ביום שני בלילה, בעודי עושה את דרכי חזרה מהמערכת לביתי בחיפה קיבלתי טלפונים מכמה חברים, שהתקשו לעצום עין. הם לא היו היחידים: כל מי שקרוב לאינפורמציה ומצוי במקורות המידע, שמע על רחש-בחש באוויר, אך התקשה לפרשו. "האם יש לך מידע כלשהו על משהו בלתי צפוי, שעומד להתרחש?", נשאלתי.
שעה קלה קודם, הורדנו לדפוס את עיתון יום ג' הגדול, עם הכותרת הראשית שעסקה בפיטוריו של ראש השב"כ רונן בר, ובניסיונות של היועמ"שית למנוע את הדחתו. באותה עת, זה היה הדבר המרכזי שקרה, ללא שום רמזים על העתיד להתרחש. "אין לי מושג מה קורה, אבל גם אלי הגיעו שמועות שונות על דריכות ביטחונית, שאיני יודע לפרשה" השבתי בכנות לשואלים, תוך כדי הנסיעה (בכביש 6).
מוקדם יותר בשעות הערב, הגיעה לשולחן המערכת ידיעה, שתפסה גם היא כותרות: הנשיא טראמפ מאיים על איראן, שכל ירי מצד החות'ים וכל פעולת טרור מצידם, יתפרשו כמעשה ידי איראן והתוצאות יהיו בהתאם. במקביל ממש, התירה הצנזורה לפרסם מידע לפיו הצבא הבחין בתנועות חשודות של החמאס, שמתכנן לבצע שוב חדירה ארצה. כל זה הוביל לגל שמועות על אפשרויות שונות שצפויות להתרחש.
היו שניסו לומר כי ארה"ב, בתיאום עם ישראל, בדרך לתקוף את איראן. אחרים אמרו כי מדובר דווקא בהתפתחות הקשורה לעזה לנוכח הדברים שהצנזורה התירה לפרסום. וכמו תמיד היו כאלו שהלכו בגדול וציינו כי מזה שבוע מדברים "גורמים שונים" על אירוע בסדר גודל היסטורי שעומד להתרחש. "יש רק שני דברים שעונים להגדרה הזו – איראן וסעודיה", הסבירו בחשיבות. לכל זה התלוו באותה שעה הדיווחים על רעש מטוסים באוויר, שנשמעו בדרום והגיעו עד ירושלים.
עברו שעות בודדות ולקראת השעה 2 לפנות בוקר החלו להתבהר העניינים: הפסקת האש הסתיימה, החלו מתקפות עזות ברצועה. בשונה מהפעמים הקודמות, הפעם הן נעשו בתמיכה מאסיבית, קולנית ומעשית מצד ארה"ב.
להתקפה הזו היו משמעויות לכל אורך ורוחב החזית הביטחונית, המדינית והפוליטית. היו שאמרו כי מדובר בספין של נתניהו, להסיט את תשומת הלב מהפיטורין של רונן בר ראש השב"כ וממחאת ה"קפלניסטים". אחרים ניסו לומר שיש כאן שיקולים פוליטיים הנובעים מהצורך של נתניהו להחזיר את בן גביר לקואליציה לפני ההצבעה על התקציב.
גם הורי חלק מהחטופים גויסו לעניין וטענו כי המבצע מסכן את חיי יקיריהם הנתונים בשבי בעזה. מנגד הורים שכולים לחיילים שנהרגו במלחמה, אמרו כי הם תומכים בהמשך המבצע. וכך בעוד אלו מתנצחים מול אלו, התנהלה הלחימה המחודשת, כשברקע ממשיכה התקשורת להדהד את המסרים של השמאל והמחאה.
"יוחזר איתמר"
לכל אירוע ביטחוני שמתרחש, אפשר להצמיד מיד פירושים פוליטיים, כל צד לפי השקפתו ודעותיו. כך קורה כמעט בכל תחום. אפילו המאבק בזמנו בקורונה, זכה לפירושים פוליטיים, כאשר יאיר לפיד קרא ממניעיו הפוליטיים, שלא לשמוע להנחיות הממשלה. אחרים בשמאל התנגדו אז לרכישת החיסונים, רק כדי למנוע את הקרדיט מנתניהו. במקביל, נפתלי בנט, כתב ספר (מגוחך) כיצד לנצח את הקורונה, גם הוא ממניעים פוליטיים.
