אורח מהמאדים
האבסורד זועק: החמאס רצח והתעלל, אך שלטי השמאל קובעים ש"נתניהו רוצח"
זר כי היה מגיע השבוע ארצה הישר מהמאדים (פתיח נדוש ורב שימושי) ונחשף לכלי התקשורת בישראל, ולכותרות הגדולות האדומות והמאיימות, היה בטוח שראה"מ הישראלי נתניהו נכנס בעצמו למנהרות בעזה וירה בששת חטופים, שהצליחו לשרוד 11 חודשים בשבי. נתניהו לא חס עליהם, העמיד אותם בשורה, והוציא אותם להורג זה אחרי זה.
כך בדיוק אפשר היה להתרשם על פי ההפגנות, הנהי, המדון והשלטים שנשאו המפגינים עם הקריאה: "נתניהו רוצח". אולפני התבהלה, התרעלה והתעמולה שעברו לשדר מהכיכרות, שמעו את הקולות. ואיש לא הביע הסתייגות מהדברים. אותם הפרשנים שבעבר גינו את נתניהו, על שלא הביע הסתייגות מהשלט של רבין במדי אס אס (בכיכר ציון), שלט שהיה רחוק מאד מהבמה, לא יכולים לומר שהם לא הבחינו בשלטים, שהוחזקו ממש מולם ולצדם.
אותו אורח מהמאדים יכול היה אפוא להתרשם כי מנהיג החמאס סינוואר, הוא איש טוב ורך לבב, בעוד נתניהו הוא היצור הרע המר והנמהר. ואכן רוב התגובות והציוצים שהגיעו מהשמאל וממחנה הרל"ביסטים, לא הזכירו את החמאס, אפילו לא ברמז. מבחינתם היה רק אויב אחד. הגדילה לעשות אחת מקבוצות המחאה, שעלתה למחרת ההפגנה לשידור באחת מתחנות התקשורת ונשאלה על ידי המראיין: "את מי את שונאת יותר, את סינוואר או את נתניהו?". האישה לא היססה בתשובתה: "את שניהם באותה המידה". מן הסתם, יש גם במחנה הזה, שהיו עונים: "את נתניהו, אנו שונאים יותר".
האבסורד זועק לשמיים: החמאס שרצח, שרף, בזז, התעלל וביצע פרעות קשות ביום הטבח האכזרי, המשיך בשבוע שעבר ברצח ששת החטופים בדם קר. ולמרות כך אנשי המחאה ומחנה הרל"ב, מאשימים את נתניהו ברצח. מדובר בשנאה חולנית חשוכת מרפא. לעיתים נראה היה שההודעות והתגובות של אותו מחנה, ובמידה רבה של פרשנים רבים בתקשורת, נוסחו כאילו בידי דוברי חמאס. באופן זה נורמלו מעשי הזוועה המתועבים שעשו.
ויש כאן דבר שהוא הרבה יותר מזעזע והרבה יותר כואב: על פי התגובות המופרעות של "הרלביסטים", לחמאס משתלם לכאורה לרצוח חטופים, שהרי לא הוא יואשם בכך אלא נתניהו. ואכן היו שניסו להסביר כי זה בדיוק השיקול המרכזי של סינוואר, שמכיר את כל הניואנסים הישראלים הפנימיים.
מנהיג החמאס ידע ויודע היטב, שרצח חטופים יפרק את החברה הישראלית מבפנים ויגרום למחלוקת פנימית קשה. על חלק מהחטופים הוא שומר קרוב אליו כדי שישמשו עבורו חומה אנושית. אבל על אחרים הוא מוכן לוותר לצורך יצירת המחלוקת. הדבר מאפשר לו להקשיח עמדות במשא ומתן, בדיוק כפי שהחמאס עשה השבוע. אין לסינוואר שום סיבה להתפשר. יש מי שעושים עבורו את העבודה. כואב ומצער לכתוב זאת.
