וַיֹּאמֶר אֱלקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: (בראשית יז,ט-יד)
והנה מצינו בגמ' ביבמות (עב,ב) שלשיטת ת"ק מילה שלא בזמנה אין מלין אלא ביום, ורבי אליעזר בר שמעון אומר בזמנו אין נמולין אלא ביום, ושלא בזמנו נמולין ביום ובלילה, ומבארת הגמ' שנחלקו האם דורשים את הדרשה של 'וביום', ומבאר רש"י שהיה יכול ליכתב 'ביום השמיני' והוסיף 'ו' ללמד למילה שלא בזמנה שאין מלים אלא ביום ור"א סבר שלא לומדים את הדרשה ולכך במילה שלא בזמנה מלים גם בלילה.
ובטור (יו"ד רסב) כתב, חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וממתינין לו מעת שנתרפא מחוליו שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו, וגם אז אין מלין אותו אלא ביום אף על פי שאינה בזמנה, וכתב בבית יוסף שפסק כת"ק שנחלק עליו שיטת יחיד וכן פסק הרמב"ם.
ובשו"ע (יו"ד רסב,א) אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו (ומשעלה עמוד השחר יצא) (ב"י ממשנה פ"ב דמגילה) וכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימי' למצוה ומלין מיד בבקר ואפי' מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום.
לדחות מילה שלא בזמנה לערב פסח
ובשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד רסו) לגבי תינוק שלא נימול בזמנו ביום השמיני מחמת חולי וכבר חזר לבריאותו והוא ראוי להיות נימול ואביו רוצה לעכב למול עד ערב פסח שיכלו הבכורים לאכול בסעודת ברית מילה, וכתב כי דבר זה מעשה מגונה מאד להשהות המצוה ואפילו ביום המילה עצמו שכל היום כשר אפ"ה זריזין מקדימין למצוה ק"ו שלא לדחות מיום ליום אף שכבר נדחית מזמנה מ"מ שוב כל יום הוא זמנה, ועוד שאין היתר לבכורים לאכול בסעודת מילה שלא בזמנה בע"פ והרי אפי' במילה בזמנה כתב המג"א (סי' תע) שנוהגין להחמיר, ואף הר"ש הלוי שמיקל אולי דוקא במילה בזמנה שזמנה קבוע בו ביום, ועיין בסי' תקנ"ט במ"ש סוף ס"ק י"א שכתב בשם הר"ש לוי עצמו סברא שיש לחלק בין חתן ביום חופתו למילה בזמנה, ועוד איך אפשר להשהות המילה בחנם. ומלבד הטעם שכתבתי לעיל שעובר על זריזין מקדימין יש ג"כ חשש אולי ח"ו ימות הילד ונדחית המצוה לגמרי, ולכן יזהר שם תיכף כבוא תשובתי זו לידו למול התינוק בלי שום דחוי כלל.
כשיש שתי בריתות ואחת שלא בזמנה
והנה בשני בריתות שאחת בזמנה ואחת שלא בזמנה מי קודמת, כתב בדבר אברהם ( חלק א' סי' לג) כתב כן בתשו' רש"א (יו"ד סי' רס) בשם שו"ת יד אליהו (סי' מא) ופסק שמילה בזמנה קודמת משום שחביבה מצוה בשעתה, וכ"כ בשו"ת ברית אברהם (או"ח סי' יד) והוכיח כן ממה שמצינו במי שנאנס ולא התפלל שמתפלל בתפילה שאחר כך שתים קודם תפילה בזמנה והשניה לתשלומין, וכתב הלבש משום תדיר ושאינו תדיר שהתדיר קודם, ולכך מקדימים את המילה בזמנה משום שהיא תדירה יותר, והקשה עליו בדבר אברהם שהרי מילה שלא בזמנה אינה מצוה חדשה שאינה מצויה כמו מילה בזמנה, ששתי המצוות שוות הם ואין לחלק ביניהם, משא"כ בתפילה שלא בזמנה התחדשה לתשלומין ואינה מצויה כתפילה בזמנה ולכך תדיר קודם.
במילה שלא בזמנה כל רגע עובר בעשה
ובדבר אברהם כתב, שאדרבה המילה שלא בזמנה קודמת כיון שהמילה שבזמנה חובתה היא כל היום דנאמר 'וביום השמיני' ואין עדיפות למול כמה שיותר מהר אם לא מטעם זריזין מקדימין, אבל מילה שלא בזמנה כיון שעבר זמנה כל רגע ורגע שמתאחר עובר בעשה, ולכך כתב להקדים את המילה שלא בזמנה שלא יבטל עשה משא"כ מילה בזמנה אם מאחרה לא עובר בעשה.
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד מתי חייב כרת
והנה ברמב"ם (הל' מילה א,א-ב) כתב, מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת וכו' נתעלם מבית דין ולא מלו אותו, כשיגדל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד, וכתב הראב"ד אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים וכל יום ויום עומד באיסור כרת.