הערבוביה הזו שבין הפוליטיקה והביטחון מתבטאת ביתר שאת מאז תחילת המלחמה. כך לדוגמא, לפני פחות מחצי שנה כאשר על סדר היום עמדו פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, נאלץ נתניהו לדחות את הפיטורין עד לאחר מבצע הביפרים. השבוע זה קרה לו עם ראש השב"כ, רונן בר, כאשר ישיבת הממשלה, שהייתה אמורה להחליט על הפיטורין נדחתה (לאתמול) בגלל חידוש הלחימה ברצועה. היו שהתבדחו ואמרו כי בפעם הבאה, כאשר יצטרכו לאשר בממשלה את פיטורי היועמ"שית, הישיבה תידחה עקב התקפה על איראן…
כך או כך, ההודעה של בן גביר על חזרתו לממשלה, שעות לאחר החזרה ללחימה ברצועה, עוררה פרץ תגובות מצד האופוזיציה, המחאה והתקשורת, כי הלחימה נועדה בעצם להחזיר את בן גביר לממשלה לצורך ההצבעה הצפויה על התקציב. בהתאם לכך העניקו ללחימה שמות וכינויים: "מבצע איתמר" ו"מלחמת שלום התקציב". לדבריהם, היעד של חידוש הלחימה הושג במהירות מרשימה עם שובו של בן גביר לממשלה, דבר שיאפשר את שרידותה. בד בבד טענו כי המבצע נועד להסיט את תשומת הלב מהמחאה נגד הדחת ראש השב"כ.
הרוע והטרלול הרל"בי ניכרו גם בהמשך הדיווחים. כך לדוגמא נכתב ב"הארץ" כי "מבחינת ראה"מ אפשר להקריב את החטופים, בדרך לשינוי המשטר". תגובה נוספת (העיתונאי ברוך קרא): "מטרת חידוש הלחימה הושגה – בן גביר חוזר. נראה כמה נשלם על זה בחיי אדם". "דה – מרקר" לא המתין ויצא גם הוא בכותרת פופוליסטית "כלכלית": "המבצע להחזרת בן גביר יצא לדרך, החטופים ימתינו לאישור התקציב".
גם הבריון הפוליטי יאיר גולן, הצטרף למקהלה וכתב כי "החיילים בחזית והחטופים בעזה, הם רק קלפים במשחק ההישרדות של נתניהו". פעיל בכיר נוסף של המחאה, אילן שילוח, הלך צעד קדימה וכתב כי "מבצע רצח החטופים והרג הלוחמים לשווא, יצא לדרך על מנת להחזיר את בן גביר לממשלה וכן להעביר תקציב מדינה. בהצלחה לממשלה רוצחי החטופים".
משה רדמן, מיוזמי המחאה, היה הבוטה מכולם, כאשר השווה את נתניהו להיטלר ימ"ש באומרו "עברנו את המן, עברנו את פרעה, עברנו את המנדט הבריטי, עברנו את היטלר – נעבור גם אותם". בעקבות הסערה שעוררו דבריו, התנצל על ההשוואה.
שורה תחתונה: בשמאל ביקשו להוכיח כי המבצע הצבאי הינו פוליטי במהותו ("יוחזר איתמר"). העובדות מוכיחות ההפך.
העיתוי והביטוי
לא היה צריך להיות חד אוזן כדי לשמוע ביום שלישי בלילה את נתניהו, כשהוא מתדרך על המבצע בנוסח שונה מהרגלו. המילים הקבועות בגוף ראשון בהן הוא נוהג להשתמש נעלמו. במקום "הנחיתי" ו"הוריתי", חילק נתניהו קרדיטים בשפע למערכת הביטחון ולא בכדי.
