים בעולם וממנהיגים איסלאמיים בעולם הערבי היו בהתאם. כולם ציטטו, צילמו ועסקו בעמדתה האחראית של ההנהגה החרדית.

חלק מערוצי החדשות אף ציינו כי מדובר ב"הסברה הכי טובה של מדינת ישראל", בעיקר לנוכח הכישלון ההסברתי הכולל מאז תחילת המלחמה. בדבריהם ציינו כי העובדה שהדברים נכתבו ב"יתד נאמן", עיתון שהוא בר סמכא לבטא את עמדת ההנהגה החרדית, זו ההסברה הכי חזקה של מדינת ישראל, כדי להפריך את ההסתה סביב העלייה הפרובוקטיבית והאסורה להר הבית.

בהקשר זה אי אפשר שלא להתייחס גם לתרגום המדויק ביותר בשפה הערבית של הנוסח המקורי בעברית. כל מילה שהגיעה משולחנם של גדולי ישראל נשקלה בקפידה, מתוך ידיעה שזה יגיע לכל מקום בעולם. תחילה הייתה מחשבה לכתוב שאסור לעלות "בזמן הזה", כאשר הכוונה עד ביאת המשיח במהרה בימינו, כשנוכל להיטהר כדין ונעלה לבית המקדש. אולם החשש היה שזה ישמע כאילו היום אסור, ומחר יתכן ותשונה הפסיקה כאילו מותר, דבר שהרי אינו נכון.

בסופו של דבר לאחר שהתקבל הנוסח הסופי בעברית מגדולי ישראל, הושקע מאמץ רב לתרגום הנוסח בערבית ברמה הגבוהה ביותר. "ערביסטים" בכלי התקשורת הכללית שעברו על הטקסט בערבית אישרו כי אכן מדובר בניסוח ברמה אוניברסיטאית. זאת משום שהמסר כוון בין השאר אל ההנהגה האיסלאמית המשכילה והאינטליגנטית ואל הפרופסורים באוניברסיטאות במדינות ערב ובאוניברסיטאות המובילות בארה"ב, "הראוורד", "קולומביה", "ניו יורק", "ייל", ג'ורג'יה ועוד, שם נוצרות עלילות הדם נגד ישראל והיהודים בין השאר בנושא הר הבית.   

סיכום: הכותרת עשתה את שלה, פעלה את פעולתה, הגיעה לכל מקום בעולם, ועתה יש להתפלל ולייחל שאותם גורמים בלתי אחראיים, יימנעו מפרובוקציות נוספות ואסורות המסכנות את הציבור היהודי בארץ ובעולם.   

"אבו יאיר"

נקודה שלילית: האם נתניהו שב ומתקשר לבני המשפחה ולחטופים רק לאחר הצלחות?

מיד כאשר החלו להגיע הידיעות הראשונות ביום שלישי בערב על חילוץ חטוף חי מעזה, היה ברור שבתוך כמה שעות תגיע גם שיחת טלפון מצולמת בין ראש הממשלה לחטוף. ואכן נתניהו לא החמיץ את ההזדמנות ומיד כאשר התברר כי האיש בריא ומסוגל לדבר, הגיעה השיחה המיוחלת. "תודה לך, 'אבו יאיר', תודה לך", הודה החטוף הבדואי, פרחאן אל קאדי בקול נרגש. נתניהו שהוחמא מהכינוי שהוצמד לשמו, המשיך את השיחה, ונהנה לשמוע כיצד החטוף מודה לו שוב ושוב כשהוא מזכיר את בנו הבכור (ממיאמי).

על פי תקדימי העבר, אם החטוף לא היה חוזר חי, ספק רב אם נתניהו היה מתקשר לנחם את בני המשפחה. "הוא מתקשר או מוציא הודעות מצולמות, רק לאחר הצלחות", אומרים יריביו.  "אם ישנם כישלונות, או אם חלילה חוזרות גופות מעזה, הוא לא מתקשר לבני המשפחה".

