להיות רווק מבוגר זאת צרה צרורה שאני לא מאחל לכם, ואני לא מדבר על רווק בן 24.
אני מדבר על גיל הרבה יותר גבוה, גיל כזה שכל החברים שלך נשואים והבחורים בישיבה שבה אתה לומד קטנים ממך בעשר שנים אתה בודד מאד. אתה אולי יודע לענות על שאלות שדשת בהן למעלה מעשור שנים בעסקי השידוכים אבל ביום יום בחור בן 21 יתקשה לראות בך חבר.
מה גם שתחושת השייכות שלך נפגמת ואתה לא מרגיש שייך. אתה נכנס לבית המדרש המוכר – אבל אתה מתקשה לראות בילדים שמקיפים אותך חברים שווי ערך. גם אם תרצה לחפש משרה תורנית כנראה שלא תמצא כל עוד ולא תתחתן, והחשדנות והביקורתיות שבה עלולים להביט עליך אי אילו אנשים כרווק מזדקן – לא בהכרח יסייעו לתחושה הטובה שלך.
. . .
אני זוכר שלפני עשר שנים היינו חבורה מאד מלוכדת ומאוחדת. למדנו היטב, היינו בחורים איכותיים, ההווי החברתי שלנו היה מדהים. היינו כמו אחים, ואהבנו אחד את השני אהבת נפש.
אבל כל זה נחלת העבר – מהרגע שבו הם התחתנו כל אחד מהם עבר לעיר אחרת ולמרות ההבטחה המסורתית של "נהיה בקשר" – ו"ברור, אין אפילו שאלה", אף אחד לא שומר על קשר אחרי החתונה.
אז כמובן שרוב החברים שלי בסדר עם זה. הם הקימו בית ומצאו כל אחד את מקומו, אבל בי זה פגע קשות. התקשיתי לראות כיצד חברים שראיתי בהם אחים – לפתע שכחו מקיומי ולא יכולים אפילו להרים שיחת טלפון אחת מפעם לפעם. אני בטוח שאני במקומם הייתי נוהג אחרת.
. . .
ביום ההולדת ה-35 שלי הייתי שבור לרסיסים. יש משהו בגיל הזה שמסמל מעבר. אפילו גיל 30 – עוד מחובר מצידו האחד לשנות העשרים העליזות, וכרווק אתה עוד יכול לזכור את התקופות העליזות שבהן חיית כרווק חסר דאגות, אבל יש משהו במספר 35 שמזכיר לך את מציאות החיים שלך: אתה אמור להיות באמצע עשייה תורנית ולהתקדם בחיים – ואתה עדיין תקוע במקום מאז היום שבו נכנסת לישיבה.
באותו היום הייתי שבור לגמרי, ולתפילת שחרית לא הגעתי. לא הייתי מסוגל לראות את האנשים שסביבי והקנאה אכלה בי בכל פה. אפילו לשדכן שהתקשר סוף סוף להציע שידוך אחרי כמה חודשים של יובש לא הייתי מסוגל לענות. נשארתי בחדרי בפנימייה, כבשתי את פניי בכרית ובכיתי את חיי.
בכיתי על השנים היפות שאינם, בכיתי על כל התשובות השליליות ששמעתי, ובכיתי על כל הציפיות שהיו לי ושנגוזו בקרקע המציאות. בכיתי את הקנאה, בכיתי את הבדידות ובכיתי את כל מה שיכול היה להיות לי.
. . .
ואז, שמעתי פסיעות מתקרבות לחדרי. מובן שבחור בגילי ישן לבד בחדר ואף אחד לא נכנס בלי רשות, אבל הדפיקות שנשמעו על דלתי לא היו דפיקות של אדם בודד אלא של קבוצה שלימה – ואני לא באמת יכולתי לפתוח את הדלת עם פיג'מה זרוקה ועיניים רטובות מדמעות. התעלמתי.
"יעקב תפתח, זה סיני" – שמעתי את קולו של אחד מחברי האהובים ביותר. "עשינו לך הפתעה אבל אנחנו לא רוצים להביך אותך. אנחנו נחזור לכאן בעוד רבע שעה", אמר סיני ברגישות.
שטפתי את פניי בברז, פתחתי את החלון ושחררתי את ארומת השינה שאפפה את החדר, התלבשתי ופתחתי את הדלת.
בפתח נצבו כל חברי השיעור שלי. כשלושים אברכים מזוקנים, את חלקם בקושי הצלחתי לזהות, כולם חיבקו אותי באהבה וכמות הדמעות שנשפכה בחדר יכלה למלא קומקום שלם.
. . .
"אנחנו יודעים כמה קשה לך" אמר עקיבא. "לרגע אחד לא שכחנו אותך, והחלטנו לתת לך מתנה מיוחדת" הוא אמר.
נרשמנו לאתר של "יומי" ולמדנו ביחד את כל מסכת קידושין לזכותך, ואנחנו ממש מקווים שבזכות זה תמצא את האושר הגדול של חייך" הוא אמר. "במשך חודש שלם למדנו כל יום כמה דפים ביחד כדי לסיים את המסכת עד ליום הולדתך, והנה, באנו להפתיע אותך", הוא אמר.
"השקעתם"… אמרתי להם בהערכה. "קודם כל מגיע לך. אתה חלק מהלב שלנו, וכל אחד מאיתנו היה עושה דבר כזה בשביל אח שלו", אמר מנחם. "חוץ מזה שזה באמת לא מאד קשה באתר של יומי, כי הגמרא כל כך ברורה – והפלטפורמה תומכת מאד בלימוד משותף", הוא הוסיף.
"כמובן שגם לך קנינו מנוי ליומי", אמר בנצי שהיה איש מעשה, ונתן לי דף עם שם משתמש וסיסמה. "מהיום אנחנו לומדים ביחד איתך ואתה חלק מחבורת הלומדים שלנו", הוא אמר לי ואני ידעתי שאני כבר לא לבד. עם הלומדים ב"יומי" אתה לא יכול ללמוד לבד…
. . .
אתם אוהבים לימוד קבוצתי?
מעדיפים לימוד פרטני ומהיר?
אוהבים לשמוע שיעורים?
אוהבים למסור שיעור?
הירשמו עכשיו ליומי – ולעולם לא תהיו לבד!