"קיבלתי את המלצת צה"ל וגורמי הביטחון לחזור ללחימה עצימה נגד החמאס", אמר נתניהו. בכך ביקש להדוף את טענת מבקריו, כאילו החזרה ללחימה נועדה אך ורק כדי לגרום לבן גביר לחזור לממשלה. הרצון שלו היה להסביר שהלחץ הצבאי נועד להתניע מחדש את המשא ומתן התקוע להחזרת החטופים.
ואכן מי שקבעה את התאריך והיעד של המבצע הייתה מערכת הביטחון. כבר בשבוע שעבר אושרו התוכניות העקרוניות לפעולה, כאשר ההחלטה הסופית, מתי לצאת התקבלה בתחילת השבוע, בהתייעצות של גורמי הביטחון, הרמטכ"ל, ראש המוסד, מפקד חיה"א, ראש השב"כ עם ראה"מ ושר הביטחון. המטרה הייתה כאמור להפעיל לחץ על החמאס עם אולטימטום ברור: או התגמשות במו"מ על עסקת החטופים ונכונות להתקדם במתווה וויטקוף, או הרחבת המלחמה.
פרטי המתקפה עצמה תוכננו במשך כמה שבועות ובוצעו בפועל במשך כעשר דקות. לפי גורמי צבא, מדובר באחד ממבצעי הסיכול הגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית, לא פחות מ"מבצע הביפרים". ההבדל הוא שבמבצע הביפרים, הפצצה הושתלה מראש במכשירים שהיו בידי המחבלים, בעוד שהמבצע הנוכחי התבסס על תכנית מודיעינית מפורטת. התוצאות: 300 מחבלים, בהם בכירים בחמאס, שחוסלו בתוך דקות ספורות.
לצורך המבצע הוכנה רשימה של עשרות מחבלי חמאס בדרגים שונים. על כל אחד מהם בוצע מעקב על מנת לדעת היכן יהיה בשעת התקיפה. הנתונים המודיעיניים הועברו לחיה"א, שכיוון את הפצצות שלו במדויק לעבר היעדים בו זמנית. המטרה הייתה ליצור מכת פתיחה שתהמם את החמאס ותרסק את היכולת המבצעית שלו, בדיוק כפי שקרה לחיזבאללה עם הביפרים.
בסופו של דבר מי שקבע את עיתוי המבצע, ללילה שבין שני לשלישי בלב חודש הרמדאן, היו מפקד חיה"א וראש השב"כ יחד עם מפקד פיקוד הדרום החדש יניב עשור. בשעה 2.10 לפנות בוקר יצא המבצע לדרך וכאמור בתוך דקות חוסלו מאות המחבלים. המבצע היה מורכב ביותר ודרש תיאום בין כל כלי הטיס, שפעלו בו זמנית בתא שטח יחסית קטן וצפוף.
וכל הדיווח המפורט הזה, נועד (מלבד עצם העניין המרתק) להבהיר, כי בניגוד לטענה שמדובר בפעולה פוליטית, הרי שבפועל מערכת הביטחון היא זו שעמדה מאחוריו וקבעה את העיתוי. לדרג הפוליטי היה פחות ביטוי בעניין.
התמונה והטענה
למרות כל הנכתב לעיל, אי אפשר להתעלם לגמרי מההקשרים הפוליטיים שניסו לייחס למבצע. הסיפור הבא יכול להעיד על כך יותר מכל.
אחד מכתבי התקשורת טען ברשתות החברתיות, כי לשכת ראש הממשלה "הסתירה" את ראש השב"כ רונן בר, מהתמונה שהופצה מתוך הבור בקריה. בתמונה נראים רק נתניהו, שר הביטחון כץ, הרמטכ"ל זמיר והמזכיר הצבאי גופמן, כשהם יושבים להערכת מצב תוך כדי הפעולה. הטענה הייתה כי רונן בר 'נחתך' מהתמונה באופן מכוון כדי להמעיט מחלקו באירוע. "החשיפה" הזו עוררה תגובות רבות נגד הסינון של בר, תוך הפרחת תיאוריות שנתניהו מתחשבן עם בר עקב המשבר ביניהם.
