כל ישראל ערבים: ההתחייבות של יהודה והערבות שהעניק

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כׇּל הַיָּמִים. (בראשית מד, לב)

ומבאר רש"י, ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי הם כולם מבחוץ אבל אני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בשני עולמות, וכפי שהתחייב יהודה (מג, ח-ט) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כׇּל הַיָּמִים.

בגמרא בבבא בתרא (קעג, ב) מצינו שאמר רב הונא מנין לערב דמשתעבד באמירה בפה בלא קנין, שנא' 'אנכי אערבנו מידי תבקשנו' והקשה רב חסדא שהרי מדובר שהתחייב בקבלנות שהתחייב להחזיר את בנימין שנא' 'תנה אותו על ידי ואני אשיבנו', אלא אמר רבי יצחק שנא' (משלי כ, טז) 'לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו, שהמלוה יקח את בגד הערב לפרוע את החוב, ואומר (משלי ו, א-ג) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך. עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. שעל הערב לפרוע את החוב, שאם ממון יש לו בידך, התר לו פיסת יד.

והקשה המהרש"א שמי שאמר תנה אותו על ידי היה ראובן ולא יהודה ומה הדחיה של הגמ' שמדובר בקבלנות, ותירץ כיון שראובן בקש בלשון קבלנות שוב נראה שגם יהודה בקש באותה לשון ולא שינה ממה שאמר ראובן. וכמו שהאריך שם בהעמק שאלה )אות ב).

ערבות יהודה וערב של הלוואה

ויש לעיין מה הדמיון של דברי יהודה שהיו מדין התחייבות, לדין ערבות של הלוואה, שהרי לא היתה שם הלוואה כלל, ועוד שהרי יהודה היה הלוה בעצמו שהוא ביקש מיעקב שיתן לו את בנימין שיוכל לרדת למצרים, ומה שייך לכאן דין ערבות אלא מלוה ולוה. ובריטב"א כתב בדם מורו, שאי"ז ראיה ממש לדין ערבות אלא לומדים מדברי יהודה שמועיל התחייבות בדברים וכן מועיל בדין ערבות, שאי"ז לימוד אלא אסמכתא, וזה דחוק מאוד בדברי הגמ'. וברשב"ם ביאר שכוונת הגמרא היא ללמוד שניתן להשתעבד באמירה בעלמא, אלא שעדיין צריך ביאור, שיהודה התכוון בתחייבותו שיחזיר את בנימין ואי"ז דומה כלל לדין ערב בהלוואה שהערב מתחייב לשלם במקום הלווה, ומה הדימוי.

והריטב"א מיישב שיעקב נתן את בנימין לראובן ושאר בניו ויהודה היה ערב להם אם לא יחזירו שהאחים היו הלווים ויהודה היה ערב להם ולכך יש ראיה לדין ערבות ממש.

יהודה היה הערב ואדוני מצרים היו הלווים

באורים ותומים (תומים קכט,יא) מבאר שהלווים היו אדוני ארץ מצרים שבקשו שיביאו להם את בנימין ויהודה נהיה ערב בעבורם שיחזיר את בנימין. והוכיח מכאן למה שנפסק בשו"ע (קכט,י) שאין נפרעים מהערב תחילה אלא קודם יפרע מהלוה ואם אין לו מה לשלם יגבה מהערב, ואם הלוה הוא גברא אלימא שלא מציית לדין, יתבע קודם את הערב ואח"כ הערב יפרע מהלוה, והסמ"ע (סקל"א)הביא שנחלקו הראשונים אם הלוה היה אלים לפני שלוה ממנו, ששיטת רבינו ירוחם שהמלוה צריך לגבות מהלוה תחילה באופן זה, ושיטת הרשב"א שיכול לפרוע תחילה מהערב, והוכיח התומים לשיטת הרשב"א שיהודה היה ערב לאדוני ארץ מצרים וכיון שהם היו אלימים היה צריך להפרע מיהודה תחילה ושם מדובר שהיו אלימים קודם שהיה יהודה ערב.