באם הדברים הללו נכונים, הרי שזו נקודה שלילית הנרשמת לנתניהו. ראש ממשלה צריך לקחת אחריות על כישלונות והצלחות כאחד. הוא לא יכול להיות "ראש ממשלת הצלחות" בלבד. אין מנוס אלא לחזור שוב לאחור כדי לבחון, כיצד נהג נתניהו לאחר הטבח וכיצד נהגו בו יריביו בדיוק בקטע הזה של הכישלונות וההצלחות.  

נתניהו כזכור לא לקח אחריות על האירועים הקשים בעוטף עזה, אך מלבד הביביסטים השרופים, כולם מבינים שיש לו חלק כזה או אחר בכישלון. מדובר לכל הפחות באחריות מיניסטריאלית על הטבח שארע במשמרת שלו. בד בבד אי אפשר להסיר את האחריות מבכירי הצבא, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן וכל הצמרת הפיקודית שהייתה קשורה לאירוע ולכל מה שקדם לו.

בהקשר זה חייבים לומר, שאם ראשי הצבא וראשי מערכת הביטחון היו כפופים באופן מוחלט לכל החלטות הממשלה ולעומד בראשה כנהוג בכל מדינה דמוקרטית (אמיתית), הרי שבמקרה כזה אפשר היה לפטור אותם מאחריות, ואז לבוא חשבון רק עם הדרג המדיני.

אולם כאשר הרמטכ"ל ומפקדים בכירים נוספים מתדרכים תכופות נגד נתניהו והממשלה, כשהם יוצרים כותרות שליליות נגד הדרג המדיני, וכשהם מעיזים שלא להעיר את ראש הממשלה באותו לילה מר ונמהר, הרי שהם שותפים מלאים (ואפילו יותר) בכישלון הנורא. במקרה כזה הם לא יכולים להתחבא מאחורי הדרג המדיני. מכאן אפשר להסיק מסקנות רבות – בקטע הבא.

העירו והתריעו

מתקפת המנע השבוע מחזקת את טענת אנשי נתניהו: "כאשר מעירים אותו הכל נראה אחרת"

במבט לאחור ראוי היה שמיד לאחר השבעה באוקטובר, תצא קריאה לכו–לם – לראש הממשלה נתניהו וכן לכל הצמרת הצבאית והביטחונית שכשלה באירוע, לקחת אחריות ולהניח את המפתחות ולהתפטר. כולם כולם ללא יוצא מהכלל.

אם אכן הייתה מגיעה דרישה רוחבית שכזו, היה קשה לתומכי נתניהו (מלבד כמובן הביביסטים) להתעלם ממנה והם היו מקבלים אותה בשם "שיקום ביטחון המדינה". אלא שבפועל זה לא קרה. העניינים הלכו והסתבכו והגיעו למחוזות פוליטיים.

המפגינים, אנשי המחאה, התקשורת ורוב הפרשנים פצחו מאז (ועד היום) בקריאה ובדרישה לפטר רק את נתניהו, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מאחריות מהדג הצבאי. חלקם אף עודדו את בכירי הצבא להישאר בתפקידיהם, תוך שהם מציינים עד כמה הם חשובים להמשך הלחימה.

כל זה הביא את הימין ואת תומכיו של נתניהו להתבצר בעמדותיהם ולדחות את הטענות נגדו על אי לקיחת אחריות. הנרטיב השולט: רק הצבא אשם במה שקרה, כיוון שאם נתניהו היה יודע כבר באותו לילה על ההתרעות, הוא היה מעיר את כל הצבא על הרגליים, ובעיקר את חיל האוויר ואת כל החיילים שהיו בעמדות התצפית מול הגבול.

הראייה לדבריהם התקבלה השבוע: כאשר הגיעו התרעות המודיעין על תזוזות של החיזבאללה לקראת שיגור רב היקף של טילים לעבר עומק שטח ישראל (חיפה ותל אביב), הגיע נתניהו לבור בקריה, התיישב ליד גלנט (לא קל) וליד שאר בכירי הצבא, ומשם הם ניהלו את מתקפת המנע. "כאשר מעירים אותו ומתריעים בפניו על הצפוי, הכל נראה אחרת", אומרים בסביבתו.

הדבר מתבטא בימים אלו בסקרים, כשנתניהו חוזר להוביל (או לפחות להגיע לתיקו). אם היו אומרים לאחר הטבח, שמקץ 11 חודשים, מצבו הפוליטי יהיה כזה, איש לא היה מאמין.