בלשכת ראה"מ הכחישו את הדברים וציינו כי בניגוד לפייק ניוז ולדיווחים השקריים, ראש השב"כ לא 'נחתך' משום תמונה שהופצה לתקשורת. גורם בלשכה אמר כי ראש השב"כ לא השתתף בדיון שממנו הופצו התמונות, אך היה חלק מהדיון הרחב יותר שנערך לאחר מכן.
"בדיון זה השתתפו גורמים ביטחוניים נוספים, וממנו לא היה ניתן להפיץ חומרים או תמונות, בשל סיבות הקשורות לביטחון מידע", ציין אותו גורם. כך נפל אפוא ניסיון נוסף לדחוף בכוח את הפוליטיקה לתוך המבצע.
בד בבד היו גם אנשי מחאה מקרב העיתונאים שניסו להדהד את טענת החמאס, כי הם היו מוכנים לשחרר את החטופים בהתאם להסכם אליו התחייבה ישראל. לטענתם, נתניהו הוא שסירב לבצע את שלב ב' של העסקה, שכלל את שחרור כל החטופים, כיוון שלא רצה לסיים את המלחמה.
מדובר כמובן בשקר גס. החמאס לא מתכוון בכל מקרה לשחרר את כל החטופים מאחר שהוא מבין שזו תעודת הביטוח שלו, לאי חזרה של מדינת ישראל להילחם בו. בפועל, מדינת ישראל נכנסה למו"מ על שלב ב' ביום ה-16 של הפסקת האש, בדיוק כפי שנקבע בהסכם. הפערים בין הצדדים היו גדולים ולכן השליח וויטקוף קבע מתווה פשרה: שחרור 11 חטופים חיים ומחצית מהחטופים החללים ביום הראשון של ההסכם, בתמורה להפסקת אש בת 50 יום שבמהלכה ינוהל מו"מ על שחרור יתר החטופים וסיום המלחמה. מדינת ישראל הסכימה להצעה זו ואילו החמאס דחה אותה ולא הותיר למדינת ישראל שום ברירה אלא לצאת ללחימה.
מלבד זאת החמאס לא יישם את ההסכם והפר אותו מהרגע הראשון, כשהעביר לצפון הרצועה אלפי חמושים, ערך טקסי ביזוי של החטופים ששוחררו והעביר גופה של אישה עזתית במקום גופתה של שירי ביבס הי"ד.
מי שיצאו שוב מגוחכים הם האלופים במיל', הפרשנים "הביטחוניסטים", ישראל זיו ועמוס גלעד, שהבהירו לאורך הפסקת האש, שאין כל סיכוי שמדינת ישראל תחזור ללחימה משום שטראמפ לא יאפשר זאת. שוב התברר עד כמה תחזיתם רחוקה מהמציאות.
חזרה ואזהרה
איתמר בן גביר וחבריו מ"עוצמה יהודית" חזרו שלשום לממשלה ולקואליציה, ולמען האמת, הם לא היו חסרים בה. להפך. בתקופה בה הם היו בחוץ, לא היו עימותים פנימיים בתוך הממשלה, לא הדלפות ולא כעסים. אם נתניהו היה יכול, הוא היה משאיר את בן גביר הלאה בחוץ, נטול תפקיד ומשרה ממשלתית. אולם נתניהו לא נוטל סיכונים לקראת ההצבעה על התקציב והוא רוצה רוב יציב ורחב.
בן גביר מצדו עשה סיבוב מחוץ לממשלה, והוא יבקש לנצל זאת בעתיד, כאשר יטען בפני בוחריו, שהוא לא היה שותף לעסקת החטופים ואף פרש משום כך מהממשלה. "אין ימין יותר ממני", יטען ויבקש לקושש קולות מימין לליכוד וממצביעי סמוטריץ'. כמו כן יפנה לשולי הציבור החרדי, כפי שעשה בעבר.
