אם צריך להגדיר את השבוע החולף, ניתן לעשות זאת בשלוש מילים: סערת רגשות אמיתית. לחילופין אפשר גם להשתמש בשלש מילים נוספות: "תקוות לצד חששות". שני הדברים מבטאים יותר מכל את מה שמתחולל כאן בשבוע האחרון: תפילה ותקווה להחזרת החטופים שבים לבתיהם, לצד חשש גדול מהצפוי לאחר שחרור המחבלים תמורתם.
בתווך נמצאות משפחות החטופים, שרובן אינן יודעות מה מצב יקיריהן – האם הם חיים אם לאו. האם הם בריאים בגופם ובנפשם. המשפחות עטות על כל דיווח ומנסות לשאוב ממנו תקוה. הן מנסות לדלג על הפוליטיקאים שעושים בהם שימוש ציני. חלקם אפילו לא מודעים לכך.
בינתיים, מי שכבר החלו בקמפיין פוליטי הנושא את השם, "אפשר היה קודם", הם "אנשי הטרלול" הקבועים, המסתייעים כמו תמיד בתקשורת. מבחינתם, ממש לא משנה מה יקרה, תמיד נתניהו יימצא אשם. אם יש עסקה, הם מותחים ביקורת: מדוע היא לא כוללת את כולם. אם היא תכלול את כולם, הם יגידו בידענות: אפשר היה לבצע את זה מזמן. מדוע היה צריך לחכות לטראמפ. עולם כמנהגו נוהג.
איש מהם לא יבקש סליחה ולא יתנצל בפני נתניהו, על קביעתם שאין סיכוי שהוא יקבל עמדה נגד הבייס הפוליטי שלו, ויתקע את השיחות. להפך. לטענתם נתניהו פוחד מטראמפ הרבה יותר מכל הבן גבירים ולכן נכנע ללחציו. לפתע מקבלת עמדת בן גביר נגד העסקה, סיקור נרחב, רק משום שעמדתו היא נגד נתניהו.
ה"גיהנום" של טראמפ
שיתוף הפעולה בין שני הממשלים – היוצא של ביידן והנכנס של טראמפ בעניין האצת העסקה, הוביל השבוע למחלוקת שקטה ביניהם על הקרדיט. כתבים מדיניים יודעים לדווח כי בממשל ביידן סבורים, וגם אומרים, כי הלחץ שלהם והתנהלותם לאורך כל השנה, הם שהביאו לעסקת החטופים. מנגד, אומרים אנשי טראמפ, שהם אלו שהאיצו בצדדים להגיע לעסקה. מי צודק.
התשובה חד משמעית: אם שואלים את המערכת המדינית ואת הגורמים המעורים בפרטי הפרטים, הם מצביעים על טראמפ. העסקה לא הייתה נולדת, אלמלא החליט נשיא ארצות הברית הנכנס, להיכנס לאירוע בכל כוחו. טראמפ, מביט לאחור ורוצה להיכנס לתפקידו בכניסה מלכותית כפי שעשה בזמנו הנשיא הרפובליקני, רונלד רייגן ב-1980, עם שחרור בני הערובה האמריקאים מטהרן. טראמפ שואף לחקותו ולראות לכל הפחות את כל החטופים הישראלים בעלי הדרכון האמריקאי משתחררים סמוך למועד כניסתו.
בשבועות האחרונים הצהיר טראמפ קבל עם ועולם, שהוא רוצה מאוד את העסקה הזאת לפני כניסתו לבית הלבן. אצה לו הדרך לנקות את השולחן, להגיע להפסקת אש ולהחזיר את החטופים. המטרה המרכזית שלו היא להתמקד באמריקה ובתחלואיה. על הכרטיס הזה הוא נבחר ולכן הוא רוצה שקט בכל החזיתות האחרות, כולל כמובן במזרח התיכון. לפיכך הודיע לכולם, שאם לא יוחזרו החטופים, "ייפתח גיהינום במזרח התיכון". השבוע חזר על כך והזהיר כי אם העסקה הזו תתפוצץ ברגע האחרון, "יהיו צרות כפי שלא נראה בעבר".
תחילה נטען כי האזהרות שלו מיועדות לחמאס, והן אלו שהניעו את התהליך. אולם מתנגדי נתניהו, ציינו באירוניה (ובסיפוק) כי האזהרה שלו על ה"גיהנום", לא הייתה רק נגד החמאס, אלא גם נגד נתניהו. בהקשר זה הזכירו את ה"דונט" המפורסם של ביידן, שלא כוון רק נגד החמאס והחיזבאללה, אלא גם נגד ישראל, לבל תעז להיכנס למערכה בצפון (בתחילת המלחמה).