והנה מצינו במדרש רבה (פרשה צג אות א) א"ר חנינא ברח מן שלש והדבק בשלש, ברח מן הפיקדונות ומן המיאונים ומלעשות ערבות בין אדם לחברו, הדבק בחליצה, ובהפרת נדרים, ובהבאת שלום שבין אדם לחבירו, 'בני אם ערבת לרעך' זה יהודה שנא' 'אנכי אערבנו', 'תקעת לזר כפיך', שנא' 'מידי תבקשנו', 'נוקשת באמרי פיך', 'אם לא הביאותיו אליך', 'עשה זאת בני והנצל', לך והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו ואדנותו, 'ויגש אליו יהודה'.

ודברי המדרש אלו מצינו בשינוי לשון בגמרא )יבמות קט) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק משלשה דברים, ידבק בשלשה דברים בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים, ויתרחק משלשה דברים מן המיאון ומן הפקדונות, שלא יקח פקדון מבן עירו שמא יטול ויחזור ויתבענו, ומן הערבונות ומדובר בערבי שלציון, שהוא שם מקום שהיו גובים מהערב לפני הלוה,או שכך קוראים לערבון על שם נוטריקון שלוף דוץ שולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב, ומדברי רש"י מבואר שרק בערבות כזו שבה הולכים ישירות לערב היא זו שאדם צריך להימנע ממנה. וצריך ביאור טעם החילוק.

האם יש מצוה להיות ערב?

והנה ברמב"ם (דעות ה, יג) כתב באופן אחר, משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה, וכו', כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו, וקשה למה לא חילק בין סוגי הערבויות, וכתב שאינו נעשה לא ערב ולא קבלן, והרי בגמרא משמע שצריך להימנע רק מלהיות ערב של שלוף דוץ, או ערב קבלן.

ואפשר לומר ע"פ דברי המאירי שביאר בדברי הגמרא, וכן הזהירו עוד דרך עצה שיהא אדם נזהר מן הערבות ובפרט בערבי של ציון, אלא שבדברי הגמ' אי"ז משמע, ועוד קשה מדוע כתב הרמב"ם רק בתור הנהגת תלמידי חכמים, והלא בגמרא משמע שזוהי הוראה לכל אדם, וכן יש להקשות שיתחייבו תלמידי חכמים מדין חסד ומדוע יש להם להמנע מזה.

ערב מדאורייתא

וברש"י בכתובות (קב,א) כתב ומה ערב דשיעבודא דאורייתא הוא דכתיב 'אנכי אערבנו' דשיעבודא דאורייתא הוא דכתיב 'אנכי אערבנו' וכ"כ בגיטין (ג,א) שערב משתעבד מהתורה דכתיב 'אנכי אערבנו', ומשמע מרש"י שהלימוד של דין ערב נלמד מיהודה למסקנת הגמ' ולכאורה בדברי הגמ' נראה שא"א ללמוד ערב רגיל מיהודה אלא ערב קבלן, וכ"כ הטור (קכט) שהערב לחברו משתעבד מהתורה, ובבית יוסף (קכט) כתב שלומדים בגמ' דין ערב מהפסוק 'אנכי אערבנו' והק' עליו הט"ז (סק"ב) שאי"ז למסקנה, וכן הקשה בפרישה על על הטור.

ערב משום שליחות

והנה האבני נזר (אבן העזר שמט, יג) הביא את דברי הרשב"ם (ב"ב קעג, ב) שכתב שחיוב של ערב הוא מטעם שליחות, שגמר בדעתו ומשתעבד בלב שלם והמלוה עושה את השליחות כאילו הוא עצמו הלוה, והוסיף שכן מבואר ברשב"א (חלק ד סימן ב) שכתב שאדם שאומר לחבירו צא וגנוב וכל נזק שאגיע לך אני אשלם שפטור, והובא דין זה בשולחן ערוך (חו"מ קעז, ה), ובמקום אחר (יו"ד קנא, ג) הוסיף שבכל ערב בעינן לטעם שליחות, ועל כן חידש שם שכשם שאין שליחות לדבר עבירה כך אין ערב בדבר עבירה.