בקואליציה מבינים את הסיבוב של בן גביר וכועסים עליו. לדבריהם, הוא בחר בדרך הקלה, לא גילה שום אחריות, ונשאר כפי שהיה בעבר. איש לא יתפלא אם כבר בעתיד הקרוב, יחל בן גביר לספר בראיונותיו, שבזכותו פוטר ראש השב"כ, בזכותו החל תהליך הדחתה של היועמ"שית ורק בגלל עמדתו העיקשת, מדינת ישראל חזרה ללחימה לצורך השמדת החמאס.
בן גביר לבטח יתהדר בכך, אך יש הסבורים שקרה בדיוק ההפך: אם הוא היה נשאר בממשלה, יתכן ולא ניתן היה לבצע את כל הדברים הללו, עקב החשש שהם היו מודלפים טרם זמנם (לצורך נטילת קרדיט), מה שהיה מעכב את ביצועם. לדעת אותם גורמים, בעת שבן גביר היה בחוץ, קודמו מהלכים רבים ללא הדלפות וללא עימותים. לפיכך הם מזהירים ומתריעים מהצפוי כבר עתה.
בן גביר עצמו שמח לחזור לשולחן הממשלה לאחר תקופת היובש בחוץ. המשרד לביטחון פנים נשמר עבורו, כאשר מקורבו חנמאל דורפמן המשיך לנהל אותו. היועמ"שית אמנם ניסתה למנוע את חזרתו, אך הבג"צ נמנע מלהוציא צו על תנאי בנושא. הדבר סלל את שובם של שלושת נציגי 'עוצמה יהודית' לתיקים בהם החזיקו עד התפטרותם, ושלשום לאחר שהכנסת אישרה את שובם, הם חזרו למשרדיהם. השר עמיחי אליהו חזר לתפקיד שר המורשת והשר יצחק וסרלאוף לתפקיד שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי.
עם חזרתם מונה הקואליציה 68-67 חברי כנסת והיא נחשבת ליציבה וחזקה לקראת ההצבעה על תקציב המדינה. לאחר שהתקציב יאושר ולאחר שיאושר גם חוק הגיוס, מובטחת לנתניהו שנה נוספת ודאית בשלטון. כל מספידי הממשלה יכולים אפוא לגנוז את דפי ההספד, בעיקר הפרשנים למיניהם, שחזו כיצד ממשלת נתניהו קורסת והולכת לבחירות כבר בקרוב.
האבסורד הוא שהממשלה הנוכחית, שתחת כהונתה התרחש האירוע הקשה ביותר בתולדות המדינה, עשויה לסיים קדנציה שלמה, בניגוד לרוב מוחלט של הממשלות בעבר, שלא הצליחו למלא את ימיהן.
בן גביר עצמו שמע מראש הממשלה הבטחה לפיה הלחימה תימשך גם אם תהיה פעימת שחרור נוספת. "המשא ומתן יתנהל רק תחת אש", הצהיר נתניהו, בדברים שכוונו לאוזניים הנכונות.
בהשראת טראמפ
אם נבקש לסכם את אירועי השבוע לפי השמות המעורבים בהם, נמצא שהדבר המשותף לכולם היא האות הראשונה בשם משפחתם: רונן בר – ראש השב"כ, בהרב מיארה – היועמשי"ת נפתלי בנט – ראש ממשלת הסקרים, אהוד ברק – קשיש המחאה, בן גביר – חזר לממשלה, ג'יל בירגר – פרשת קטארגייט. כולם סובבים כמובן סביב (עוד ב') בנימין נתניהו. וכמו תמיד הכול קשור וכרוך זה בזה.
אם הכול הלך לפני התכנית של נתניהו, הרי שאתמול בלילה החליטה הממשלה להפסיק את כהונתו של רונן בר בראשות השב"כ. נתניהו, שרצה זה זמן רב לפטר את בר מתפקידו, זיהה את התזמון המדויק, לאחר האמירה הקשה של ראש השב"כ הקודם, נדב ארגמן, בסוף שבוע שעבר, שהתפרשה כניסיון סחיטה. ימים ספורים לאחר ההתבטאות הזו שזכתה לגינויים נרחבים מצד הציבור (כולל חלק מאנשי המחאה), הלך נתניהו צעד קדימה וזימן את בר לפגישה (14 דקות) בה הודיע לו על החלטתו.