בין הקפיטול לקפלן
כך ניצלו מפגיני המחאה הקיצונים את הכאב האמיתי על רצח החטופים לצרכים פוליטיים
בניגוד למחנה המחאה הקיצוני מאנשי "כוח קפלן", שצוטטו לעיל, היו אחרים ששמו את הדברים בפרופורציות הנכונות. מדובר באנשי הממשל האמריקאים, הנשיא ביידן, סגניתו האריס ומזכיר המדינה בלינקן, שאינם נחשבים אמנם לאוהדי נתניהו, אבל היו הוגנים בתגובתם. השלושה שמו את האצבע המאשימה על העובדה הברורה, שהייתה צריכה להיות מובנת מאליה: "החמאס רצח, והחמאס ישלם". דברים שרואים מהקפיטול לא רואים מקפלן.
בניסיון להסביר את מה שבאמת ארע, צריך לחזור לאחור: גופות ששת החטופים נמצאו בקומפלקס מנהרות תת קרקעיות ברפיח, קרוב למקום בו חולץ כמה ימים קודם החטוף פרחאן אלקאדי. הגופות היו מוטלות במקום וניכר היה על פי הממצאים (שלא נפרט), שזו הייתה הוצאה מאורגנת להורג בדם קר ובאופן מתוכנן. המחבלים רצחו את החטופים עקב התקרבות של הכוח הצבאי ועל פי ההערכה זה קרה 48 שעות קודם שאותרו בשבת בבוקר. העובדה שהם שרדו את התופת והיו בחיים משך 11 חודשים עד שנרצחו, שברה את הלב.
מיד לאחר שהדבר נודע, החלה תעמולת התרעלה נגד נתניהו, כפי שתואר לעיל. אנשי המחאה יחד עם התקשורת המוטה ליבו את האש ועודדו את ההפגנות לאורך כל יום ראשון. תחת הקריאה התמימה: "חייבים לצאת לרחובות להזדהות עם משפחות החטופים", עודדו גם קריאות נגד נתניהו ונגד הממשלה: "זה או עסקה או הפקרה".
אחד מפעילי המחאה מאנשי תנועת "היום שאחרי", שנשאל עד מתי יימשכו ההפגנות, השיב: "עד שהחטופים יחזרו ולאחר מכן עד שהממשלה תלך". תשובתו משקפת בדיוק את הלך הרוח של מפגיני קפלן, שניצלו את מצוקת המשפחות וכאבן לצרכים פוליטיים.
בהמשך נשאל אותו פעיל, האם הוא לא חושש שההפגנות רק מחזקות את סינוואר ודרישותיו, ובכך בעצם מרחיקות את החזרת החטופים. "אני לא יודע מה עובר בראש של סינוואר, מה מחזק אותו ומה לא" השיב הפעיל, וגילה עד כמה הוא מנותק מהמציאות כמו רבים מחבריו. "אנחנו רוצים להחזיר את החטופים הביתה וזה הרצון שלנו. להחזירם עכשיו", המשיך להסביר תוך שהוא מתקשה להבין את הסתירה הפנימית בין דבריו למעשיו.
כך או כך, ההפגנה ביום ראשון בערב אכן הייתה גדולה. אמנם לא מאות אלפים כפי שהתקשורת ניפחה כדרכה, אבל עשרות אלפים אכן היו. במשטרה העריכו כי מדובר לכל היותר ב-80 אלף.
ולאחר שכתבנו את כל זה, ראוי לחזור שוב ולהבהיר: כל ניסיון להאשים את נתניהו ברצח החטופים, יחד עם אמירת ההסתה של לפיד "קבינט הדמים", מעניקים רוח גבית ודלק לאויב. רוב המפגינים הגיעו לתמוך במשפחות, אולם מארגני מחאת קפלן ניצלו זאת לצרכים פוליטיים, רק כדי לקדם את מטרותיהן הפוליטיות. מבחינתם היעד הוא להכריע את נתניהו וכל האמצעים כשרים לכך.
"שביתה דרדל'ה"
בר דוד לא מעביד: מה עמד מאחורי הכרזת השביתה הכושלת עליה הכריז יו"ר ההסתדרות?