ערב לקטן ולנכרי

וכן מבואר בשער משפט (קלב, א) שהנה מצינו בשו"ע שאם קטן היה ערב לאחרים אינו חייב לשלם גם כשיגדיל, וביאר המגיד משנה (הל' מלוה ולוה פכ"ו הי"א) שאין לקטן דעת לשעבד את עצמו, ולפי"ז כ' השער המשפט שאם אחד ערב לקטן שהללוה לאחרים כיון שלא שייך טעם זה הרי הוא משתעבד, אמנם לדברי הרשב"ם הנ"ל שערב הוא מטעם שליחות אין הקטן יכול להיות ערב לגדול וכן א"א להיות ערב לקטן שהרי אין שליחות קטן, וכן א"א להיות ערב לנכרי ואינו חייב מן הדין.

אמנם האמרי בינה (הל' דיינים סי' יז) כ' שא"א לומר כן שהרי מצינו בב"מ (עא,ב) שגם נכרי הוא ערב או שיראל ערב לנכריי שחייב לשלם מן הדין, אע"פ שאין שליחות לנכרי, ולכך ביאר בכוונת דברי הרשב"ם שכ' מצד שליחות שאי"ז שליחות ממש שיהיה כמותו אלא שעושה ע"י, שהערב משתעבד לשלם שהלוה בציוויו של הערב, והוכיח כן מהמל"מ (הל' מלוה ולוה פ"ה הי"ד) ומהמחנה אפרים (הל' שלוחין ושותפין סי' ט') שגם במקום שאין שליח לדבר עבירה אם הוציא ממון על פיו חייב לשלם שאי"ז מדין שליח אלא שהוא שולחו לדבר.

שליחות בממון שאינו שלו

הרי אם נבאר שערב הוא מדין שליחות שמשלח את המלווה ליתן מכספו ללווה, אפשר לבאר כן בשאלת הגמ' מנין שהערב יכול למנות שליח על ממון שאינו לו ואינו בבעלותו כלל, שבכל דין שליחות המשלח הוא הבעלים של החפץ והוא פועל בקין ויכול למנות שליח במקומו, אבל בערב אין הממון שייך לו כלל ואיך יכול למנות שליח על ממון של אחר, ולזה הוכיחו מיהודה שהיה ערב על בנימין למרות שלא היה כלל בעלים, ושאלה הגמ' שהרי קבל בזה הנאה במה שירד למצרים להביא אוכל, ועדיין מניין שאם אין הערב מקבל הנאה הוא יכול להיות ערב ולמנות שליח גם על דבר שאינו שלו, ומתרצי' שכל ערב מקבל הנאה ומכח הנאה זו הוא יכול למנות את המלוה שליח.

וא"כ אפשר לבאר כן בדברי הרמב"ם שלא חילק בין הערבויות, משום שהוא פסק כמשמעות דברי המדרש שנראה מהם שאין להיות ערב בשום אופן, וכיון שבמדרש מדובר על יהודה, דקדק הרמב"ם שזוהי הנהגת תלמידי חכמים, ונמצא שמקור דברי הרמב"ם הוא המדרש ולא הגמרא, ובמה שהעדיף הרמב"ם את המדרש על פני דברי הגמרא, הוא משום שבגמרא החילוק אינו ברור כל כך, וכמו שכתבנו לעיל.

ובטעם הדבר שתלמיד חכם צריך יותר להימנע מלהיות ערב, רמוז בפתיחת דברי הרמב"ם, משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, שהחכם מתעסק עם הממון שלו, ולא מתחיל להיות משלח על ממון שאינו שלו, ולכך אין עליו תביעה שיעשה חסד כיון שאם יש לו ממון הוא מלוה ואם אין לו שלא יהיה ערב על ממון אחרים.