ובכסף משנה ביאר שלדעת הרמב"ם אינו מת בקיצור שנים כיון שעדיין לא עבר על המצוה ורק כשמת והוא ערל עבר על המצוה וחייב כרת, ולראב"ד כיון שהוא ערל חייב כרת.
ובעיקר דברי הרמב"ם כתב הדבר אברהם במה שלא דן את העשה כדין הכרת כיון שכל שיכל לקיים את העשה ולא קיים הרי עובר בעשה אבל בכרת העונש הוא רק כשביטלה לגמרי, שברכת נאמר 'את ברריתי הפר' משמע כשאין תקנה עוד ובשו"ת חסד לאברהם (סי' ס') כתב שזו שלא בזמנה קודמת למול ולפי"ז יש להזהר במילה שלא בזמנה למול מיד כשיכול ולא להתמהמה לשום צורך.
מילה שלא בזמנה ביום שישי
בשו"ע (או"ח רמט,ב) כתב שאסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור, וברמ"א כתב וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר כן נראה לי, וכן המנהג פשוט.
במג"א (סק"ה) כתב, פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש ומילה אף על פי שעבר זמנה כגון שהיה חולה בשמיני מקרי זמנה קבוע דכל שעה ושעה זמניה הוא שאסור להניחו ערל (וכ"כ המג"א סי' תקסח,י).
ובמשנה ברורה (סקי"ב) כתב, שבמילה נחשב זמנה קבוע דכל שעה ושעה זמנה הוא שאסור להניחו ערל אפילו יום אחד, וכן בפדיון הבן אפילו עבר זמנו מ"מ כיון שמן הדין אפילו אחר ל' יום כל שעה ושעה עליו החיוב לפדותו ממילא מותר לעשות ג"כ הסעודה, ובשער הציון כ' דזה בשם הנשמת אדם בשם כמה פוסקים ודלא כמג"א, שאסר בסעודת פדיון הבן.
במילה יש חיוב כל רגע
ובספר להורות נתן (יו"ד ח"ו סי' צ) כתב לבאר את דברי המג"א ולחלק בין פדיון הבן למילה, שבמילה נאמר 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' שמשמע שדוקא ביום השמיני הוא חייב למולו, ואם עבר ולא מל ביום השמיני הרי ביטל מצות עשה, ולכך חייב למולו בכל רגע ורגע שאחרי היום השמיני, משל למי שהתחייב לפרוע חוב בראש חודש שאם לא פרע בראש חודש ודאי שחייב לפרוע בכל רגע ורגע, ולכך במילה כל שעה ושעה זמנה הוא.
וכן מבואר בפי' המשניות לרמב"ם, שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום השמיני, עבר על מצות עשה גדולה וחמורה כי אין בכל המצות כמוה, ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה, אבל זה העוון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה, או ליל פסח ולא אכל מצה, לפי שזה אחר שעבר יום השמיני למילה לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד, וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה, וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה, שהמצוה ביום השמיני דוקא וכ"ש שיש מצוה אח"כ כל רגע ורגע.
משא"כ בפדיון הבן נאמר 'ופדויו מבן חודש תפדה' שלא נאמר שיפדה אותו דוקא ביום שנהיה בן חודש אלא מבן חודש הוא זמן חיובו, ולכך גם כשלא פדהו ביום השלושים לא ביטל מצות עשה כיון שאין עליו חיוב כדין מילה, אמנם ודאי שחייב להזדרז ולהקדים לפדותו מיד כשנהיה בן חודש, מדין זריזין מקדימין למצוות ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, וכמו שכ' הרא"ש (בהל' פדיון בכור אות א) שאחר שיהיה בן שלשים יפדנו מיד לא יאחר מצותו כמו שאמרו חכמים ושמרתם את המצות וביארו ושמרתם את המצוות, אם באה לידך מצוה אל תחמיצנה, מ"מ כשלא פדאו ביום השלושים לא ביטל מצות עשה ולא עבר על איסור.
ולכך חילק המג"א שבמצות מילה כיון שעובר כל רגע על מצות עשה חייב למולו בערב שבת, משא"כ בפדיון הבן שאין עובר על מצות עשה כיוון שזה נדחה, כיון שיש טעם לדחות המצוה משום כבוד שבת דוחים.
האם עדיף מילה שלא בזמנה או ביעור חמץ
בשו"ע (או"ח רמד,ז) ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם יוכל לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו.
וכתב במשנה ברורה (סקכ"ט) שיבטלו בליבו במקום שהוא שאחר הביטול א"צ לבערו אלא מד"ס ובמקום מצוה העמידו חכמים על ד"ת, ומדובר שהוא עדיין בשעה חמישית שיכול לבטל אבל בשעה ששית יחזור לבער שהרי אז אינו ברשותו לבטל, ואע"ג דעי"ז יתבטל מצות מילה מ"מ עשה של תשביתו חמור יותר שהוא עובר עליה בכל רגע משא"כ במילה, וכתב בשער הציון שזה בשם המג"א, ובאחרונים חלקו שהרי יש חיוב בכל עת למול, אמנם נקט כהמג"א שזמן מצוות מילה הוא כל היום השמיני, ואפי' שידחה עי"ז וכן במילה שלא בזמנה שזמנה הוא כל רגע אמנם העשה של 'תשביתו' הוא בכל ימי הפסח ואם עבר אין יכול לתקן משא"כ במילה בסוף הוא ימול אותו.