כך או כך, אם נרצה או לא, לנתניהו יש חלק רב בטיפוח החמאס לאורך השנים בהעברת כספים אליו. נכון אמנם לומר, שהוא הקשיב בהקשר הזה למערכת הביטחון ויישם את המלצותיה. אבל זו בדיוק נקראת "אחריות מיניסטריאלית", אותה הוא היה חייב לקחת.         

למזלו הרב, מי שסייעו לו להגיע למצבו הפוליטי הנוכחי, הם המפגינים נגדו, שרק חיזקו אותו. דרישתם ממנו להתפטר יחד עם ממשלתו, תוך דילוג על קריאה דומה למערכת הצבאית, התפרשה כפוליטית גרידא ולא אמיתית. "אבו יאיר", נשאר אפוא בתפקיד ובוחר לעצמו למי להתקשר ולמי לא. המפגינים נגדו רק מסייעים לו לשמור על כסאו.   

משפטפטת ושולטת

מונולוג כואב ומאשים: כך מנעו המשפטנים במשך שעות ארוכות את הכרזת המלחמה

אם הגענו שוב לאירועי הטבח, קשה להתעלם מהחשיפה מסמרת השיער שפורסמה השבוע  בשמו של ניצב משנה בדימוס אבי וייס. המידע שהוא יודע ונוצר על כל מהלך האירועים סביב הטבח יבוא מן הסתם לידי ביטוי בוועדת החקירה העתידית, שתחקור את האירועים. בינתיים אפשר לשמוע ממנו חלקיקי מידע, כפי שהדברים פורסמו השבוע בשיחה (פודקאסט) שקיים בנושא. לטובת אלו שלא נחשפו לה, הנה תמצית הדברים.

"הראשונים להתייצב בבור הקריה בבוקר השבעה באוקטובר, דקה לאחר שנתניהו התייצב, היו גדוד של 100 משפטנים בהנחיית היועמ"שית גלי בהרב מיארה, הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי והמשנה ליועמ"שית גיל לימון".

"נתניהו יצא בשעה 11.30 בבוקר והכריז על 'מצב מלחמה'. אולם להקת המשפטנים קמה עליו והזהירה אותו שאסור לו לנהוג כך עד שיכנס את הקבינט ואחר כך את הממשלה. רק לאחר ששני הגופים הללו יאשרו, יהיה אפשר להכריז על מלחמה. לפיכך הכרזת המלחמה יצאה רק במוצאי החג, שעות ארוכות ביותר לאחר תחילת הטבח".

"במהלך האירוע ביקש נתניהו לבטל את נוהל 'הקש בגג' כדי לסייע בלחימה, אך להקת המשפטנים שוב קמה עליו בטענה: 'אסור לך לפגוע בבלתי מעורבים'. מפקד פיקוד דרום, רצה להוציא 'פקודת חניבעל', כדי להפסיק את תנועת הרכבים של העזתים מעזה ליישובי העוטף, הלוך וחזור, כאשר בכל אותה עת נחטפים חטופים לעזה. אולם גם כאן לא קיבל אישור מאותם משפטנים, שטענו כי זו פקודה לא חוקית בעת הזו".

לדברי וייס, כאן מגיעה הנקודה המזעזעת: המשפטנים ידעו ושמעו שיהודים נרצחים, נשחטים, בתים עולים באש, אנשים נחטפים ובכל המרחב מתקיים ציד אדם, ובכל זאת התעקשו לכנס תחילה את הקבינט, אחר כך את הממשלה, ורק אז להתחיל לפעול בנוהל של מלחמה. לפיכך לכל השואלים היכן היה הצבא במשך שעות ארוכות, התשובה היא: הצבא נפל בשבי בידי המשפטנים. "במשך שמונה שעות, הרמטכ"ל הרצי הלוי התעקש על מבצע ולא על מלחמה. בכל הדיונים הללו ישב מפקד חיל האוויר וידיו קשורות".

