וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ.(בראשית לב, ד-ו)
בגמ' בעירובין (לא,ב) מצינו במשנה שהשולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב שאינו עירוב אם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב, ומבואר בגמ' שסומך עליו לפי שחזקה שליח עושה שליחותו, ומביאה הגמ' דברי ר' נחמן שבדברי תורה לא סומכים על החזקה ששליח עושה שליחותו ומדרבנן יש חזקה ששליח עושה שליחותו, ור' ששת סבר שגם בשל תורה אומרים חזקה שליח עושה שליחותו, ובתוס' שם (לב,א ד"ה רב ששת) הביא מה"ר שמשון שפסק כרב ששת שבה"ג פסק הלכה כר"נ בדיני וכר"ש באיסורים, ור"ת סבר שהלכה כר"נ, ור"י נקט שגם ר"ש מודה שאין שליח עושה שליחותו וכל מה שסבר שיש חזקה דוקא במקום שאם לא יעשה השליח שליחותו יעבור המשלח באיסור ואם לא יעבור איסור עי"ז אין חזקה.
והנה בשו"ע (או"ח תט,ח) כתב לגבי עירובי תחומין, שאם ירצה ישלח העירוב על ידי שליח ויאמר בזה הערוב יהא פלוני מותר לילך וכו' ואם אמר לאחר לקבלו ממנו וכו' שחזקה שליח עושה שליחותו, וכ' במשנה ברורה (סק"נ) דוקא בזה שהוא דמדרבנן סומכים על חזקה זו, אבל באיסור דאורייתא אין סומכים, ויש אומרים שאפי' באיסור דאורייתא אם יש מכשול למשלח כגון כאן שסומך על עירובו שסומכים על החזקה שעשה שליחותו, וכ' המג"א (סקי"ז) שבמקום שיודעים שעשה שליחותו רק שלא יודעים האם שינה בזה אומרים שודאי לא שינה.
שליח לקידושין
ובריטב"א (עירובין שם) כתב, שלר' נחמן שאין חזקה שליח עושה שליחותו היינו לקולא, אבל לחומרא מחמירים גם בשל תרה וכמו שמצינו בגמ' בנזיר (יב,ב) לגבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אישה שאסור בכל הנשים שבעולם שכן מצינו שחזקה שליח עושה שליחותו, אמנם בתוס' שם הק' שיאסרו כל הנשים בעולם לכולם שמא קידש אחת מהן, ותי' שאם הם גדולות נאמנות לומר שלא קידש אותם ובקטנות שאינם יודעות אם אביהם קיבל עבורם קידושין הולכים אחר הרוב ורק משום קנס גזרו עליו.
ובשיטה מקובצת (נזיר שם) כתב שהלכה כר' נחמן שאמר שבשל תורה אין חזקה ששליח עושה שליחותו ובדרבנן יש חזקה, וביאר שאין חזקה זו כרוב גמור אלא כמחצה על מחצה, ולכך בשל תורה בספק נוקטים לחומרא ובשל סופרים נוקטים לקולא וסומכים על חזקת השליח.
והנה מצינו בגמ' בגיטין (סד,א) אם הבעל אמר ששלח ביד שליש גט לגרש את אשתו וכן אמר השליח והיא אמרה שאבד הגט ואין ידוע אם היה גט בידה לר' יוחנן אין מועיל הגט כיון שאין דבר שבערוה פחות משנים, ושאלה הגמ' שאמנם השליח היה להולכה בלבד ולא לקבלת הגט ואין לו נאמנות על הגט מ"מ הרי הבעל נאמן לומר ששלחו לגירושין שהרי יכול לגרשה גם היום ונאמין לשליח מדין חזקה שליח עושה שליחותו וכדברי הגמ' בנזיר הנ"ל, ותי' הגמ' שלא אומרים חזקה זו לקולא אלא לחומרא.
ובשו"ע (אבה"ע לה,יא) כתב, האומר לשליח צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש לו אשה או לא קידש הרי זה בחזק שקידש שחזקה שליח עושה שליחותו והואיל ואין יודע איזו אשה קידש לו הרי"ז אסור בכל אשה שיש לה קרובות וכו', וכ' בחלקת מחוקק אפי' שאי"ז חזקה גמורה שמא לא תרצה האשה מ"מ לחומרא היא חזקה, ובבית שמואל הביא את דברי התוס' שם שהוא משום קנס ולא מעיקר הדין.