אם לא היה מדובר בשבוע קשה וכואב סביב הירצחם של ששת החטופים, היה צריך נתניהו לסור לחנות הפרחים הקרובה לאחד מבתיו (ירושלים או קיסריה), ולשגר משם זר ענק ליו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד. האיש שמחזיק בידיו את השאלטר של המשק, הגיע לקלל ונמצא מברך: השביתה הפראית עליה הכריז, סייעה בסופו של דבר לממשלה ולעומד בראשה, כאשר רוב מוחלט של הציבור הסתייג ממנה, כינה אותה "שביתה פוליטית", והתייחס בדרך זו גם להפגנות המחאה.
אם אנו הולכים לאחור ונזכרים בתגובה הישראלית באיראן, (לאחר ליל הכטב"מים), שכונתה בזמנו על ידי השר בן גביר "תגובה דרדל'ה", הרי שהשביתה השבוע זוכה לאותה הגדרה: "שביתה דרדל'ה". שביתה חובבנית שכשלה מעשית ורשמית. רוב הציבור לא נענה לשביתה ובהמשך, גם ביהמ"ש לעבודה קבע שאינה חוקית וקטע אותה.
בר דוד, שלקה בשיגעון גדלות עקב הכוח שהוא נוצר בידיו התבלבל, כאשר חשב שהוא כל יכול. החלטתו להשבית את המשק, בטענה שהממשלה אינה הולכת לעסקת חטופים, פגעה בעובדים רבים, שלא יקבלו את שכרם בגללו. זאת משום שהשביתה הוכרזה ללא כל התראה הנדרשת בחוק וללא הכרזה נדרשת על סכסוך עבודה.
מלבד זאת העניק בר דוד הישג משמעותי לסינוואר, שנוכח לראות כיצד רצח ששת החטופים משבית את המשק בישראל, דבר שלא הצליחו לעשות חמינאי, נסראללה והחות'ים במהלך כל ימי המלחמה עד עתה.
את עיקר הנזק הסב בר דוד, לעצמו כאשר השתמש בכלי הכי מאיים: השבתת המשק, והוכיח שהוא לא מסוגל לכפות אותו על כל עובדיו. בכך הפך לנמר של נייר, וכך יהיה היחס אליו גם בעתיד.
במערכת הפוליטית ציינו כי בר דוד, עשה שימוש לא חוקי בכוח שניתן בידיו וכפה את החלטתו המונעת משיקולים פוליטיים על אינספור עובדים לפיכך ראוי להדיחו מתפקידו. בהקשר זה מעניין היה לעקוב אחר רשויות רבות, שהודיעו מלכתחילה שלא יצטרפו לשביתה, בעוד אחרות הודיעו שכן יצטרפו. החלוקה הייתה ברורה: ראשי ערים מהשמאל נענו לשביתה ואלו מימין סירבו לה.
תגובה מעניינת הגיעה מח"כ זאב אלקין, שיצא נגד השביתה ורמז על הקשר הפוליטי האישי של בר דוד להחלטה. "פורסם בתקשורת שאשתו של בר דוד רוצה להיכנס ל'כחול לבן', אבל אף אחד, כולל מהקואליציה לא העז לפרסם את זה, כי פוחדים מהכוח של ראש ההסתדרות. הוא בניגוד עניינים".
מי שעוד הלך בכיוון הזה בתגובתו, היה נתניהו. בישיבת הממשלה תקף את השביתה ואת יו"ר ההסתדרות באומרו כי "בר דוד מחזק את סינוואר וכאילו אומר לו רצחת שישה – הנה אנחנו תומכים בך". לאחר מכן רמז גם הוא על הקשר הפוליטי של השביתה: "בר דוד כנראה התייעץ עם אשתו". מי שמדבר…
מפילדלפי לקלפי
למי להאמין: שתי מסיבות עיתונאים ושאלות ביטחוניות ופוליטיות שנותרו באוויר
"ציר הרשע", "ציר פילדלפי", "ציר נצרים", "ציר סמוטריץ בן גביר". מרוב צירים התבלבלנו מה חשוב, מה פוליטי ומה נחשב לאמיתי ועקרוני. בדיוק לשם כך נערכו השבוע שתי מסיבות עיתונאים, יום אחרי יום. הראשונה הייתה של נתניהו והשנייה של גנץ ואיזנקוט. שתי מסיבות עיתונאים עם מסרים סותרים והפוכים. למי להאמין: האם לנתניהו שמקדש את ציר פילדלפי כ"סלע קיומנו הביטחוני". או לגנץ ולאיזנקוט, שטוענים שאפשר לסגת מציר פילדלפי ולחזור אליו בעתיד במידת הצורך כדי למנוע הברחות אמצעי לחימה.