אם אכן מהלך העניינים היה כזה, הרי שזו הסיבה מדוע הבג"צ אוסר על מבקר המדינה לחקור את המחדל. ולמי שעדיין תוהה: עתה ברור מדוע הבטיחו בכירי הצבא בכל תקופת המחאה את נאמנותם ליועצת המשפטית ולבג"צ. לדברי הכותב, לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שאין להקים ועדת בדיקה ממלכתית, שתמונה על ידי הבג"צ ותפעל בהתאם להשקפותיו, תוך שהיא מסירה ומסתירה את חלקם של המשפטנים בכל מהלך האירוע.

מסקנת הכותב קשה ביותר: דם הנרצחים וההרוגים מיום השבעה באוקטובר עד היום, על ידיהם. "הנה, כתבתי את זה בהרבה אימה, אבל כתבתי", מסתיים המונולוג שללא ספק עוד יעסקו בו בעתיד.  

הדלפות תכופות

תוך כדי מבצע החילוץ, החלו להתגלגל שמועות והדלפות שסיכנו את הלוחמים והחטוף

בחזרה לשחרור החטוף פרחאן אל קאדי השבוע: בניגוד לפרסומים השונים, שביקשו להמעיט מהצלחת הפעולה וציינו כי הוא חולץ ממש במקרה, יצא המבצע לפועל שבוע קודם החילוץ. זאת   בעקבות מידע על הימצאות חטוף או חטופים במנהרה בדרום הרצועה.

המבצע התנהל בתוואי מנהרות מסועף, תוך חשש ממחבלים וממטענים שעלולים לפגוע בלוחמים. טרם ירדו למנהרה, ביצעו הכוחות פעולה (שלא פורטה), שגרמה לבריחתם של המחבלים שהחזיקו בחטוף. רק אז ירדו לוחמי שייטת 13, לוחמי יהל"ם וכוחות השב"כ למנהרה והחלו לסרוק אותה. לפתע שמעו את החטוף קורא להם בעברית. לאחר שווידאו שלא מדובר במלכודת, חברו אליו וחילצו אתו בבטחה.

דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי, קיים מסיבת עיתונאים בשעה שהכוחות עדיין פעלו במנהרה, ואישר כי המבצע בעיצומו. לאחר מכן הוסיף כמה משפטים נוספים: "ישנם פרטים נוספים שלא אוכל לפרסם בשלב זה. זה ייקח זמן. עליכם לגלות אחריות ולא להפיץ פרטים אודות המבצע. קודם כל מפאת ביטחון חטופינו וגם בגלל ביטחון כוחותינו וביטחון המדינה". דבריו אלו של הגרי עוררו תמיהה: איזה סודות נוספים זוקף המבצע הזה.

כדי להבין את דבריו של הגרי ואת העיתוי בו נשא את דבריו, יש צורך לחזור שעות ספורות לאחור. היה זה ביום ג' בשעות הצהרים המוקדמות. באותה שעה היו הלוחמים בעומק האדמה ב"דרום הרצועה" (המיקום הכללי שהצנזורה אישרה לכתוב) ופעלו כפי שתואר לעיל להוצאת והצלת החטוף. המידע הראשוני על האירוע הועבר לכתבים הצבאיים, והם התבקשו לשמור אותו בסוד כדי לאפשר את גמר החילוץ בבטחה.

אלא שכמו תמיד, היה מי שהדליף את הדברים לרשתות החברתיות ובתוך דקות החלה חגיגת רמזים: "משהו שמח מתרחש בעזה". בצבא לא הבינו מי הדליף את המידע וציינו כי הוא מעמיד בסכנה את חיי הלוחמים, שממש באותם רגעים עדיין נמצאים במעבה האדמה. זו הסיבה שדובר צה"ל מיהר לעלות לשידורים, תוך שהוא מתחנן: "הפעולה בעיצומה, כל שמועה עלולה לפגוע בביטחון החטופים והחיילים. תשמרו עליהם. תפסיקו להפיץ שמועות".

הדברים לא שכנעו והשמועות המשיכו. מאוחר יותר כאשר השרה מירי רגב ציינה היכן בדיוק בוצע החילוץ (ולאחר 40 דקות מחקה), עטו עליה אנשי התקשורת, כי היא ביצעה עבירת צנזורה. האבסורד היה שאחד מכלי התקשורת פרסם את הדברים עוד קודם, ולא נמנע מלתקוף את רגב בשל "עבירת צנזורה" שביצעה.