שליח לתרומה
עוד מצינו בגמ' בחולין (יב,א) שאמר ר' נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט שחזקתו שחוט, ואם אמר לשלוחו צא ותרום שמצא תרום שאין חזקתו תרום ושאל ר' דימי ממ"נ אם שליח עושה שליחותו גם בתרומה שיהיה תרום ואם אין שליח עושה שליחותו מדוע חזקתו שחוט, ואמר ר' נחמן שאין חזקה ששליח עושה שליחותו ולגבי שחיטה יתכן ששמע חבירו שרצה לשחוט ושחט במקומו כיון שלגבי שרוב בני"א מומחין בשחיטה ומועילה שחיטתו משא"כ לגבי תרומה כיון שיתכן וחברו שמע ותרם עבורו והרי הוא תורם שלא מדעת חברו שאין תרומתו תרומה כיון שבתרומה התחדש 'גם אתם' לרבות את השליח מה אתם מדעת אף שלוחכם לדעתכם.
ברמב"ם (פ"ד הלכות תרומות ה"ו) כתב, האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ואם לא תרם ובא ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום, שאין אומרים באיסורים חזקת שליח עשוה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא אחר תרם שלא ברשות, ובכסף משנה שם ציין שהרב"ם נקט כדעת ר' נחמן, וכן הביא בט"ז (יו"ד שלא,יט) שדעת הרמב"ם ור"ח שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו אלא לחומרא, וברמ"א שם הביא שיש אומרים שאומרים גם במקרה זה חשקה שליח עושה שליחותו.
במחנה אפרים (שלוחין סימן כא) הביא דברי הטור בהלכות תרומות שכתב לדעת אביו הרא"ש שכל שראה תרום אינו חושש שמא אחר שמע ותרם, ולכאורה נראה דלא כמו שכתב הרא"ש, אלא כיון שבזמן הזה תרומה היא רק מדברי סופרים, סומכים בזה על חזקה ששליח עושה שליחותו, והקשה על השו"ע שפסק דתרומה בזמן הזה מדברי סופרים ומדוע פסק שאין חזקתו תרום, ואפי' שיש שסוברים שתרומה בזמן הזה מהתורה מ"מ כיון שאמר לו אני מעשר שהבטיח שיעשר גם ר"נ מודה בזה שכל מה שאמר במקום דאמר לו צא ותרום סתם, וכן מצינו בפסחים בפרק האשה לגבי מי שהיה חבוש בבית האסורים והבטיחו להוציאו ששוחטים עליו ועל כולם, ואמר ר' יוחנן דוקא בבית האסורים של עובדי כוכבים אבל בבית האסורים של ישראל שוחטין עליהם בפני עצמן ששארית ישראל לא יעשו עולה, ואפי' בשל תורה סומכים על מה שהבטיחו, אמנם כתב שאומרים טעם זה רק אם השליח יודע שרק הוא צריך לעשות את השליחות ולכך לא יחטיא את המשלח משא"כ אם יכול לעשות בעצמו שאין סומכים על חזקה זו.
בגדר אין שליח עושה שליחותו
והנה בשער התרומה (פ"ב) חקר האם לדעת ר"נ שאין שליח עושה שליחותו אינה חזקה כלל אלא שמדרבנן היא חזקה כמו שמצינו חזקה אין אדם טורח בסעודה לחנם שהיא חזקה של סברא ולכך לא מועיל מהתורה, או שגם מהתורה יש חזקה ששליח עושה שליחותו רק שיש כנגד חזקת איסור ולכך הרי זה כספק דאורייתא ולחומרא, ובדרבנן נוקטים לקולא בספק, ולכאורה בשיטמ"ק הנ"ל נראה כצד השני דאי"ז חזקה המכרעת לפי שהיא ספק.
חזקה שליח עושה שליחותו בממון
בש"ך (חו"מ צב,לט) הביא דברי בעל התרומות (שער כט ח"ב ס"ו) שהביא תשובת רי"א פלאט שהשיב לרז"ה, לגבי החנוני שנתן לפועלים שנשבע ונוטל, לפי שחנוני ופועל אינם חייבים שבועה רק במקום שהם מכחישים בפנינו, כמו שמצינו במשנה בשבועות (פ"ז מ"ה) שהוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו, אבל במקום שאין אחד מהם מכחיש הוא נוטל בלא שבועה, גם אם החנוני תובע את בעל הבית, שיש לחנוני חזקה ששליח עושה שליחותו שדוחה את חזקת ממון של בעל הבעל הבית.
א"כ לדברי הש"ך מצינו שגם בממון אומרים חזקה שליח עושה שליחותו, וכן בדברי המג"א (תט,יז) במקום שידוע שעשה שליחותו ומסופק אם שינה השליח בזה אומרים ודאי שלא שינה, אמנם בתשובה מיימוני (הל' קנין כג) כתב שבממון לא אומרים שליח עושה שליחותו, וכ"כ בתומים ובפרישה, וכן מבואר בערוך השולחן (קפב,ז) והוסיף שם שאם הוא שליח בשכר וקיבל כבר את שכרו שסומכים על שליחותו בכל דבר שבידו לעשות בין לקולא ובין לחומרא שודאי לא יעבור על איסור גזל ואם לא היה עושה את השליחות היה בא להחזיר את שכרו, וכ"כ באחיעזר (ח"ג עג) אמנם דוקא באופן שמסתמא יעשה שליחותו ולא שיש ספק בדבר.