כמו כן לאחר שהיועמ"שית הגזימה לכל הדעות עם חציית הקווים שלה ועם הפרסומים על ניגוד העניינים בו היא מצויה בכל הקשור לראש השב"כ ומשפחתו, פועל נתניהו (באמצעות שר המשפטים לוין) גם כן להדחתה. בסביבתו של ראש הממשלה משדרים אמנם נחישות בשני הנושאים הללו, אולם לאיש לא ברור האם הוא יתמיד בהחלטתו, או שברגע האחרון ייסוג כפי שעשה לא פעם בעבר. האם למד מהנשיא טראמפ ללכת עד הסוף, או שהוא יחזור להיות נתניהו המוכר, זה שמזגזג ומוצא סיבות לחזור בו.
הטענה הרווחת היא שנתניהו "קיבל אומץ" לאחר שחזר מביקורו אצל טראמפ, שם נוכח לראות כיצד הנשיא מטפל בדיפ סטיט ומפטר את כל מי שפועל מולו. הצעדים של טראמפ נתקלים באופן מובן לחלוטין בארה"ב, שם מקבלים את העובדה, שכאשר נשיא נבחר, יש לתת לו לעבוד ללא הפרעה לפי הצעדים עליהם הצהיר במערכת הבחירות. במסגרת זו החליף טראמפ את כל הצמרת המשפטית, כולל התובע הראשי וכן בעלי תפקידים נוספים.
בשונה מטראמפ, חשש נתניהו להתעמת עם מערכות המשפט והתקשורת אפילו בשיא כוחו. כמו כן נמנע מלפעול נגד המחאה, כיון שהממשל הקודם גיבה את ההתנגדות לרפורמה המשפטית. אולם עתה יש לו רוח גבית מטראמפ והוא מבין שעליו לפעול בהתאם, אם ברצונו לשלוט.
שלשום נהג כמו טראמפ ופרסם ציוץ ברשתות החברתיות: "באמריקה ובישראל כשמנהיג חזק מהימין מנצח בבחירות, הדיפ סטיט בשירות השמאל משתמש באופן מעוות במערכת הצדק כדי לסכל את רצון העם. הם לא ינצחו, לא בישראל ולא באמריקה. אנחנו עומדים חזק ביחד".
התגובה הזו של נתניהו אומרת הכול ומצביעה על כוונותיו, וזה בדיוק מה שמרגיז את השמאל. "כאן זה לא אמריקה", הם עונים לו. "שם הכול שונה ואין מקום להשוואה". האירוניה היא שאותם אנשי שמאל ומחאה, מנסים כל העת להידמות לאמריקה כאשר זה מתאים לסדר היום שלהם. אולם כאשר זה מנוגד לדעתם, לפתע "אנחנו לא אמריקה". הצביעות חוגגת.
מאחורי הקלעים בדיון הפנימי
ראש השב"כ רונן בר, היה צריך ללכת הביתה בבושת פנים מיד לאחר הטבח, בדיוק כמו כל שאר האחראים למחדל שכבר התפטרו. אולם בר נאחז בכיסא בתמיכת המחאה והשמאל, שטענו בלהט במאמרים ובראיונות, שאסור לו להתפטר, עד שנתניהו לא ילך גם הוא הביתה. מדובר כמובן בטענה אווילית: החוק קובע שלממשלה יש סמכות לפטר את ראש השב"כ, בעוד שנתניהו יוכל להיות מפוטר רק על ידי הציבור באמצעות הליך בחירות.
כך או כך, עניין פיטוריו של בר מרחף באוויר זמן רב. נתניהו רואה בו את הציר המרכזי של ההתנגדות לשלטונו, כמי שהמציא יחד עם היועמ"שית את חקירת "קטאר-גייט". פרשה זו שתפסה תאוצה השבוע (כפי שדווח בהרחבה אתמול) מחשידה את יועצי נתניהו בקבלת כספים מקטאר. נתניהו משוכנע שראש השב"כ תופר לו תיקים כדי להישאר בתפקידו.