והנה הצל"ח הקשה על המג"א מ"ש ממצות מילה ביום שמיני שחייב להקדים משום זריזין מקדימים, ובשם הגר"ח אמרו, שאמנם לאחר יום השמיני עובר בכל רגע, ורק במילת שמיני אינו עובר בכל רגע, אמנם יקשה על הברית אברהם שכתב שמילה שבזמנה קודמת למילה שלא בזמנה אמנם לפי דברינו מילה שלא בזמנה קודמת כיון שעובר בכל שעה, אלא שכל הבן כשיגדל אבל על האב יש רק חיוב לעשות מילה.
מילה שלא בזמנה ביו"ט שני
והנה מצינו שנחלקו בראשונים לגבי מילה שלא בזמנה ביו"ט שני של גלויות, שהרמב"ם (הל' מילה א,טו) והסמג (עשין כח) והכל בו סוברים שדוחה, וכן בריטב"א כתב ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ולא אפי' יו"ט שני, אבל הרמב"ן מתיר למול ביו"ט שני למי שלא היה יכול למול קודם משום שהיא מצוה, וכן בעמק שאלה כתב כדברי הרמב"ם שדוחה חוץ מראש השנה, אולם הרא"ש והרשב"ץ סברו דלא דוחה, וכן פסק השו"ע אולם הש"ך חלק, והנודע ביהודה כתב שהעיקר כהרא"ש ומ"מ מי שרוצה לסמוך על דעת הש"ך שפסק כהרמב"ם אין מוחין בידו, אמנם ההלכה כדעת השו"ע ונראה שהסכים עמו הרמ"א.
ואמנם קשה שברמב"ם כתב שמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני ואם כל הדין הוא רק משום זריזין מקדימין לא מצינו שדין זה דוחה יו"ט שני, ואפשר לבאר בזה שכיון שהמצוה על האב למולו ובדין המילה יש חיוב כל שעה ושעה לכך גם המצוה של האב דוחה יו"ט שני כיון שמהות המצוה היא שחיובה כל שעה ואפי' שעל האב אין מצוה כל שעה מ"מ זה מהות המצוה.
ובהמשך דברי הלהורות נתן כתב, שכל דין מילה שלא בזמנה הוא השלמה על מצות המילה של היום השמיני, ומבאר בדברי הרוקח כיון שהמצוה היא חובה על האדם שיעשה את המצוה בבנו לכך יש מציאות להשלימה, וא"כ מהות השלמת המצוה היא כמו המצוה בעצמה והיא כל היום השמיני ולכך אין חילוק אם מל בבוקר או בצהריים כיון שזמנה כל היום, ומה שלא יכול לדחות למחרת כיון שמפסיק הלילה שאינו זמן מילה הרי ביטל בזה מצות עשה, ולפי"ד אין חילוק בין מילה בזמנה למילה שלא בזמנה לעניין החיוב בשעות היום.
ובספר רץ כצבי (מילה סי' א) כתב שאפשר לדחות דברי הדבר אברהם באו"א שביום שבו הוא יכול למול הרי אותו יום יש לו את הדינים של היום השמיני ובכלל הדינים שיש במילה בזמנה, והחיוב הוא בכל היום כדין מילה בזמנה, ומה שלא דוחה שבת כיון שנאמר 'וביום השמיני' וכיון שאי"ז היום השמיני אין את הלימוד שדוחה שבת, וכן כתב המ"ב (שלא,ד).
מילה שלא בזמנה ביום חמישי ושישי
ובשו"ע (יו"ד רסב,ב) כתב חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וכתב הט"ז (סק"ג) בשם ספר בדק הבית שכתב בשם הרשב"ץ דמ"מ אין מלין אותו ביום חמישי לפי שביום השלישי למילה יש צער לנימול ואין לגרום את הצער בשבת, ולפי"ז נראה כ"ש שאין למולו ביום שישי שיש יותר צער, ובהגהות רעק"א כתב שבבדק הבית שם סיים וממתינים עד למחר משמע שביום שישי מלין אותו.
ועוד כתב במש"כ התשב"ץ שהטעם משום שביום השלישי יש סכנה לתינוק ויצטרכו לחלל שבת כדין שאין מפליגים בספנה סמוך לשבת, ודברי הט"ז תמוהים מאוד בזה, ובש"ך (רסו,יח) הקשה על דברי בדק הבית, שהרי במה שמצינו שאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם שבת מ"מ לדבר מצוה מותר, וכאן אין לך מצוה יותר מזו, וכן הביאו המ"ב (שלא,לג), ויש שכתבו לחלק בין מילה שלא בזמה בתינוק למילה שנדחתה מספק בין השמשות ביו"ט וכדו' או במילת גר וכו', שיש בו איסור כל רגע.
לתגובות והערות: pilpul613@gmail.com