כל צד הציג טיעונים כבדי משקל בהבדל אחד: נתניהו עשה זאת ברהיטות, בנמרצות ובלהט, עם שרטוטי מפה, שהזכירו את נאומו באו"ם והצגת מפת הגרעין האיראני. לעומתו, היו גנץ ואיזנקוט חיוורים ממש. הם נדרשו לקרוא את נאומיהם מהטלפרומפטר, ובשלב השאלות, היו נבוכים וחסרי אונים. נתניהו התרכז במסר אחד עם משפטי מחץ ואילו הם בכמה מסרים מורכבים, שהיו כבדים לאוזן הממוצעת. עם זאת גם הם הציגו טיעונים משמעותיים וכבדי משקל מתוך חדרי הקבינט בו היו חברים.
הבדל נוסף: נתניהו דיבר לסינוואר ולאמריקאים עם המסר: "לא נזוז מפילדלפי". בדבריו אף פנה ישירות לסינוואר: "תשכח מזה". מנגד, גנץ ואיזנקוט כיוונו את דבריהם לאופוזיציה ובעיקר ללפיד ולליברמן, כאילו אמרו: "אנחנו שני הביטחוניסטים, הרמטכ"לים לשעבר, מציבים אלטרנטיבה ביטחונית ולא אתם".
השאלות שנותרו: 1. אם ציר פילדלפי מאד חשוב, למה נתניהו הגיע אליו רק לאחר 8 חודשים של לחימה. 2. כיצד הוא מתמודד מול ראשי מערכת הביטחון, שקובעים כי אפשר לחזור ולכבוש את הציר. מבחינת נתניהו התשובות ברורות: 1. המבצע הצבאי החל תחילה בצפון הרצועה עקב הקרבה ליישובי גוש העוטף, כאשר בהמשך על פי קצב ההתקדמות הגיעו גם לדרום הרצועה, לרפיח ולציר פילדלפי. כך המליצו מתכנני הלחימה וכך פעל הצבא. 2. ראשי מערכת הביטחון כבר טעו בעבר בתחזיותיהם בהתנתקות וגם בלבנון, כאשר אמרו שאפשר לחזור אליהם, דבר שהתברר כבלתי מציאותי מטעמים רבים. לפיכך גם עתה אין ערובה שהם צודקים.
נקודת המחלקות המרכזית בין הצדדים היא זו: האם ניתן לוותר על השליטה בציר למשך 42 ימים של השלב הראשון כדי לקבל 23 חטופים חיים ועוד גופות. ראשי הצבא משוכנעים שאפשר לחזור ולהילחם. נתניהו חושב אחרת.
אסור כמובן להיות תמימים ולחשוב שהוויכוח הוא ביטחוני בלבד, חף משיקולים פוליטיים. שני הצדדים מבינים שנושא ההישארות בפילדלפי או עזיבתו, יעלו בעתיד במערכת הבחירות. נתניהו סבור שנטישת פילדלפי זה הפסד במלחמה והשארת רוב החטופים בידי סינוואר והחמאס לעולמי עד. באופוזיציה סבורים שהשארות בפילדלפי היא שמעכבת את העסקה והיא שתמנע מהחטופים לחזור. ציר פילדלפי יגיע לקלפי.
"אני יותר מאמין לגנץ ולאיזנקוט", כתב לי השבוע חבר קרוב. "נכון שנתניהו יותר משכנע, יותר תיאטרלי ויותר פסקני. יחד עם זאת הוא יכול לעמוד ולעוות נתונים כרצונו ללא ניד עפעף. גנץ ואיזנקוט פחות 'מוכשרים' בשקרים, ולכן אני מאמין להם יותר". נקודת מעניינת.