כך או כך, ברור לכולם שטראמפ הוא שהניע את המהלכים האחרונים. זאת למרות שעקרונות העסקה היו כבר ב"מתווה ביידן", שכונה גם "מתווה נתניהו". מסתבר שהמתווה הזה היה על השולחן כבר לאחר פסח וביתר שאת בחודשי הקיץ. אבל היו בו פערים שלא ניתן היה להתגבר עליהם.
כך לדוגמא דרשה ישראל להישאר בשטח הרבה יותר נרחב לאורך ציר פילדלפי. כמו כן דרשה לקבל את רשימת השמות של המשוחררים ובעיקר לדעת מראש מי מתוכם חי ומי לא. מנגד, בחמאס סירבו להכניס לרשימת משוחררים, שנחשבו "הומניטריים" ופצועים, והתעקשו על מבוגרים ונשים בלבד. מלבד זאת נותרו עוד חילוקי דעות רבים, בין השאר על זהות המחבלים שישוחררו ולאן ילכו.
ממשל ביידן לא הצליח להתגבר על הפערים הללו והעסקה הלכה והתרחקה. אולם טראמפ החליט כאמור להיכנס לעניין עוד טרם כניסתו לבית הלבן. כפי שיפורט בקטע הבא.
פגישה בארבע עיניים
טראמפ לא הסתפק באיומים ובאזהרות, ומינה את חברו הקרוב זה שלושים שנה, סטיב וייטקוף לשליח מיוחד לצורך קידום העסקה. מדובר ביהודי, איש עסקים, שאינו מגיע מהתחום הדיפלומטי ומכיר את המזרח התיכון בקווי מתאר כלליים מאוד. בממשל בידן העניקו לשליח של טראמפ את ברכת הדרך, ואפשרו לו להיכנס לעניין, עוד טרם חילופי השלטון בבית הלבן. "אנחנו לא רוצים לקבוע דברים, שאתם אחר כך תצטרכו להתמודד איתם", אמרו בהגינות. (אם הרצי הלוי היה נוהג כך בתחום הצבאי, הוא לא היה ממנה מפקדים חדשים ופורש מתפקידו זה מכבר) ואכן וייטקוף נכנס לעניין בכל הכוח.
תחילה טס לקטאר, שם הוא מכיר את הנפשות הפועלות מעסקיו. לאחר ששמע מה שהיה צריך לשמוע, הגיע ארצה ונפגש עם נתניהו בירושלים. קיום הפגישה הזו בעיצומה של השבת ראוי שיעורר מחאה. מדובר בשני יהודים, שיכלו להמתין עוד כמה שעות עד לצאת השבת.
בפגישה עצמה דאג וייטקוף להבהיר, בדיוק כמו שאמר בקטאר, שכל הדברים שהוא אומר – "מילה במילה", מגיעים הישר מטראמפ. התחושה שהעניק לצדדים הייתה שהנשיא הנכנס "לא יראה בעין יפה" את מי שיעכב את העסקה. ייתכן מאד שנתניהו שמע עוד כמה דברים בפגישה, שעוד יתבררו בעתיד, דוגמת התחייבות של הנשיא הנכנס בעניין השמדת הגרעין האיראני.
כך או אחרת, בסוף הפגישה התברר שנתניהו נתן את הסכמתו לוויתורים שעד כה סירב להם. מדובר בין השאר בנסיגה מליאה מציר נצרים, לצד פריסה מחודשת ומצומצמת בפילדלפי ובאזורי החיץ. כמו כן קיימים דיווחים סותרים באשר להצבת כוחות צה"ל במעבר רפיח, שצפוי להיפתח למעבר חולים וסחורות במסגרת הפסקת האש בת 42 הימים. בד בבד נסוג נתניהו מהדרישה לדעת מראש מי מרשימת החטופים נמצא בין החיים.
וייטקוף הבין כי משימתו צלחה: הפור נפל והולכים על העסקה עם כל הבעייתיות. מבחינת נתניהו, העסקה הנוכחית היא חלק מעסקה רחבה להשבת כל החטופים. כך התחייב גם בפני המשפחות עימם נפגש השבוע. כמו כן הצהיר כי מטרת המלחמה: השמדה ומיטוט החמאס, נותרה כשהייתה. השאלה האם זה בר ביצוע. המשפחות חוששות שלאחר השלב הראשון, החמאס לא ימשיך הלאה והחטופים שיישארו בעזה יהפכו כולם ל"רון ארדים".