כל זה הביא, לפני כשבועיים, בכירים לשעבר במערכת הביטחון ובשב"כ, לקיים ביניהם דיון על דרכי הפעולה נגד נתניהו אם הוא יפטר את בר. מי שחשף את הדיונים הללו היה אחד מבכירי השב"כ לשעבר מיכה קובי. באותם דיונים, היו שם מי שהציעו לשגר איומים לעבר נתניהו על "גילויים מבפנים", אך ההצעה הזו עוררה התנגדות נרחבת.
מי שלא שעה להתנגדות, היה נדב ארגמן, ראש השב"כ הקודם (מינוי של נתניהו), שהגיע לראיון בחדשות 12, באופן מושכל ומכוון ושיגר את האיום היזום לעבר ראש הממשלה, באומרו כי יעשה שימוש בידע שצבר מתקופת שירותו תחת נתניהו אם יראה שראה"מ עובר על החוק. מיד לאחר השידור, כאשר הדברים עוררו סערה, הבינו רוב הלשעברים, בהם אלופים, ראשי אגפים וארגונים, כי הדברים יפעלו כבומרנג, כפי שאכן היה.
"ארגמן עשה טעות חמורה", הודו אותם בכירים, שהבינו כיצד נתניהו ינצל את העניין לטובתו. האשמות שוגרו במקביל לעבר שני ה"מטורללים" (כפי שהם מכונים באותם קבוצות) הרמטכ"לים לשעבר דן חלוץ ובוגי יעלון. במקביל קראו לבר להתנער מדברי ארגמן, כפי שאכן עשה. אולם הכול כבר היה מאוחר מדי. הליך הפיטורין צבר תאוצה ונראה כבלתי הפיך.
חשוב לציין כי בכל הסקרים עד השבוע היה רוב מוחץ בעד התפטרותו של בר עקב חלקו במחדל הטבח. אולם את אנשי הרל"ב זה כלל לא מעניין. מבחינתם אם נתניהו מפטר אותו, צריך לצאת לרחובות ולהפגין בטענה שנתניהו "מחסל את הדמוקרטיה", "הורס את השב"כ" ו"הופך אותו לפוליטי".
המחאה לא תפסה תאוצה ולמרות שהתקשורת ניסתה להרימה ודיווחה על מאות אלפים, לא היה שם יותר מ-20 אלף, וגם זה בהגזמה גדולה. בד בבד נפערו סדקים נרחבים בתוכה עם ההתגוששות המילולית בין בני גנץ ליאיר גולן. גנץ שנתקל בקריאות בוגד, גינה את המפגינים כשורפי אסמים בעוד גולן שיבח אותם. היה זה פרומו של העימות הפנימי בתוך המרכז שמאל לקראת הבחירות הבאות.
בנט נשאר בנט
מי שחושב שנפתלי בנט, ראש ממשלת הסקרים, שינה את דרכו ולמד מטעויותיו בעבר שלא להפר הבטחות, מוזמן לקרוא את הסיפור הבא שהתרחש השבוע באוניברסיטת חיפה. בנט הגיע לשאת דברים בפני סטודנטים, בהם שומרי תורה ומצוות בנושא מנהל מדיניות ציבורית.
בתכנית המקורית נקבע כי בנט ינאם בפומבי בפני הסטודנטים ולאחר מכן ייערך עימם מפגש מצומצם ללא תקשורת. יומיים קודם הודיעו שהתכנית שונתה: תחילה יתקיים המפגש המצומצם ולאחריו יהיה הנאום מול כולם. ההערכה הייתה שבנט רוצה תחילה להרגיש את האווירה כלפיו, ורק לאחר מכן לעלות ולנאום במפגש המתוקשר. עד כאן הכול טוב ויפה (ואפילו מקובל).