התרחיש שממחיש
נתניהו נכנע, העסקה בוצעה, גל הטרור התחדש ומדינת ישראל מצאה עצמה מותקפת מכל כיוון
קיץ תשפ"ו. כמעט שנה וחצי חלפו מאז שוחררו החטופים בשלב א' של העסקה בתחילת חורף תשפ"ה. היו שנתנו אז בעסקה סימנים על פי ראשי התיבות של שנת תשפ"ה: "תהא שנת פדיון השבויים". אלא שלא כל "השבויים" חזרו. רק 30 חטופים הגיעו ארצה בשלב ההומניטרי הראשון של העסקה. ילדי משפחת ביבס, החמודים הג'ינג'ים, לא היו עימם. מאחור בעזה נותרו 71 חטופים ובמערכת הביטחון העריכו שמתוכם נותרו בחיים רק 30-40.
התקשורת חגגה את שחרור החטופים בכותרות ענק, שהזכירו את פתיחת שערי ברית המועצות בתקופה בה הגיעו ארצה "אסירי ציון", נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. הסיסמא: "לשחרר את החטופים, עכשיו!", החליפה את ה"שלח את עמי!" המפורסם של אז.
מראות השחרור לא היו קלים: לצד השמחה מעצם שובם של החטופים, נאלצה ישראל לסגת כליל מעזה, לעזוב את ציר פילדלפי, ולשחרר מבתי הכלא הביטחוניים, מאות מחבלים חלקם עם "דם על הידיים" ובהם מנהיגים בכירים הנחשבים לסמלים פלשתיניים דוגמת הרוצח מרוואן ברגותי ואחמד סאדאת, מתכנן רצח השר רחבעם זאבי הי"ד.
השניים, ברגותי וסאדאת לא שוחררו בזמנו בעסקת שליט. אולם בעסקה הנוכחית הם שוחררו, לאחר שהחמאס לא היה מוכן להתפשר על שמותיהם. עד מהרה התברר מדוע: ברגותי וסאדאת, חשו מחויבות למי שדרשו את שחרורם והפכו למובילי הטרור המחודש והכבד נגד ישראל, יחד עם מאות מחבריהם ששוחרו באותה עסקה.
מראות השחרור היו כאמור קשים לצפייה. המחבלים יצאו מהכלא, סימנו וי באצבעותיהם, הביטו בזלזול בסוהרים, מהם שמחו להיפרד ועלו לאוטובוסים שלקחו אותם הישר למעבר הגבול בעזה. כוחות הצל"א המתינו להם, ומיד לאחר שירדו מהאוטובוסים, הם הוכנסו פנימה לרצועה שם התקבלו בחגיגות ענק על ידי חמושי חמאס רעולי פנים, ששבו לרחובות לאחר נסיגת הצבא וכן בהמוני עזתים "בלתי מעורבים".
"ברוך בואכם", קידמם מנהיג החמאס יחיא סינוואר, שנשא נאום קבלת פנים מתוך הבונקר באחת המנהרות. בדיוק כמו נסראללה בלבנון, שאינו מראה את פניו בציבור מאז מלחמת לבנון השנייה, גם סינוואר חושש לחייו, למרות שהצבא הישראלי נסוג מעזה.
בחזרה לישראל: כותרות השמחה שנמרחו על דפים שלמים בתקשורת הישראלית אך לפני שנה וחצי בחורף תשפ"ה, עקב השחרור של החטופים, התעלמו כבר אז מהמחיר הכבד שנאלץ נתניהו לשלם. הלחצים הבינלאומיים, בחירתה של האריס לנשיאת ארה"ב והמשך ההפגנות מבית הכריעו אותו. בן גביר אמנם פרש מהממשלה, אך גנץ ומפלגתו חזרו אליה וכך נוצר הרוב לביצוע העסקה.
ההמשך לא פחות קשה – בקטע הבא.