נתניהו סבור אחרת. בשונה מממשל ביידן שאילץ אותו לשגר סיוע המוניטרי רחב היקף, עליו השתלט החמאס, הרי שהגישה של טראמפ שונה. הנשיא החדש לא ילחץ על ישראל בכיוון הזה וגם לא ימנע חימושים. עם זאת טראמפ לא ימהר לאשר לישראל לחזור ללחימה לאחר הפעימה הראשונה בגלל אותו אינטרס שהביא אותו לביצוע העסקה מלכתחילה.
מדובר בתסבוכת לא פשוטה, שרק מגבירה את הלחץ והקולות השוללים את העסקה. גם לפוליטיקה יש הרבה מה לומר בנושא, בפרט כאשר מדובר בבן גביר.
הציבור ישפוט
הפינה הילדותית הקבועה, שייכת שוב לשר בן גביר, שמרוב אזהרות ואיומים שהוא משמיע תכופות, קשה לקחת אותו ברצינות. התרברבותו השבוע כי הוא זה שבעבר סיכל עסקאות לשחרור חטופים, זכו להבלטה רבה בתקשורת ובשמאל. מבחינתם הייתה זו "הוכחה", שנתניהו נכנע ממניעים פוליטיים לבן גביר והוא זה שסיכל את העסקאות, ולא החמאס. בפועל, צריך לזכור שמזכיר המדינה בלינקן הטיל את האשמה על החמאס ולא על שום גורם אחר. בן גביר יכול להתפאר ולהתרברב, אבל המציאות שונה.
בצר לו פנה השבוע בן גביר באופן פומבי לסמוטריץ', וקרא לו לעמוד יחד מול נתניהו ולסכל את העסקה עם איום משותף לפרוש מהממשלה. המטרה של בן גביר הייתה להראות שהוא זה שמוביל את ההתנגדות לעסקה, ובכך לבדל את עצמו מהממשלה. לאחרונה מדרדר בן גביר בסקרים, לאחר הצבעותיו נגד הקואליציה, ולכן חשב שהוא ימצא כאן הזדמנות לקבל תמיכה מהימין, שמתנגד לעסקה.
נתניהו לא חושש שבן גביר יתפטר. גם בלעדיו יש רוב לעסקה. החשש של נתניהו הוא מסמוטריץ', שמגלה יותר רצינות ויותר אחריות לקואליציה. אם גם סמוטריץ' ילך, הממשלה לא תחזיק מעמד ותתפרק, בדיוק ברגעים הטובים של כניסת טראמפ לבית הלבן.
יו"ר הציונות הדתית באמת מתלבט. הוא אמנם יצביע בוודאות נגד העסקה, אותה הוא מכנה קטסטרופה, אבל טרם החליט האם לפרוש. הדילמה שלו: האם מדובר בעסקה טקטית לצרכי החזרת החטופים תוך רצון לרצות את טראמפ. או שהעסקה מסיימת בפועל את המלחמה. אם זו רק עסקה טקטית, הוא יצביע נגד ויישאר בממשלה, תוך קבלת ערבויות מתניהו שהמלחמה תימשך. אם יתרשם שהעסקה נועדה לסיים את המלחמה, הוא יפרוש. כרגע אין רוב בתוך "הציונות הדתית" לצעד של פרישה.
מי שנמנע עד כה מלהביע עמדה ברורה, בעד או נגד העסקה הוא "ראש ממשלת הסקרים" נפתלי בנט. ברגעים הקריטיים הוא בוחר להיעלם, למרות שיש לו מטה, דובר ויועצים. הציבור יידע וישפוט בבא העת.
סיכול לא ממוקד
אם לא עסקת החטופים, היינו עוסקים השבוע בהרחבה בנושאים המרכזיים האחרים ובעיקר בתחקיר העיתונאי שנחשף בעינינו של מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון. אולם העסקה הצילה את עמית, ולמרות שגם בלעדיה היה זוכה לגיבוי תקשורתי מלא, הרי שעצם העיסוק המורחב בנושא, היה מסב לו נזק תדמיתי. עמית צריך אפוא לשגר זר פרחים גדול לטראמפ, שדחף ועודד את העסקה ובכך הוסטה תשומת הלב מהתחקיר נגדו.