איך מועיל התחייבות יהודה מדין אסמכתא

הרמב"ם (פכ"ה מהלכות מלוה ולוה הי"ד) כתב, מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה לא ערב לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך, וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו הניחהו וכל זמן שתתבע אותו אביאנו לך וקנו מידו על זה, אם לא יביא זה הלוה יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם, ויש מי שהורה שאפילו התנה עליו ואמר אם לא אביאנו או שמת או שברח אהיה חייב לשלם, הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד, לזה דעתי נוטה.

ויש להקשות מה הראיה ממה שיהודה שעבד את עצמו שהרי התחייב על גופו ולא שהתחייב ממון, ובזה אין חילוק בין ערב קבלן לכל ערב, ויש שתי' בזה שכל הטעם שלא מועיל שהגוף ישתעבד שזה נלמד מאסמכתא ובבן נח שאין דין אסמכתא הרי משתעבד, ויש שי' שיהודה היה מלך והיה בידו לקיים ולא נחשב אסמכתא, ויש שתי' שיהודה עשה קנין ובזה מועיל גם בגופו של לוה, או שנשבע שאין בזה אסמכתא.

והמגיד משנה שם כתב, ודעת רבינו ז"ל שכל שהערבות או הקבלנות הן על תנאי אי זה שיהיה דינן כדין אסמכתא וכמו שכתב למעלה הלכה ח, ולדעת הגאונים אפילו לא אמר אם לא אביאנו אהיה חייב לשלם סתמו כפירושו, והטעם לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואם לא נתכוין לכך מה היה הערבות ובמה יכריחנו מלוה להביאו, וכן מורה לשון רבינו ז"ל, והנה מדברי המ"מ נראה שיש חיוב על הערב להביא את הלוה שכתב משום שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולכך אם לא הביאו חייב לשלם, ואי"ז משום תנאי בהתחייבות על התשלומין שיש חיוב בעצם מה שלא הביא את הלוה ואם אינו מביאו יש חיוב לשלם.

ושיטת הרמב"ם שאין עליו חיוב לשלם, לפי שהרמב"ם סבר שכל התחייבות של ערב על תנאי היא אסמכתא, ולכך יש כאן חיוב רק אם לא יביאנו, וכן יש לומר שכל המקור לערבות הוא מיהודה שהחיוב להביא את האדם ולא התבאר מה גדר החיוב בזה, ובאחרונים ביארו שיש שני סוגי ערב, יש ערב שמשעבד עצמו בהנאה שסמכו עליו ויש ערב קבלן שנחשב שקיבל את הממון של הערב, והרמב"ם דבר בערב סתם.

כל ישראל ערבים

בשפת אמת ביאר, שאין לקבל ערבות על של אחרים כי הלואי שיתקן המוטל עליו. אמנם ערבות שבפסוק הוא להקב"ה כמ"ש רש"י ז"ל רעך זה הקב"ה, וקבלת עול תורה זה הוא שייך אל האדם, כי ערבות האמיתי הוא אותו שיש לו לזה שייכות בעצם נפשו, כענין כל ישראל ערבים כו', וכמו כן ערבות יהודה לבנימין הי' ערבות אמת, לכן בלי ספק יוכל לקיים הערבות, וזה עיקר כוונת המדרש לחזק נפשות בני ישראל לברר כי הדבר שקיבלו עליהם בני ישראל באמת, בכל עת יכולין לקיים, לך התרפס ורהב כו' פי' ע"י היגיעה והתשוקה לבוא אל האמת להתקרב אל התורה ות', לעולם יש תקוה כמאמר הפוך בה והפוך כו', קוה וחזור וקוה כו', וכן מצינו ביהודה כי הגם שמצא עצמו חייב בדבר, עכ"ז לא נפל לבו ע"י בירור האמת שנגש אל האמת כלומר אע"פ שנמצא הגביע עכ"ז נקיים אנחנו ודבר זה נמצא בכל איש ישראל תמיד.

לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com