אם איסור שתי נשים בזה"ז מהתורה
בנודע ביהודה (מהדו"ק אהע"ז סי' ב) כתב לדון לגבי מי שאשתו שלחה לו שליח שיביא עבורה גט והוא התנה עם השליח שיביא לה רק לאחר זמן מסוים ודן האם יכול לסמוך על השליח לעניין שישא אישה אחרת משום התקנה שלא לישא שתי נשים, והביא שיש שדנו האם במקומות שנהגו שלא לישא שתי נשים אם הא מדאורייתא או מדרבנן.
והביא דברי המשנה למלך שנקט בדעת הרמב"ם שסבר כר' נחמן מזה שסתם כדבריו בהל' תרומה, אמנם כ' הנוב"י שברמב"ם לא משמע שפסק כר"נ ממה שכ' שאין אומרים באיסורים ומשמע גם בדרבנן וזה אינו, אלא שדוקא במקום שאין המשלח יבוא לידי עבירה אין חזקה ששליח עושה שליחותו כעין תרומה.וכתב להוכיח ממה שכלל בזה הרמב"ם גם איסורי דאורייתא וגם דרבנן שאין בזה חילוק אלא כשאין עובר איסור.
ולפי"ז כ' שאין נידון אם איסור של שתי נשים הוא מדאורייתא, כיון שאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, משא"כ כאן שהשליח היה שליח של האשה וכיון שאין תלוי בדעת השליח אלא בדעת האשה ושמא לא תרצה לקבלו, ושמא נהגו שהאשה צריכה לשלם עבור הגט ושמא לא תשלם ולכן אין בזה חזקה.
אם אפשר לסמוך על שליח במשלוח מנות
בשו"ת אחיעזר (ח"ג עג) כתב לדון האם יכול לסמוך על חזקה ששליח עושה שליחותו כשנותן משלוח מנות לפי שמשלוח הוא מדברי קבלה, והביא דברי השיטמ"ק הנ"ל שאי"ז כרוב אלא ספק ומחמירים בזה בספק לפי שדברי קבלה כדאורייתא כמו דמצינו בראש השנה (יט), אמנם הק' על דברי השיטמ"ק שהרי לעניין תרומה וכדו' שהספק הוא במעשה המכשיר אבל בספק בעירוב הספק הוא האם שליח עשה שליחותו, אלא נקט בדברי השיטמ"ק שחזקה שליח עושה שליחותו אינה כספק אלא כרוב שאינו גמור ודנים כספק, עוד הביא דברי הפרי מגדים שלא מועיל כאן החזקה משום שהוא רוב התלוי במעשה ואין סומכים על הרוב באופן זה, אמנם יש שנקטו בזה כיון שאם לא יעשה השליח שליחותו יעבור המשלח על איסור שלא יביא משלוח מנות מודה בזה ר"נ שיש חזקה ששליח עושה שליחותו.
אם יש בפועל חזקה שעושה שליחותו
ויש שכתבו לדון במי שהלך לעבוד במקום שאירע שם אסון ואין ידוע אם היה שם האם אפשר לסמוך על חזקה ששליח עושה שליחותו ולהתיר את אשתו שלא תהא עגונה כשלא מוצאים אותו, ולדברים הנ"ל כיון שמצינו שאין אומרים לחומרא ששליח עושה שליחותו לכאורה אין מקום לסמוך על חזקה זו, אמנם ברא"ש שם שדוקא במקום שאין המשלח סומך על השליח לענין איסור דאורייתא, וחלקו רק במקום שסומך על השליח באיסורים ובזה נוקטים כר' ששת שהלכה כמותו באיסורים, ויש לדון האם מה שסומכים שהיה במקום עבודתו ולא יצא למקום אחר שבעל הבית סומך עליו הוא כמו שסומך על השליח לעניין איסורים, וכן יש לדון האם לפועל יש חזקה ששליח עושה שליחותו.
ובש"ך הנ"ל נראה שבעל הבית סומך על הפועל גם לבי איסורים וא"כ משמע שגם לגבי דאורייתא, וכ"כ בשואל ומשיב (ח"ג קלד) שסומכים על חזקה ששליח עושה שליחותו גם להתיר עגונות, וכן כתב בשואל ומשיב לגבי פועלים ששמרו על הספינה האם יש בזה חזקה שליח עושה שליחותו ומשמע שיש גם בפועל חזקה זו, ויש לעיין בזה.