על פי החשיפה של העיתונאי נטעאל בנדל ב"ידיעות אחרונות", התנהלו הליכים משפטיים נגד עמית, בגין שורה של ליקויי בנייה בשל היותו אחד הבעלים (יחד עם אחיו) בנכס בדרום תל אביב. פרשת הנדל"ן המשפחתי חושפת לכאורה שורה של ליקויים בהתנהלותו של השופט עמית, עד כדי עבירות אתיות, משמעתיות ואולי אף פליליות.
לפי התחקיר, עמית, ששם משפחתו בעבר היה גולדפריינד, ירש יחד עם אחיו חנות בבניין בדרום תל אביב. עמית חתם על ייפוי כוח לטובת אחיו, והאח שכר את שירותיהם של עורכי דין, שפעלו לחתימת עסקת פינוי-בינוי בנוגע לבניין. לאורך השנים נוהלו כמה הליכים משפטיים בעניין זה, שבהם היה עמית צד להליך (לדבריו, ללא ידיעתו). עיריית תל אביב אף הגישה נגד בעלי הנכסים ונגד עמית עצמו כתב אישום בשל מפגעי בטיחות בבניין.
החשדות נגד עמית נוגעות לשורה של הפרות חוקים וכללים החלים על שופטים. התחקיר מציג את השאלות: מדוע נעשה שימוש בשם נעוריו ולא בשמו. האם הדבר נעשה על מנת להסתיר את זהותו האמיתית? מדוע לא עדכן את הנהלת בתי המשפט בהליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו? מדוע חזרה בה עיריית תל אביב מכתב האישום נגדו? מדוע לא פסל עצמו מלדון בתיקים שבהם מעורבת העירייה, וכן עורכי הדין ממשרד עורכי הדין שייצג אותו? מדוע דן עמית כחבר הוועדה לבחירת שופטים בעניינו של השופט המחוזי שדן בעתירה שעמית היה צד לה?
בקיצור מדובר בשורה של שאלות לא פשוטות, שעל הרבה פחות מהן, סוכלה בזמנו מועמדתו של יואב גלנט לרמטכ"ל. גם אז היה מדובר בתחקיר עיתונאי, אלא שגלנט לא היה אז בצד הנכון של התקשורת, והוא נאלץ לוותר על חלומו להתמנות לתפקיד הצבאי הבכיר ביותר.
עמית לעומתו זוכה לאיתרוג תקשורתי מלא. כתבי המשפט התגייסו אחד אחרי השני להגן עליו, וכל אחד מצא נימוקים להסביר מדוע הוא בסדר. לאותם כתבים היה קשה לפרגן לכתב שהביא את התחקיר והם כתבו נגדו בבוז: "חבל שחלקים בתקשורת מתמסרים למאמצים לטרפד את מינויו עם סיפורים שאין בהם דבר".
היוצא מהכלל היה פרופ' יובל אלבשן, שהודה בגילוי לב, שאם לא היה מדובר ביצחק עמית אלא בשופט אחר שלא ממש אהוד בקרב החוגים המתהדרים בתואר "לוחמי שחיתות", דוגמת יוסף אלרון, נקל להניח שהם היו ממהרים לבג"צ לעתור נגד מינויו לנשיא ביהמ"ש העליון. שורה תחתונה: כשיש חברים בתקשורת ובמערכת, אפשר להיות גולדפריינד, להגיד "לא ידעתי" ולקבל גיבוי מלא.
"אנחנו הרול"
קו ישיר עובר בין הכישלון הפוליטי של נפתלי בנט, שלא ידע לשמור על שלימות מפלגתו בקדנציה הקודמת (סילמן, שקלי אורבך), לכישלונו של יאיר לפיד. בדיוק כמו בנט, גם לפיד לא יודע לקרוא מהלכים פוליטיים פנימיים.
השבוע זה הגיע לשיא עם פרישתו של ח"כ עידן רול, מסיעת "יש עתיד". קודם לכן זה קרה כאשר לפיד כיו"ר האופוזיציה, לא הצליח לעצור את חבירת גדעון סער וחבריו לקואליציה. אם מביטים עוד יותר לאחור, מגלים כי לפיד כשל כבר לפני הבחירות, באי הצלחה לאחד את מפלגת העבודה ומרצ (מיכאלי וגלאון) ובכך נשרפו קולות רבים לגוש שלו. תזכורת: בשעת הגשת הרשימות, במקום שלפיד יעזוב הכול ויתמקד רק בזה, הוא העדיף לבצע פגישה מדינית זוטרה, שניתן היה לדחותה. ההשוואה בלתי נמנעת: נתניהו היה עוזב הכל, ולא היה נותן לזה לקרות.
