תחקיר אירועי השבעה באוקטובר במוצב נחל עוז חשף כי בעוד מחבלי חמאס היו מצוידים ברימונים, ללוחמי צה"ל שניהלו התנגדות אמיצה לא הייתה נגישות לאמצעי לחימה אלה, עקב מדיניות אחסון שנועדה למנוע תאונות וגניבות. במקביל, דפוסי ניהול הכוחות ביום ההתקפה הראו כשלים בהבנת תמונת המצב, כאשר מאות לוחמים הופנו לאזורים שהלחימה בהם הסתיימה, בעוד יישובים סמוכי גבול נותרו ללא הגנה מספקת.
כפי שנחשף בחדשות 12 תחקיר המערכה במוצב נחל עוז המחיש פער משמעותי באמצעי הלחימה בין הצדדים. בעוד תוקפי חמאס הגיעו לזירה כשהם מצוידים היטב ברימונים, חיילי צה"ל שניצבו מולם בהתנגדות אמיצה נאלצו להתמודד ללא ציוד חיוני זה. חוסר בתחמושת מסוג זה גרם לאבדות משמעותיות בקרב הכוחות הישראליים.
ממצאי התחקיר מצביעים על כך שהבעיה אינה מוגבלת למוצב נחל עוז בלבד. בכל התחקירים שנערכו ביישובי קו העימות – קיבוצים ומושבים – עלתה תמונה דומה: לוחמי צה"ל לא היו מצוידים ברימונים באפודיהם, עובדה שהובילה להשלכות חמורות בשעת המבחן.
שורש הבעיה מתחקה להחלטה מערכתית שהתקבלה בצה"ל בעקבות מספר תאונות אימונים ומקרי גניבה רבים. במסגרת המדיניות שאומצה, הוחלט כי רימונים לא יישאו באופן אישי, אלא יאוחסנו במתקנים סגורים ומאובטחים ברמה הגדודית, כך שיהיו זמינים במקרה של פעילות מבצעית מתוכננת. הבעייתיות בגישה זו התבהרה במלוא חומרתה במהלך התקפת הפתע של ה-7 באוקטובר, כאשר הרימונים המאוחסנים לא היו נגישים ללוחמים בזמן אמת, מה שרוקן מתוכן את הרציונל מאחורי אחסונם.
בעקבות התובנות המטרידות הללו, המערכת הצבאית החליטה להפיק לקחים משמעותיים ולבצע שינוי במדיניות. על פי ההחלטה החדשה, מפקדים וחלק מהלוחמים יצוידו ברימונים כחלק מהציוד האישי שלהם, על מנת למנוע הישנות של המצב הבעייתי בעתיד.
מעבר לסוגיית הרימונים, נחשף דפוס מדאיג בניהול הכוחות במהלך אירועי ה-7 באוקטובר. התחקיר מצביע על מספר כשלים בולטים בהקצאת הכוחות ובקבלת ההחלטות, שהובילו לחוסר יעילות מבצעית בזמן המשבר. בעוד אלפי מחבלים פעלו ביישובים סמוכי הגבול, צה"ל הפנה משאבים למוקדים שלא היו בהכרח הקריטיים ביותר באותה העת.
אחת הבעיות המרכזיות שזוהו היא תמונת מצב לא מדויקת שהתקבלה במפקדות. מידע שגוי או חלקי הוביל להבנה לקויה של המתרחש בשטח, וכתוצאה מכך להפניית כוחות למקומות שלא היו זקוקים להם באותה מידה – לעתים אף למקומות שבהם הקרבות כבר הסתיימו – בעוד אזורים אחרים שסבלו מהתקפות נותרו כמעט ללא תגבור.
היבט בעייתי נוסף היה היעדר שרשרת פיקוד ושליטה ברורה. על פי הממצאים, עשרות מפקדים הגיעו לשדרות, אך נוצר ואקום בקבלת ההחלטות בנוגע להזרמת כוחות ליישובי העוטף. במקביל, התגלו ליקויים חמורים בתיאום בין הכוחות השונים, כאשר יחידות שנשלחו לסייע ליישובים מותקפים הופנו לאופקים ללא תיאום מספק עם צרכי השטח.
ההשלכות של דפוסים אלה היו משמעותיות: בעוד אלפי מחבלים פעלו ביישובים הסמוכים לגבול, צה"ל כיוון את כוחותיו למקומות שלא תמיד היו הנכונים והקריטיים ביותר. כתוצאה מכך, יישובים שלמים נותרו ללא תגבורת ראויה בשעותיהם הקשות ביותר.