והנה באהבת חסד (ח"א תשלום שכר שכיר פ"י) כתב שאם שכר פועל ורוצה לצאת מביתו ולא יבוא עד שיעבור זמן של 'ביומו תתן שכרו' שצריך להזמין לעצמו מעות לפני שיסע כדי שישלם בזמן, וכתב בנתיב החסד (כה) בשם הפרי מגדים במתן שכרן, שהסתפק שם האם יכול לשלוח שליח שישלם מעות לפועל בזמנו, כיון שבדאורייתא מצינו שאין חזקה ששליח עושה שליחותו.
שליח שיאכיל את בהמתו
והנה מצינו בגמ' בברכות (מ,א) לגבי הפסק בין ברת המוציא עד טועם מהפת, שאם דיבר ואמר לחברו שיטול מפרוסת הברכה קודם שטעם שאי"ז הפסק ולר' יוחנן אפי' אמר הביאו מלח ולפתן אי"צ לחזור ולברך, ולר' ששת אפי' אם אמר לגבל את האוכל של השוורים שאי"ז הפסק לפי שר' יהודה אמר בשם רב שאסור לאדם שיאכל לפני שיתן מאכל לבהמתו שנ' 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' ורק אח"כ הוזכר 'ואכלת ושבעת וברכת', וכ"כ בשו"ע (או"ח קסז,ו) וכתב המג"א (יח) זלאכיל בהמתו נקרא לצורך סעודה כיון שאסור לו לאכול קודם שיתן לבהמתו.
והעולה מדברי השו"ע שמותר לו לומר לשליח שיאכיל בהמתו ומשום שסומך בזה על החזקה ששליח עושה שליחותו, ויש שביארו שכיון שמצווה לאחרים הרי אין מזונות הבהמה עליו אלא על מי שציוה, וכמו שמצינו שממנים את המוהל לשליח למול את בנו, ויש לדון האם יכול השליח לאכול קודם שמאכיל בהמתו כיון שהוא אחראי, ומכיון שדעת רוב הפוסקים שחיוב זה הוא מדרבנן או ממדת חסידות הרי שסומכים על השליח שיאכיל ומותר לו לאכול לאלתר, ויש לדון האם יכול צוות קטן שיאכיל את בהמתו כיון שהרי לא מצווה על זה או שמא שבעשה זה אין שום חלות ופעולה שחייב בה אלא רק מעשה קוף בעלמא ואפשר.
אם ניתן לסמוך על משגיחי כשרות
ובשבט הלוי (ח"ט סי' לו) כתב לדון האם אפשר לסמוך על משגיחי כשרות באופן שאין דין של עד אחד נאמן באיסורים כגון להפריש תרומות ומעשות, דכיון שהם שליחים האם סומכים על החזקה שעושה שליחותו, וכתבו בזה הפוסקים שמכיון שבזמן הזה תרומה היא מדרבנן לרוב הפוסקים ובשו"ע (יו"ד שלא,ב) וכן ברמ"א (שם לד) שסמך על חזקה שליח עושה שליחותו אפי' בדאורייתא מותר לסמוך, וכן אם נאמר כדברי התוס' בעירובין שרק בדרבנן, ובתרומה עיקרה מהתורה יש להחמיר, מ"מ כיון שאנחנו נוקטים שהוא ספק וכדברי השיטמ"ק יש להקל, וכן יש בזה סברא כיון שנוטל שכר על מלאכתו ודאי שעושה שליחותו, וכן מה שכל תפקידו הוא שלא יכשלו יש לסמוך בזה, והביא שם תקנה טובה אם כל יום יפרסמו אם הפרישו כהלכה, ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה.
מינוי הרב לשליח במכירת חמץ
בתשובות והנהגות (ח"ב ריח) הביא שראוי לשלם לרב דוקא בבדיקת חמץ והביא יסוד זה מדינא, כיון שהרב אינו אלא שליח וסומכים עליו לפי שחזקה שליח עושה שליחותו והרי מצינו שלא סומכים בדאורייתא על חזקה זו והרי מכירת חמץ היא מדאורייתא, ולכך משלמים לרב שכר והוא כפועל וכדברי הש"ך הרי פועל עדיף משליח ובפועל מועיל חזקה זו גם בדאורייתא ולכך מדינא יש לשלם לרב, ויש שרצו לדחות כיון שהרב מקבל שכר מהציבור לתפקידו וכולל בזה גם מכירת חמץ והוא ממילא פועל, אמנם יש נ"מ לרבנים שאינם מקבלים שכר מהציבור ומוכרים חמץ בשביל הרבים.
לתגובות והערות: pilpul613@gmail.com