המגוחך הוא שלפיד מתהדר כבר תקופה ארוכה, שהוא או-טו-טו מצליח לפרק תמיכה של ח"כים מהליכוד בנתניהו ומספר שיש "קולות בליכוד", שעומדים לעשות את זה. בפועל: בשעה שלפיד מזהה "קול", בורח לו רול. מדובר בכישלון מודיעיני של יו"ר יש עתיד, שלא זיהה את מה שעומד להתרחש מתחת לאפו.
מזה זמן משמיע רול קולות של אופוזיציה פנימית, ולא מתפקד כחבר סיעה פעיל. לפיד היה צריך לזהות את זה ולמנוע ממנו לפרוש באמצעות פגישות עמו, וניסיון להבין מה מציק לו. פגישות "תיחזוק" שכאלו מונעות בעיות פוליטיות פנימיות. אבל יאיר היהיר לא נהג כך. מתחת לכבודו להיפגש עם ח"כ פשוט בסיעה. מבחינתו, כל ח"כ שכזה חייב לו אישית את מקומו, כיון שאין שום ועדת מינויים. הכול על פיו. בכך החמיץ לפיד את המרד הפנימי של רול שהסתיים בפרישתו מהמפלגה.
קדם לרול ח"כ לשעבר, עופר שלח, שבזמנו גם הוא יצא נגד לפיד ועזב בטריקת דלת את המפלגה. אם מוסיפים לזה את הביקורת שיש נגד לפיד בתוך המפלגה, בין השאר של ח"כ אלעזר שטרן, ואת העובדה שח"כ רם בן ברק, היה קרוב מאד לנצחו בפריימריז הפנימיים, מבינים שמצבו של לפיד לא מהמשובחים.
היחסים המעורערים ב"יש עתיד", לא נעלמים מראשי המפלגות באופוזיציה ומשפיעים על הקשר בינם ללפיד. היחסים עם גנץ צוננים מאז כניסת "המחנה הממלכתי" לממשלה אחרי השבעה באוקטובר. לפיד מתקשה לסלוח על כך לגנץ, וזה מצדו יצא נגד לפיד, שהעדיף לראות את טובתו האישית מעל חובתו הממלכתית. גנץ ספג מהלומות מילוליות רבות כשהיה בממשלה, והוא יודע לזהות מהיכן הן מגיעות ומי עומד מאחורי התדרוכים נגדו.
במקביל גם היחסים בין לפיד לליברמן אינם מהמשובחים, על רקע אי הסכמות – "מי בראש" ועקב צמידות שתי המפלגות בסקרים והתחושה שכל אחד לוקחת מנדטים וקולות מחברתה. שורה תחתונה: "אנחנו הרווווב", צרח לפיד. "אנחנו הרול" – ענה לו ההד המהדהד.
פרישה נחושה
עוד קודם פרישתו של ח"כ רול מ"יש עתיד", ניתן היה להתרשם מהטלטלה שאחזה בדעותיו לאחר האירועים הקשים של הטבח. רול, שכיהן בקדנציה הקודמת כסגן שר החוץ, והשקיע אז רבות בהסברה, ביקש לנצל את הניסיון שצבר, וימים ספורים לאחר הטבח, הקים מרכז הסברה פרטי, בו ריכז יוזמות אזרחיות שונות לצורכי הסברה בעולם.
דעותיו שהיו עד אז נטועות בשמאל זזו ימינה. כאשר הבחין באחד השרים משוחח עם ח"כ אחמד טיבי, התקשה לשאת את המראה וקרא לעבר השר: "מה אתה יושב עם תומך טרור". דוגמא נוספת: בהמשך כאשר פורסם על ניסיון מחודש להכנסת פועלים פלשתיניים לשטחי ישראל, כתב רול: "במקרה של קריסת הרש"פ או תרחיש של "היפוך קנים", נמצא עצמנו לא רק בבעיה ביטחונית קשה אלא גם בבעיה כלכלית". המסקנה לדבריו הייתה שהמשק חייב להיגמל מעבודת פועלים פלשתינים.