למחרת בבוקר פרסם גם יו"ר ועדת חוץ וביטחון יולי אדלשטיין, תמונה ממקום האירוע כאשר הדברים היו עדיין אסורים בפרסום. גם אדלשטיין, כמו רגב, חטף ביקורת נוקבת על כך. מסקנה: בעידן הנוכחי קשה לצנזורה לשלוט על המידע שנחשף ויוצא, מה עוד שגם בכירים מהדהדים אותו. אם הדבר ימשיך בקצב הזה, לא מן הנמנע שבקרוב נחזה בחילוצים בשידור חי.     

החזית השמינית

מהומה בעיצומה של מלחמה: האם הרפורמה המשפטית שוב חוזרת לפתחנו?  

לשבע החזיתות עמן מתמודדת מדינת ישראל, נוספה לאחרונה חזית שמינית מבית. מדובר בחזית מוכרת, שפילגה את המדינה ויש הטוענים שהאיצה את הטבח הנורא. מדובר כמובן ברפורמה ("מהפכה" בלשון המחאה) ששוב חוזרת למרכז המפה.

עוד לפני המלחמה היה ברור כי הרפורמה לא תעבור, כיון שהיא נעשתה בדרך שגוייה. אולם שר המשפטים, יריב לוין, לא נואש מלקדם אותה, אך הפעם ניסה לעשות זאת באמצעות הסכמה וחתירה לפשרות. יריביו של יריב אינם מוכנים לכך וטוענים כי לא מדובר בפשרות אלא בהמשך מלחמתו לשינוי מערכת המשפט.

הוויכוח העיקרי נסוב סביב בחירת נשיא ביהמ"ש העליון ומינוי שופטים נוספים. לוין מתנגד חריף למינויו של השופט יצחק עמית לנשיא ביהמ"ש העליון, בשל עמדותיו הליברליות הרדיקליות. עם זאת הוא מסכים למינוי תמורת "פיצוי": בחירת ד"ר רפי ביטון או ד"ר אביעד בקשי (אנשים שהיו מאדריכלי הרפורמה), לשופטים בביהמ"ש העליון. 

ההצעה הזו אינה מקובלת על מ"מ הנשיא, עוזי פולגמן ועל שופטים נוספים, והם לא מוכנים לקבל את הדיל. ביטון ובקשי הם סדין אדום בעיניהם, בדיוק כמו שיצחק עמית לא מקובל על לוין. עקב כך נמנע לוין מלכנס את הוועדה למינוי שופטים. בתגובה עומד הבג"צ להוציא נגדו צו המחייבו לעשות זאת. לוין לא נכנע ובשיחות סגורות הוא אומר, שאם עמית ימונה בכפייה מעל ראשו, הוא לא ישתף עמו פעולה. המשמעות: שוב פילוג ושום מהומה בעיצומה של מלחמה.

 קשה להכריע בין הצדדים, בפרט שההתעקשות של לוין בזמנו על קידום הרפורמה, תקעה את שאר החוקים שעמדו על הפרק, ובעיקר את חוק הגיוס, דבר שהביא לכל התסבוכת בנושא. אולם קשה להבין גם את עמדת השופטים: וכי שופט אחד מתוך 15 (שמרן ככל שיהיה), יגרום להפיכה משטרית, כפי שהם מתריעים?

הצעת הפשרה הנוספת של לוין: מינוי של השופט יוסף אלרון (השמרן) לנשיא ביהמ"ש העליון לשנה אחת (עד פרישתו בגיל 70), ולאחר מכן לאפשר את מינוי יצחק עמית לנשיא. אולם גם הצעה זו נתקלת בסירוב. הפרשנות לכך היא פוליטית, מתוך הנחה שבשנה הקרובה תמונה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הכשלים שהביאו לטבח. מי שימנה את שופטי ההרכב הוא נשיא ביהמ"ש העליון. לפיכך טוענים יריביו של לוין, כי הוא רוצה לשלוט באמצעות אלרון על זהות השופטים שימונו לוועדת החקירה.    