תקדים שליט
איש לא טרח להזכיר לאלופים לשעבר וליושבי האולפנים, מה הייתה עמדתם הקודמת על העסקה
שנה וחצי כאמור חלפה מביצוע העסקה, והכותרות הכחולות החגיגיות, שבישרו בזמנו על שחרור החטופים, התחלפו לכותרות אדומות ושחורות, שדיווחו על גל טרור אדיר מעזה, יו"ש, לבנון וסוריה. כל יום הצמיח עוד פיגועים ועוד אבדות עם חשש כבד וממשי למלחמה אזורית. החשש הזה גבר לאחר שאיראן נוכחה לראות, עד כמה ישראל פריכה ועד כמה נכנעה בביצוע העסקה. האיראנים הצליחו בפרק זמן זה להגיע לפצצת אטום ושינו בכך את המאזן הביטחוני האזורי.
במקביל, הנשיאה קמלה האריס, שגברה שנה וחצי קודם (חשון תשפ"ה) על טראמפ באחוזים בודדים בלבד (עם שערוריית בחירות גדולה וסימנים רבים של זיופים), לא נהגה כקודמה בבית הלבן, ג'ו ביידן, ולא שיגרה ארצה ספינות מלחמה מאיימות ומרתיעות. גם המילה "דונט" נעלמה כליל מהלקסיקון שלה.
הפרשנים יושבי האולפנים, יחד עם אנשי הביטחון לשעבר, נושאי דרגת האלופים, ובראשם ישראל זיו, שרק לפני שנה וחצי הטיפו לביצוע העסקה, לא הפסיקו עתה לתקוף את נתניהו, בדיוק כפי שעשו לאחר שחרור גלעד שליט. גם אז תמכו נחרצות בשחרור, עודדו את ההפגנות וחגגו כשהוא חזר. אולם לאחר שהתברר כי בין המשוחררים היה גם יחיא סינוואר, ורוצחים רבים נוספים, תקפו לאחר הטבח את נתניהו: "כיצד העזת לבצע את עסקת שליט?".
כאז גם עתה: אותם פרשנים בדיוק ואותם אנשי ביטחון לשעבר, שכחו לפתע כיצד לחצו וכיצד היו שותפים פעילים בהפגנות המחאה ובאימוץ פוליטי של משפחות החטופים נגד הממשלה. "נתניהו אשם בגל הטרור הנוכחי. הוא זה ששחרר את החטופים באותה עסקה", הסבירו בלהט. "לא רק שהעסקה גרמה לגל הטרור הנוכחי, אלא שלא קיבלנו את שאר החטופים שהוברחו מעזה לאיראן דרך ציר פילדלפי", המשיכו וטענו, כשהם לא שוכחים כמובן לגדף את נתניהו על חוסר אחריותו ובעיקר את אי עמידתו בלחצים.
"הנה זה מה שאמרנו כל השנים: נתניהו לא כשיר לקבל החלטות", החרה אחריהם, ח"כ יאיר לפיד, שלא שכח לעקוץ את גנץ, על הצטרפותו ל"ממשלת הדמים" שביצעה את עסקת החטופים והביאה לגל הטרור הגדול בעקבותיו.
"ההיסטוריה תזכור אותו כמי ששחרר את החטופים ובכך גרם לגל הטרור העקוב מדם", חזו האלופים במיל' יושבי האולפנים. איש מהמראיינים לא טרח להזכיר להם את עמדתם הקודמת בעד העסקה, כפי שאיש לא הזכיר להם בעבר את דעתם שהתהפכה בעניין גלעד שליט.
לכל המהומה הזו הצטרפו גם הכתבים הפוליטיים שהעריכו וקבעו: "לנתניהו אין שום סיכויים לזכות בבחירות, שיערכו בחורף הקרוב, במועד הקבוע בחוק" (ט"ז חשון תשפ"ז). "הבייס עזב אותו לאחר שנכנע וביצע את העסקה ולכן הסקרים חוזים לו מפלה קשה", הסבירו.