אלא שעוד קודם המפגש המצומצם, פורסמו דברי בנט נגד הממשלה ונגד "התקציב למשתמטים". בהקשר זה בנט מאמץ קו לעומתי. הוא לא מדבר כמעט בשום נושא, מחשש שהדבר יבולע לו פוליטית וירחיק בוחרים פוטנציאליים. אולם על דבר אחד הוא מתבטא ללא הרף: גיוס חרדים, משתמטים, וכו'. כך יעצו לו אנשיו וכך הוא פועל מאז שהחל את דרכו חזרה. זה גם יהיה הקו שלו במערכת הבחירות הקרובה: "גיוס", "משתמטים", "תקציבים" ובקיצור קמפיין אנטי חרדי, שיתחרה בעיקר בליברמן.
נחזור לאירוע: מפגש המצומצם באוניברסיטת חיפה, אמר להם בנט כי הוא מגיע לשמוע אותם, להבין את עמדתם ומטרתו היא להגיע לפיוס. הנוכחים לא הקלו עליו ושאלו אותו: אם אתה בא לפיוס, מדוע קודם המפגש יצאת בהצהרות נגד החרדים ונגד התקציב לישיבות וכו'. בנט זע באי נוחות בכיסאו והמפגש הפך לוהט מרגע לרגע, והגיע אפילו לצעקות. בנקודה מסוימת בנט נרגע, התרכך ושמע את דבריהם תוך הבנה שהוא לא מתכוון לחזור על דבריו נגד החרדים בנאומו בעוד כמה דקות על הבמה.
אלא שהבטחות לחוד ומעשים מאידך (פרטים אצל מנסור עבאס ויאיר לפיד). בנט שב לסורו ומעל הבמה נשא נאום מקטב, כאשר דיבר נגד התקציב ש"מעודד השתמטות ומקטב את הציבור". נאום מקטב על הקיטוב – נוסח בנט.
הנוכחים שהבינו את רוח הדברים נוכחו לראות בשידור חי כיצד בנט מפר את הבטחתו. למרות כך נהגו בו כבוד (חיפאים, נו) ובמקום למחות נגדו ולהסותו כפי שאנשי המחאה עושים לדוברי ימין, יצאו בזה אחרי זה החוצה עד שהותירו אותו עם אנשים ספורים בלבד. בנט לא נשאר הרבה זמן ועזב את המקום בלי להתנצל. בנט נשאר בנט.
דועט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע
עוז וחרב – שם המבצע הצבאי שנבחר לחידוש הלחימה בעזה, לאחר שהחמאס לא נענה למתווה שהציע השליח האמריקאי וייטקוף, לשחרור כמה חטופים בתמורה להמשך הפסקת האש. מאידך בשמאל, באופוזיציה ובמחאה הציעו לקרוא לחידוש הלחימה בשם שיזכיר את בן גביר ("מבצע איתמר" על כל הטיותיו) כפי שפורט לעיל.
סחיטה באיומים – נתניהו כרך יחד את שני ראשי השב"כ, בעבר ובהווה, ארגמן ובר עם צמד המלים "סחיטה באיומים". בר אמנם הסתייג מהדברים של קודמו, אך נתניהו נחוש לראותו מחוץ לתפקידו לאחר שהודיע כי איבד את האמון בראש שב"כ הנוכחי ועל כן הוא נאלץ לפטר אותו. במקביל הוגשה תלונה במשטרה נגד ארגמן על סחיטה באיומים כפי שהשתקף מהראיון שהעניק.
משלוש יוצא אחד – שלושה מהלכים שמקדמת הממשלה יגיעו בוודאות לבג"צ. מדובר בהדחת היועצת, פיטורי ראש השב"כ וחוק הוועדה לבחירת שופטים. ההערכה היא שהבג"צ לא יוכל להרשות לעצמו להתנגש עם הממשלה בכל שלושת המהלכים, ולפחות אחד מהם יעבור. התחושה שרונן בר יהיה הראשון לשלם את המחיר.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבגיליון סופ"ש בעיתון 'יתד נאמן'
