הפורע הערבי הודה שתקף אבל במשטרה סגרו את התיק

הסיפור הזה מספק הצצה לחוסר פעילותה של מערכת הביטחון, שלא לומר גרירת הרגליים המכוונת, אל מול תקיפות רועי הצאן היהודים ביו"ש שהולכות וגוברות והגיעו בשבת האחרונה לדקירתו של רועה צאן בסמוך לישוב מכמש בבנימין. משה נגר, רועה צאן מגבעת רמת מגרון בבנימין, הותקף לפני כחודשיים בשטחי המרעה של הגבעה בעת שרעה את עדר הצאן יחד עם רועה נוסף. פורעים ערבים שהגיעו מכיוון הכפר בורקא יידו לעברם אבנים וסלעים, והטיחו אבן בראשו מטווח אפס. נגר פונה לבית החולים ונזקק לשש סיכות לקיבוע הפציעה.

נגר חזר לביתו מתאושש מהאירוע, אלא שכאן רק החלה הסאגה. בעקבות התלונה שהגיש במשטרה בה זיהה במדויק שלושה מהתוקפים המרכזיים, עצרו לוחמי צה"ל עוד באותו הלילה שניים מהם בביתם בכפר בורקא. הפורעים שנעצרו הועברו לטיפול המשטרה, אולם זאת בחרה באופן מפתיע לשחררם כעבור ימים בודדים ונמנעה מלדרוש את הארכת מעצרם בבית המשפט. חודש לאחר התקיפה כבר קיבל נגר הודעה כי התיק נסגר לאחר ש"לא נמצאו מעורבים באירוע". נגר נדהם וביקש לקבל את חומרי החקירה, שכן זיהה בבירור את הפורעים שנכחו באירוע.

תמלולי החקירה שקיבל חשפו באופן מדהים את הודאתו של אחד התוקפים, עבד אלעזיז נואבית, שחור על גבי לבן. "אתם זרקתם אבנים?", שואל החוקר – נואבית משיב בגאווה וללא היסוס: "בטח. אני אף פעם לא משקר. זרקנו אבנים, 100 אנשים היינו". בהמשך החקירה אף מנסה נואבית להצדיק את מעשיו, בטענה כי הרועה "פלש לאדמתו" – חרף העובדה שהתקיפה התרחשה בכלל במורדות הגבעה. "הם פלשו לאדמתנו ואנשי הכפר לא הסכימו", הצטדק. החוקר לא משתכנע וממשיך להטיח בו שאלות.

כאן מבין נואבית כי טעה כשבחר להודות בגאווה, ומבצע היפוך אקרובטי מרשים בגרסתו. חוקר: "אולי האבן שזרקת פגעה ברועה שנפצע בראשו?", נואבית מכחיש במצח נחושה: "לא. אני בחיים לא זרקתי אבן על יהודי". החוקר מתפלא: עכשיו אמרת שזרקת אבנים. נואבית: "לא אני, אני אף פעם לא זורק אבנים". "אז מי זרק?", מקשה החוקר. נואבית: "וואלה לא יודע".

"שחרורם של הפורעים שניסו לבצע לינץ' ברועי הצאן של הגבעה הוא צעד מופקר ומביש שמצביע על זלזול בדם המתיישבים", מסרו ברמת מגרון בתגובה לאירוע. "כשפורעים שתוקפים לאור יום – משתחררים הביתה בתוך ימים ספורים, המסר שמקבלים בכפר הוא ברור: דמם של היהודים בגבעה מולכם מותר, תעשו להם ככל שתחפצו".

"רועי הצאן של הגבעה, כמו יתר רועי הצאן ביו"ש, מציבים את עצמם בחזית ההתיישבות ומונעים בגופם הקמת מדינת טרור פלסטינית. אולם במקום שהמדינה תוקיר את פעלם, הם מוצאים את עצמם מופקרים פעם אחר פעם. אך למרות הכל שום טרור כזה או אחר לא ישבור אותם, וגם אחרי התקיפה ולפניה הם ממשיכים לצאת מדי יום אל המרעה לשמור על אדמות המולדת", הוסיפו בגבעה.