ורק השרה מירי רגב נותרה חוככת בדעתה, כיצד והיכן לקיים את טקס הזיכרון של הרוגי גל הטרור והפרעות של אותו קיץ תשפ"ו…
לא נותר אלא להתפלל שכל התסריט הזה יישאר דמיוני שכזה.
ההיסטוריה והתאוריה
"אסון תשעה באוקטובר": מה עומד מאחורי הטעות הלשונית של נתניהו והאם הייתה זו טעות מכוונת?
בכל סבבי מערכות הבחירות האחרונות, נהגו תועמלני הליכוד לתפוס את בני גנץ, בהחלקות לשון ולעשות מהן מטעמים פוליטיים על מנת להגחיכו. גנץ נפל לידיהם כפרי בשל והרבה לטעות בהגייה, בגמגומים, ובהחלפת שמות מראייניו. בליכוד ארבו לכל טעות והפיצו באדיקות כל שגיאת לשון.
התקשורת לא אהבה (כמובן) את הקמפיין הזה ונזפה שוב ושוב בתועמלני הליכוד על היצמדותם לטעויות הלשון של גנץ. "זה יכול לקרות לכל אחד. זה לא מהותי. מוטב שתענו לו עניינית". והנה השבוע קרה משהו מעניין: התקשורת שכחה את נזיפותיה מהעבר, ולעגה על הטעות הלשונית של נתניהו במהלך מסיבת העיתונאים שקיים.
היה זה כאשר התבלבל בתאריך הטבח ואמר "תשעה באוקטובר", במקום "שבעה באוקטובר". מכונת הרעל התקשורתית חגגה והעניקה לטעות הזו פרשנויות שונות. "קשה להאמין שראש הממשלה טעה בנושא כה מהותי שצרוב בכולנו. כנראה יש לכך סיבה", ניסו הפרשנים להסביר.
מיד אחר כך ציינו שתי אפשרויות לסיבת הטעות, תוך שהם לועגים, איזו מהן מטרידה יותר. האפשרות הראשונה הייתה שמדובר בטעות מכוונת. ההסבר: נתניהו יודע שהציבור מתייחס לתאריך הזה, כיום הקשה ביותר לעם היהודי מאז השואה, ולכן הוא מנסה לסתור את זה ולהזכיר פחות את "השבעה באוקטובר". על פי תזה זו, מדובר אפוא בטעות מכוונת בכך שהזכיר יום אחר.
ולמי שלא מתחבר לתזה הזו (שנשמעת חלשה ומופרכת), מספקת התקשורת אפשרות נוספת, תוך הסבר שמדובר בטעות פרוידיאנית. ההסבר: המילים "תשעה באוקטובר" היו פליטת פה, שמבטאת את החשש של נתניהו שההיסטוריה של העם היהודי, תזכור אותו לעד עם התאריך הזה. לטענתם, כבנו של היסטוריון, נתניהו מודע לחשיבות העניין, ולכן הוא עושה הכול כדי שהתאריך הזה לא יוצמד לשמו.
הראייה לכך נעוצה בתאריכים ביטחוניים ופוליטיים מהעבר, שנחרטו בזיכרון הלאומי כשהם מזוהים עם האנשים האחראים להם. דוגמאות: 14 במאי 1948 רשום על שם דוד בן-גוריון, מייסד המדינה. 6 ביוני 1967 יזוהה עם משה דיין, שר הביטחון במלחמת תשכ"ז, 17 במאי 1977, "המהפך הפוליטי", רשום על שם מנחם בגין, 4 בנובמבר 1995 יזוהה תמיד עם יצחק רבין, כיום הטראגי בו נרצח. על פי תזה זו: יום השבעה באוקטובר 2023 יהיה רשום לעד לצד שמו של נתניהו בהיסטוריה.
הנה אפוא נמצאה הסיבה, לדעת מהנדסי התודעה ותועמלני התקשורת, מדוע נתניהו טעה בתאריך.
נכתב ופורסם במקור בעיתון יתד נאמן
על זה נאמר שנאת חינם , כמה עצוב , אבסורד כמה שקר ודמיון יש להם בראש,
שה’ יגאל אותנו ברחמים, בקרובבבבב!