גם בתחומי המלחמה, חל שינוי בעמדותיו של רול. בתחילת השנה, הביע התנגדות נחרצת להפסקת האש בצפון וכתב: "אסור להסכים להפסקת אש בשלב זה. הלגיטימציה שלנו לפעול נובעת מהירי הבלתי פוסק מצד חיזבאללה על ישראל מאז אוקטובר. עכשיו העת להגביר תקיפות ולגרוע יכולות אסטרטגיות שצבר הארגון, כדי שלא נצטרך לבנות על יושרתו של נסראללה בכיבוד הסכמים".
מלבד זאת תמך רול ביצירת אזור חיץ בעזה, ולא נחה דעתו עד שתקף את דובר צה"ל כאשר ביקר את חקיקת הכנסת (חוק פלדשטיין), ותמך בצעדים של אנשי ימין. כל זה מוכיח כאמור עד כמה דעותיו השתנו ועד כמה לא מצא את מקומו ביש עתיד.
ואכן לאורך כל 15 החודשים האחרונים מאז פתיחת מושב הכנסת שאחרי שמחת תורה תשפ"ד, הציג רול את עמדתו האישית ולא נשמע למשמעת הסיעתית. זה קרה באופן בולט בדיון על תיקון הסעיף, שמונע מחברי כנסת תומכי טרור מלרוץ לכנסת. היה זה כאשר הח"כים הערבים נמנעו מלקרוא לחמאס ולחיזבאללה "ארגוני טרור". לפיד ומפלגת "יש עתיד" הצביעו נגד החוק, אבל רול הצביע בעד.
פרישתו הייתה בלתי נמנעת והשבוע כאמור הודיע על עזיבת סיעת יש עתיד, והקמת סיעת יחיד בשם "הרוב הלאומי". בדבריו יצא נגד לפיד שגינה אותו "לא הגון" עקב אי החזרת המנדט למפלגה. "לשיטתו של לפיד, לחבר כנסת אין מעמד, רק למפלגה. מפלגות מהסוג הזה מתקשות להכיל התנהלות מצפונית", אמר.
רול נקט בצעד מעשי ועוד לפני ש"יש עתיד" תכריז עליו כפורש, הוא הכריז זאת על עצמו. המשמעות: הוא לא יוכל להצטרף לליכוד כפי שהעריכו רבים ולא יוכל להיכלל בבחירות לכנסת הבאה בכל רשימת מועמדים שהגישה מפלגה שהייתה מיוצגת ע"י סיעה בכנסת היוצאת. כמו כן הוא לא ימונה לשר או סגן שר במהלך תקופת אותה הכנסת, הוא לא יצטרף לסיעה אחרת באותה כנסת ולא יהיה זכאי למימון הוצאות שוטפות או מקדמת מימון בחירות.
"ההחלטה שקיבלתי חוסמת את דרכי מפני הצטרפות או ריצה עם כל אחת מהמפלגות הקיימות בכנסת, אך אני שלם עמה", סיכם.
בין סילמן למיכל שיר
בשולי פרשת הפרישה של רול, נרשמו כמה תגובות מעניינות. הראשונה הייתה של השרה סילמן, שיצאה נגד לפיד וחבריו שכינו את רול "גנב קולות" וגינו אותו על אי פרישתו מהכנסת ועל אי החזרת המנדט למפלגה.
"אני מבינה שלפיד מכנה כעת את עידן רול גנב קולות" כתבה סילמן והזכירה: "כשלפיד רקח קומבינה פוליטית עם בנט וגנב קולות של מפלגה שלמה, שהתחייבה לבוחריה בכתב 'רק ימין', כדי להקים ממשלה עם השמאל והערבים, זה היה בעיניו ראוי. אבל עידן רול, שעושה בחירה ערכית, זה בעיניו פסול. כי אצל יאיר, שקר הוא אמת, חושך הוא אור, ומיעוט הוא רוב".
התגובה של סילמן לא מצאה חן בעיני השמאל, ועד מהרה הזכירו לה שהיא עצמה הייתה יו"ר הקואליציה של ממשלת לפיד-בנט עד שפרשה ממפלגת בנט ולא החזירה את המנדט.
תגובה מעניינת נוספת הגיעה מח"כ מיכל שיר מ"יש עתיד", שכתבה לח"כ רול לנהוג כמותה. "כמי שעזבה בית פוליטי בעבר, עשה כמוני את הדבר הנכון ותחזיר את המנדט לבוחרי יש עתיד. זכותך המליאה לעזוב, אך חובתך הציבורית היא לא לגנוב את המנדט הציבורי של המפלגה"
תגובה זו המגיעה מח"כ שיר, מגוחכת ביותר לאור עברה הפוליטי. כתב "כאן" מיכאל שמש, התעמת מולה והזכיר לה את עברה הפוליטי ההפכפך: זה החל לפני ארבע שנים כאשר גדעון סער פרש מהליכוד והתפטר מהכנסת. מי שלא פרשה באותו יום יחד עמו, הייתה ח"כ שיר. היא המתינה לשעת כושר אחרת.
שמש, מזכיר כי שבועיים לאחר מכן, רגע לפני הצבעה דרמטית במליאה, תקפה את שיר מחלה מסתורית והח"כית מהליכוד אמרה שאינה חשה בטוב. אלא שבסיבוב השלישי להצבעה, פרצה שיר מרכבה למליאת הכנסת במה שכונה "ליל החניונים" וגנבה את המנדט שקיבלה מהליכוד כדי להצביע על הפלת הממשלה.
"אני שלימה עם המצפון שלי", הגיבה לאחר ההצבעה. מאוחר יותר בצעד אופורטוניסטי נוסף, התברר שלפיד סגר איתה מאחורי הגב של בנט וסער, שבמידת הצורך, היא תפיל את בנט בתמורה למקום משוריין ברשימת יש עתיד. והנה עתה, מטיפה ח"כ שיר מוסר לרול. שיר לכת נוגה.
"המצפון שלך לא בדיוק הנחה אותך כאשר גנבת את המנדט מהליכוד בהצבעה הדרמטית, וההסכמים עם לפיד לא היו בדיוק לפי 'צו מצפונך", כתב לה שמש. שורה תחתונה: כאשר שיר מחליפה מפלגות כמו גרביים (הליכוד, מפלגת סער ומפלגת יש עתיד), כנראה קשה לך לזכור ולסקור את האירועים לאחור.
"רשימת שמירה"
שנתיים לאחר הקמת הממשלה ובעקבות כל האירועים שעברה, היה צפוי שהקואליציה תתחיל לרעוד ולקרוס. אולם מלבד בן גביר והמריבות הילדותיות השבועיות שלו, היא נראית יחסית יציבה (בהמתנה לתוצאות העסקה).
לעומת זאת, דווקא האופוזיציה שהייתה צריכה לאחד שורות, מתפרקת מנכסיה. לפיד יכול לזעוק בנאומים "אנחנו הרוב" (לדעת רבים – "מכת ערוב"), אבל הוא הולך ומתכווץ בסקרים. פרישת רול מוכיחה כיצד הסדקים בתוך מפלגתו הולכים ומתרחבים.
במקביל גם בני גנץ, לא מותיר שום חותם. מאז שעזב את הממשלה הוא הולך ושוקע. לפי הסקרים של 14, הוא במגמת ירידה ניכרת. גם הסקרים "היותר טובים" מבחינתו, עדיין מותירים אותו מאחור ואינם מחמיאים לו
בדומה ל"יש עתיד" גם ב"מחנה הממלכתי" לא חסרות בעיות פנימיות. האחרונה שבהן קשורה לדרישה של גדי איזנקוט, לקיים פריימריז פנימיים לראשות המפלגה, בדיוק כפי שהובטח לו כאשר הצטרף לגנץ.
איזנקוט ער לנעשה סביבו ושומע את הקריאות, כי עליו להתמודד בעצמו מול גנץ. בראיון לתקשורת אמר: "אנחנו צריכים סוג של פריימריז שיבטא תמיכה רחבה יותר – ולא הקמת רשימות כמו רשימת שמירה בבסיס טירונים". באותו ראיון הזכיר כי בכניסתו למפלגה, חשב שזה הדבר הנכון לעשות. "היום אני אפילו חושב שמדובר בחובה. אנחנו עוסקים בנושא הזה בצורה אינטנסיבית בתקופה האחרונה, ואני מקווה מאוד שזה יבוא לידי ביטוי".
בדבריו התייחס גם ליחסים בינו לגנץ והעניק לו חיבוק דב. "גנץ מקבל את הדרישה לדמוקרטיזציה ולמה שחתמנו. אני חושב שהוא אדם רגיש מאוד לקיום הסכמים. יש בינינו יחסים מצוינים, הוא ראש המפלגה. אני מקווה שנצליח ללמוד מהעבר ולהביא להצלחה בבחירות הבאות".
הראיון הזה עורר כאמור את המחנה הממלכתי וגובר שם הלחץ להיענות לקריאה של איזנקוט. עם זאת גורמים במפלגה ציינו כי הם לא מעוניינים בפריימריז כדוגמת הליכוד, אלא במפקד או במנגנון לבחירות לרשימה. גנץ עצמו לא ממהר לאשר בחירות לראשות הסיעה, ועל רקע זה עוד צפויים ויכוחים פנימיים רבים.
התנהלות חובבנית
המצב ב"יש עתיד" ובתוך "המחנה הממלכתי" גורמים לתחושה קשה בקרב מתנגדי הממשלה. קשה להם עם העובדה, שהם לא מסוגלים להעמיד אלטרנטיבה ראויה לנתניהו. כל זה מביא גורמי חוץ מאנשי "רק לא ביבי" למתוח בקורת עליהם.
רונן צור, שעמד בראש מטה החטופים, ציין השבוע כי התפרקות האופוזיציה הייתה צפויה והיא תתעצם בקרוב. לדבריו, המנהיגות הנוכחית מותשת, ולא יצירתית ונטולת תחכום ורצון לנצח. צור, מוחה על כך שמנהיגי האופוזיציה חוסמים כוחות חדשים ובמקום בחירה דמוקרטית הם דורשים צייתנות. "הגיעה העת למפלגת שלטון אחת, דמוקרטית, תוססת ומנהיג אחד נבחר ואהוד. תם עידן, תרתי משמע".
כדי לחדד את חידלון האופוזיציה הנוכחית, אי אפשר שלא להיזכר כיצד פעלה האופוזיציה בקדנציה הקודמת. מי שהזכיר זאת השבוע היה הכתב הפוליטי הוותיק יואב קרקובסקי, שנידב סיפור מהעבר.
"את הסיפור הזה שמעתי רק לאחרונה מאנשי יהדות התורה, וזה מראה כיצד הצליח בנימין נתניהו כראש אופוזיציה לשמור על האופוזיציה, מה שלפיד לא הצליח לא כאופוזיציה וגם לא כראש ממשלה", סיפר קרקובסקי.
לדבריו, לפני העברת תקציב 2022 בממשלת השינוי, הגיעו אנשי בנט ולפיד לנציגי יהדות התורה וביקשו מהם להיעדר מההצבעה. "אם תיעדרו נצליח להעביר את התקציב ואתם תקבלו את כל התקציבים כאילו אתם בתוך הממשלה. תקבלו הכול: קצבאות ילדים, מעונות, תקצבי ישיבות, הקלות בחוק הגיוס, הכול. רק תיעדרו מההצבעה".
"הלכו אנשי יהדות התורה, התייעצו ביניהם חזרו ואמרו: 'אנחנו בבלוק עם נתניהו. תודה על ההצעה'. מעדיפים להפיל אתכם ולהקים ממשלה עם נתניהו'. בכך איבדו הרבה מאד כספים על ידי ממשלה שהיא יריבה להם, כשהם באופוזיציה. כך הצליח בנימין נתניהו לשמור את הבייס בתחזוקה יומיומית של חברי הכנסת שלו, במתן תקווה שהוא יכול להפיל את הממשלה".
המילים המרכזיות של השבוע
מצוקה מילולית: התקשורת עשתה השבוע שימוש נרחב בכל המילים האפשריות לתאר עד כמה העסקה קרובה. כאשר נגמר ארסנל המילים היא החלה למחזר עצמה וחזרה שוב ושוב על אותם צמדי מילים, לעיתים בסדר הפוך. המצוקה המילולית מובנת.
להלן המילים שהדהדו השבוע שוב ושוב: "בנשימה עצורה", "מדינה בהמתנה", "כפסע מעסקה", "מחכים להם", "בין שעות לימים", "על סף סיכום", "סופרים את הדקות", "במרחק נגיעה", "שעות מורטות עצבים", "שעות מתוחות בדוחא", "קרובים מתמיד", "המתנה מורטת עצבים". ואנו נוסיף את המילים שמסכמות את הכול יחד: רק בסיעתא דשמייא.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'.
מה שבטוח-שמאז שטראמפ נבחר,אפילו עוד לא נכנס-העיניינים התחילו להתחמם והתוצאה כבר כאן