כך או כך, לוין עצמו מאוכזב מחוסר הגיבוי של חברי מפלגתו במהלך, והוא יודע שאם היום הכנסת הייתה צריכה להצביע בעד הרפורמה, לא היה לו רוב. מנגד גורמים בליכוד טוענים כי לוין פועל על דעת עצמו ללא אישור נתניהו. "החוצפה שלו אינה יודעת גבול. הוא לא מסוגל להגיע לפשרות בזמן מלחמה, ומנסה להפיל את זה על חברים אחרים בליכוד כדי שלא יפגע פוליטית".

האם הוויכוח הזה יסתיים שוב בכיכר קפלן? על פי דלילות הקהל בהפגנות האחרונות, קשה להאמין שזה יקרה. עייפות החומר והמריבות בתוך גופי המחאה, מרחיקים את הציבור מהשתתפות בהפגנות. 

אופקים רחבים

היסטוריה: מי שכנע את ראש מועצת אופקים לשעבר להתמודד שוב על התפקיד ולנצח

לפני שבועיים הלך לעולמו מר יחיאל בנטוב ז"ל, שכיהן כראש מועצת אופקים בשנות ה-70 וה-80 עוד לפני הפיכתה לעיר ואם בישראל. תחילה כיהן 9 שנים רצופות מ-69 ועד 78. ולאחר מכן מ-83 ועד 89 – משך 6 שנים נוספות. בין שתי הכהונות היה בביתו ועשה למשפחתו. 

יו"ר "דגל התורה" ח"כ הרב משה גפני, שגדל בעיר הזו, כיהן אז כחבר צעיר במועצה המקומית עוד לפני שהגיע לכהונתו כח"כ. בשבוע שעבר הגיע  לנחם את משפחת בנטוב, וסיפר להם את הסיפור הבא שמתפרסם כאן לראשונה.

היה זה בין שתי הכהונות של בנטוב, כאשר מאחוריו היו כבר 9 שנים בראשות המועצה. בנטוב רצה לחזור לשוב ולהתמודד על התפקיד אותו מילא בעבר, לאחר תקופת החופש שנטל לעצמו. אולם הוא הסתפק אם לעשות זאת, כיון שבני משפחתו לא היו שלמים עם המהלך. "עשית מספיק לטובת המקום", הם אמרו לו.  

באותה עת התמודד לתפקיד מועמד נוסף ובנטוב התקשה להחליט האם להיכנס שוב למרוץ. "אתם יודעים את ההמשך", אמר גפני למשפחה בניחום האבלים, "אביכם התמודד וזכה. אבל יש כאן סיפור מאחורי הקלעים".  

סקרנותם של האבלים גברה, והרב גפני המשיך בסיפורו: "עליתי אז למרן הגרא"מ שך זצוק"ל ושטחתי בפניו את הצדדים לכאן ולכאן, במי לתמוך לראשות המועצה. אמרתי למרן שיש אדם, אמנם לא משלנו, אבל אדם ערכי ששמו מר בנטוב, והוא מסתפק האם להתמודד לראשות המועצה, בפרט שרעייתו ומשפחתו אינם תומכים בכך ומבקשים שיישאר בבית".

"מרן ביקש ממני לקרוא לאביכם יחד עם האימא ורצה להיפגש איתם. וכך היה. הם עשו דרכם לבני ברק למעונו של מרן, ושם במשך שעה ארוכה הוא שכנע את שניהם, ובעיקר את האימא לתת לו להתמודד לראשות המועצה ובעזרת השם הוא ינצח. כך בדיוק היה".

בנטוב התמודד מול המועמד השני, ואף שהחל את המרוץ באיחור עם סיכויים פחותים, הוא הצליח לנצח ולהתמנות לראשות המועצה במשך 6 שנים רצופות נוספות. "בשנים אלו התקדמה אופקים מאד והפכה למקום תורה פורח, הנזקף לזכותו של אביכם", סיים הרב גפני את סיפורו. הפוליטיקאים של פעם ידעו לקבל עצות נכונות מהאנשים הנכונים. שבת שלום. 

הטור פורסם ונכתב במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן