וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: ח} וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: {י} כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (דברים ל,א-י)
וברמב"ן ביאר עניינו על מצוות התשובה, שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כאשר עשו בגאולה השנית.
{יא} כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: {יב} לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יג} וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יד} כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (דברים ל,יא-יד)
וברמב"ן ביאר, שכל התורה נלמד מ'כל המצוה אשר וכו' ומפסוק 'המצווה הזאת' על התשובה הנזכרת כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, וכן לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן, והטעם לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך כמו שפירשתי (שם).
וכן הרבינו יונה בשערי תשובה (שער א') פירש את הפסוקים הנ"ל, מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו וכו', והוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה, והתבאר, כי התשובה מקובלת גם כי ישוב החוטא מרוב צרותיו, כל שכן אם ישוב מיראת השם ואהבתו, 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו', והתבאר בתורה, כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר (דברים ל,ב) 'ושבת עד ה' אלקיך' ואומר בסוף הענין 'ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך' להשיג אהבתו.
וכן ביאר בספר העיקרים (מאמר ד פרק כה) שעניין פרשה זו נאמרה על התשובה, כי כשעייננו בפרשת נצבים היטב מצאנו שמה שאמר הכתוב ראה נתתי לפניך וגו', אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו וגו', מדבר על התשובה לפי המשך הפרשה וקשורה, וזה שבתחלה אומר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, וגמר הענין בתשובה, וזהו שאמר בסוף כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ואחר כן אמר משבח גודל מעלת התשובה עם קלות מציאותה, כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה, כי קרוב אליך וגו', וכל זה בלי ספק מדבר על התשובה, ויורה על זה אמרו בפיך ובלבבך לעשותו, שענין התשובה תלוי בוידוי הפה ובחרטת הלב.
העולה מדברי הרמב"ן ועוד שעיקר התשובה כוללת גם דין תשובה שישוב מדרכו ויכפר על מעשיו ויש גם דין נוסף של וידוי שהוא להזכיר את החטא בפה, ושני החלקים כלולים במצוות התשובה.
שיטת הרמב"ם והחינוך שתשובה היא הוידוי
והנה ברמב"ם בספר המצוות (עשה עג) כתב שמצוות התשובה היא שצונו להתוודות על העוונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל ולאמר אותם עם התשובה, וזהו הודוי וכו', וכ"כ בהלכות תשובה (א,א) כל מצות שבתורה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז) זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, וכן כתב בספר החינוך (מצוה שסד) שנצטוינו להתודות לפני השם על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו ענין הודוי שיאמר האדם בעת התשובה אנא השם חטאתי, עויתי ופשעתי כך וכך.
תשובה בלב – וידוי בפה
וכתב במנחת חינוך, שלכאורה נראה שאין מצות עשה בתשובה אלא רק בוידוי בפה, שגזירת הכתוב שאם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו ככל מצות עשה שתלוי בדיבור כגון ק"ש ודומיהם, ואפילו אם עושה תשובה בלב מועיל אם מתחרט בלב שלם, שהקב"ה מקבל תשובתו, ואם לא אמר את הוידוי בפה ביטל עשה, אבל מתכפר לו על העבירה אם חזר בתשובה בלב וכן כל העבירות שאין מתכפרים בלא תשובה, היינו שאם לא מתחרט בלב אין לו כפרה, ואם מתחרט בלב יש לו כפרה ואין התשובה תלויה בוידוי דברים אלא שהוידוי הוא מצווה בפני עצמו אבל התשובה נתקבלה ומכפרת, רק שאם לא התוודה בפה הרי ביטל עשה ותשובתו מכפרת.
ומוכח כן מהגמ' בקידושין (מט,ב) שאם קידש על מנת שהוא צדיק אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, הרי שהתשובה בלב אף שלא בפה ונחשב צדיק, וכן בגמ' ביומא (פה,ב) במשנה חטאת ואשם ודאי מכפרין, ופירש"י שיש תשובה שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן עכ"ל מבואר שזה שמביא קרבן מגלה בדעתו שמתחרט ומכפרת לו אף שלא התודה בפיו, בבלי, וכן בגמ' בברכות (יט, א) תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה ומסיקה הגמ' שודאי עשה תשובה.
אך ברמב"ם כאן מבואר שהכפרה תלויה בוידוי דברים וז"ל כל מצות שבתורה, כשיעשה תשובה, חייב להתוודות, זה וידוי דברים וידוי זה מ"ע היא, וכן בעלי חטאות ואשמות, אינו מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים, הרי שכתב תשובה וגם וידוי דברים, וכ"כ עוד כל מחויבי מיתת ב"ד ומחויבי מלקות אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו, וכן החובל, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב הכפיל כ"פ שאינו מתכפר לו בתשובה בלב בלא וידוי דברים, וכ"כ בפ"ב ה"ב ומה היא התשובה שיעזוב החוטא כו' וצריך להתוודות בשפתיו ולומר ענינים אלה שגמר בלבו, ונראה דוידוי גם כן בכלל התשובה היא ובלא וידוי אין התשובה מועלת כלל ונראה שהכל נלמד מפסוק של 'והתודו' כו'.
והק' במנחת חינוך על הרמב"ם שודאי שיש מצוות עשה וא לא התוודה בפיו יעבור על העשה, אמנם מדוע הכפרה תלויה בוידוי, שהרי אם עבר על עשה ועשה תשובה בלא וידוישהרי לא התכפר מהעשה הראשון ושוב הוא עובר על עוד עשה, אך בעושה תשובה על חיוב מיתה וכרת וכדו' אפשר שביטל עשה אם התכפר מהעבירה החמורה וכן אם שגג ולא התודה בפיו או אונס, וכתב שלא יקשה מהגמ' בקידושין כיון שלעניין הכפרה לא התכפר אבל הוא נחשב צדיק על ידי התשובה, או שמדובר בעבירות שתשובה תעזור בלא וידוי.
אמנם היה מקום לומר בדברי הרמב"ם ששיש מצוות עשה ולא שיעבור על עשה אם לא יתוודה אלא שאם יעשה תשובה בלא וידוי לא יקיים את העשה ואם עשה וידוי הרי קיים את העשה, כדין מצוות גירושין וטוען ונטען וטומאות שאין עובר על עשה אם לא קיי את המצוה, אמנם אין זה נראה מדברי הרמב"ם.
בקרית ספר (פ"א מצוה טז) שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה. התשובה והוידוי מצוה אחד היא שאין וידוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו והוידוי הוא גמר התשובה אע"ג דמשהרהר תשובה בלבו נקרא צדיק גמור אפילו הכי לא הוי תשובה מצוה בפני עצמה אלא עם הוידוי שהוא גמר התשובה וכל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחד מהם בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנא' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים והוא מצות עשה, ומבואר שעניין התשובה עולה כאחד עם הוידוי.
ובקרית מלך הביא ראיה לדברי הרמב"ם מדברי הזוה"ק פרשת נשא בפסוק 'והתוודו את חטאתם אשר עשו' שהצטוו על מצוות תשובה ובעוונותינו מזמן שחרב בית המקדש לא נשאר אלא וידוי דברים בלבד, ומבואר שהתשובה והוידוי הם מאותו עניין.
ומה שהעמיד הרמב"ם חובת המצוה על הוידוי דברים, הוא משום שכך מפורש בתורה שאופן המצווה על ידי וידוי ולא הוזכר במפורש מצוות התשובה שהרמב"ם לשיטתו שפירש בפסוק 'ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו' שאינו מצוות עשה לשוב בתשובה הבטחה שסוף ישראל שיעשו תשובה בסוף הגלות, וכ"כ הרמב"ם (פ"ז ה"ה) כל הנביאים כולן ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו', אלא שעדיין קשה מדוע כתב כשישעה תשובה וישוב מחטאו שמשמע שאין חובה לשוב בתשובה.
וברס"ג באמונות ודעות (מאמר ה' פ"ה) הביא שענייני התשבה ארבעה, העזיבה והחרטה ובקשת הכפרה ושיקבל על עצמו שלא ישנה, וביאר שהכל רמוז בפסו 'שובה ישראל עד ה' כי כשלת בעוונך', וכ"כ בספר חסידים (סי' מב) וכן בביאור הגר"א במשלי (כח,יג) כי בעשיית תשובה צריך ארבעה דברים והם, עזיבת החטא ווידוי וחרטה וקבלה שלא לעשות עוד.
ובלשון הרמב"ם שכתב בלשון הוידוי, חטאתי עויתי פשעתי שהוא וידוי, והרי נחמתי ובושתי במעשי שהוא חרטה, ולעולם איני חוזר לדבר זה שהוא קבלה להבא, ולא הזכיר את מעשה התשובה שהוא עזיבת החטא.
וצ"ל שכתב הרמב"ם כשיעשה תשובה וישוב מחטאו שהוא עניין עזיבת החטא, וזה מה שסבר הרמב"ם שהתשובה עניינה עזיבת החטא והוידוי כולל שאר חלקי התשובה.ולפי"ז יבואר מדוע לא נקט הרמב"ם בלשון ציווי אלא כשיעשה תשובה, שדין זה אין יסודו במצוות התשובה אלא נכלל באזהרה של המצווה המונעתו מלחטא. וכעי"ז מובא במשך חכמה בפרשת וילך.
א"כ מבואר בדברי הרמב"ם שעיקר התשובה היא שישוב ויעזוב את החטא והוידוי הוא מעיקר התשובה שכשמתוודה בפה הוא נותן תוקף לתשובה וכפי שכתב וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.
תשובה בכל יום
בגמרא בשבת (קנג,א) הביאו את המשנה באבות (ב,י) רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, ושאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזהו יום ימות אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה, וכ' רש"י וכ"ש שמפני שאינו יודע איזה יום ימות וטובה תשובה יום אחד לפני מיתתו נמצא כח ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר.
מובא בדברי הגמ' שהחיוב לחזור בתשובה הוא כל הזמן, וכן כתב באגרת הרמב"ן, ותפשפש במעשיך בבקר ובערב, ובזה יהיו כל ימיך בתשובה, ומבואר שיש חיוב לפשפש תמיד לחזור בתשובה בכל יום.
התשובה מתקנת בפועל את קלקול החטא
וכ' הרמב"ן בויקרא (ד,ב) 'נפש כי תחטא בשגגה' בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.
וברמב"ן בשער הגמול כתב, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה דכתיב 'ונטמתם בם' ולפיכך נקרא שוגג חוטא, ומבואר שכל עבירה היא מום בנפש האדם ומום זה מלכלך את הנפש ומטמא אותה, וכמוש שמצינו במשנה באבות (ד,ב) שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, כיון שיש לעבירה מציאות ממש.
ובביאור הגר"א במשלי (א,כג) כתב, שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום והוא המסייע אותו לעשות עוד דברים כאלה, וזה הרוח אינו נח ושקט עד שיעשה עוד דברים כאלה והוא נהנה מהם ומזה יש לו נחת רוח הן בדבר מצוה והן בדבר עבירה, וזהו מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, וכל עבירה שהיא גדול גם הרוח הבאה ממנה היא גדוה ומתאוה עוד יותר לעבירה, וכן בדבר מצוה גדולה בא רוח ממקום קדוש מאוד ומתאוה מאוד למצוה ונהנה מאוד מחמת זה מהמצוה.
וברמב"ן בבראשית (ד,ז) בפסוק 'הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך ואליך תשוקתו ואתהה תמשול בו' שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך הורהו על התשובה שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו, מבואר שהחטא גורם לאדם כשלון בכל דרכיו כיון שאליו תשוקתו שהחטא ישתוקק להיות דבק בך כל הימי, והיינו רוח הטומאה הנגרמת מהחטא משתוקקת להיות דביקה בנפש החוטא, ביסוד עבירה גוררת עבירה.
וכעניין זה כתב בנפש החיים (שער א' פ"ו) כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה. תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ביומא (לט,א) כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה וע"י הגמר האור מתחז' יותר וירים ראש עליון וע"ז אמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו. גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצות. אחר שהוא יושב עתה בג"ע ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון . אין מקום להיצה"ר לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות. ז"ש שמצוה גוררת מצוה, וכן להיפך ח"ו בעת עברו על אתת ממצות ה' אמרו גם כן במאמרם ז"ל הנ"ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. פי' ג"כ כנ"ל שמשורש אותו העון למעלה בכחות הטומאה הוא ממשיך ר"ל רוח הטומאה על עצמו וחופפת עליו וסובבתו.
מי שלא שב הרי הוא מורד
וה"ר יונה בשערי תשובה (שער א,ב) הביא ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז,לב) משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם, בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו, אמר לו קשה יום הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך. ולא ימצא איחור התשובה זולתי בעמי הארץ, אשר הם ישנים שוכבים ולא ישיבו אל לבבם, ולא דעת ולא תבונה להם למהר להמלט על נפשם.
וברמב"ן כתב (בדרשה לראש השנה) שאין יום הכיפורים מכפר אלא על השבים. והתשובה חסד גדול על הבריות, אבל עונש גדול היא להם, שבזמן שאדם חוטא עובר על רצון בוראו שעה אחת בשעת החטא, וכשהוא עומד ואינו שב בתשובה עומד במרדו כל ימיו ואינו חושש לעשות רצון בוראו. וכל שכן ישראל שמתפללים ומתוודים ומלחשים בפיהם, וצועקים בקולם 'חטאנו' 'עוינו' 'ופשענו', ואינן מניחן העונות כלל, שזה בודאי מרד גדול הוא, ומוסיף על עצמו כעס וחרון אף, משל ללסטים ששולל את הדרכים ומלסטם את הבריות, והוא בא לפני המלך, אדוני מחול לי שהרגתי אנשיך ושללתי אנשי מדינותיך ולסטטתי דרכיך, ולמחר חוזר לרעות שעשה שאין כל פיוסים שאמר למלך, אלא ניאוצים ומיעוט כבודו ומוראו של מלך.
א"כ מבואר שהקב"ה נתן את התשובה הלא היא חסד, ואם לא חוזר בתשובה הרי הוא עומד במרדו שהרי מראה כביכול שנוח לו יותר מצב החטא ממצב טהרה, וכפי שמסיים שם הרמב"ן נמצא קרובן של ישראל אצל הקב"ה הוא הגורם להם ריחוק וגלות וכל עונש, ולכך כתב באגרת ותפשפש במעשיך בבוקר ובערב ובזה יהיה כל ימיך בתשובה כי העמידה במצב של חטא הוא מרד גדול ומוסיף על חטאתו כעס וחרון אף ה'.
וברמב"ם בהלכות תשובה (ב,ז) יוה"כ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.
חזק וברוך!
מי כעמך ישראל, שעוסקים במצוות התשובה!
אשריכם! ושתזכו למצוות!