הסודות האפלים של קהילת הביטחון הישראלית נחשפים

האירועים הביטחוניים של 7 באוקטובר 2023 זעזעו את מדינת ישראל והציפו שאלות קשות על תפקוד מערכת הביטחון והמודיעין. אך ההיסטוריה מלמדת שזה לא המקרה הראשון בו המערכת הביטחונית חווה כישלון מודיעיני מהדהד.

גדעון מיטשניק, סא"ל במיל' ובכיר באמ"ן לשעבר, כיום חוקר ומרצה, מספק בריאיון נרחב ל'המחדש' מבט מעמיק אל מאחורי הקלעים של שלושה אירועים מכוננים שהותירו צלקת עמוקה בקהילת המודיעין הישראלית.

פרשת "העסק הביש" – כשהמודיעין הצבאי נכשל בגדול

אחד הכישלונות המשמעותיים ביותר בתולדות המודיעין הישראלי, אשר כמעט נדחק לשולי הזיכרון הקולקטיבי, הוא פרשת "העסק הביש" משנת 1954. גיבוריה וקורבנותיה כבר הלכו לעולמם, אך הלקחים והצלקות נותרו חקוקים בעומק ההיסטוריה הביטחונית של ישראל.

תחילתה של הפרשה בשנת 1950, עם כניסתו של בנימין גיבלי לתפקיד ראש מחלקת המודיעין. האתגר שעמד בפני קהילת המודיעין והביטחון הישראלית היה החשש הכבד שמדינות ערב, לאחר כישלונן במלחמת העצמאות, יפתחו בסבב לחימה נוסף. המשמעות הייתה תקיפה משולבת של כל מדינות ערב נגד ישראל. מצרים, שהייתה אז המדינה הערבית החזקה ביותר, היוותה איום מרכזי.

בנימין גיבלי החליט, במקום להפעיל רשת של לוחמי סתר ישראלים כמו אלי כהן, להקים רשת ריגול המבוססת על יהודים מקומיים. הוא ביקש להימנע מהתהליך הממושך והמורכב של הקמת תחנות מודיעין, בניית סיפור כיסוי, לימוד שפות והתאקלמות, וכן מהכשרתם המורכבת של לוחמי סתר.

"גיבלי הציע להשתמש בשיטה דומה לזו שבה פעלו מחתרות שסייעו למאבק בנאצים במלחמת העולם השנייה," מסביר גדעון בראיון. "הוא הציע להקים רשת ריגול המורכבת מצעירים יהודים מקומיים, המכירים את השפה, את דרכי התחבורה ואת האזור, ובכך לדלג על שלב ההכשרה הממושך."

בנימין גיבלי, שהיה אחד הבכירים במודיעין הצבאי, נשא עמו את צלקת פרשת טוביאנסקי, שבה הוצא להורג מאיר טוביאנסקי במשפט שדה במלחמת העצמאות, בחשד לריגול. לימים התברר כי טוביאנסקי היה חף מפשע, וגיבלי היה אחראי יותר מכל אחד אחר להוצאתו להורג של אדם חף מפשע. למרות זאת, הוא המשיך להתקדם במודיעין הישראלי.

"שש שנים לאחר פרשת טוביאנסקי, עלתה השאלה כיצד מונה אדם כזה, עם סימני שאלה כה כבדים, לראש המודיעין הצבאי," מציין גדעון.

גיוס הרשת: התחלה חובבנית

בשנת 1951 החל תהליך הגיוס. אברהם דר, איש יחידה 131 של המודיעין הצבאי, נשלח למצרים. הוא פנה לראשי הקהילה היהודית, שסיפקו לו שמות של צעירים מתאימים, וכן של אישה אחת. דר התרשם מהשבחים שקיבל על אותם צעירים, וכן מאהדתם למדינת ישראל. הוא גייס שמונה אנשים, והקים עמם רשת ריגול.

לאחר סיום הגיוס, באוגוסט 1951, עזב דר את מצרים, והרשת נותרה ללא מפקד. "זהו היה מחדל ראשון," מדגיש גדעון, "שכן כלל בסיסי הוא שאין להתחיל פעילות כזו ללא מפקד. כל 'העסק הביש' התנהל בשרלטנות ובחובבנות, עם פערים משמעותיים בהפעלת מרגלים."

ההתרעות שלא נענו

בשנים 1952 ו-1953 נשלחו חלק מחברי הרשת להכשרה קצרה בישראל. אברהם דר, שעקב מרחוק אחר ההכשרה, הבין כי מדובר בחובבנות, והחל להתריע על כך. הדבר הוביל לסכסוך עם מפקד היחידה, ולבסוף לעזיבתו של דר את היחידה ואת המודיעין. "כפי שציין גדעון, היו מי שניסו להתריע על המחדלים."

"ישנו אירוע נוסף ומעניין: כאשר בנימין גיבלי מחליט להקים את רשת הריגול במצרים, הוא חורג מסמכותו," מספר גדעון. "סמכותו של המודיעין הצבאי היא לאסוף מודיעין לטובת פעילות צבאית. לפי החלוקה בין המודיעין הצבאי למוסד, המוסד הוא זה שאמור להפעיל רשת ריגול כזו בחו"ל. אלא שבנימין גיבלי מקים את הרשת הזו מבלי לשתף את איסר הראל, ראש המוסד. כשאיסר הראל מגלה בשנת 1953 שהוקמה רשת ריגול כזו בתחום סמכותו של המוסד, הוא מתחיל להתריע. הוא פונה לבנימין גיבלי, שדוחה אותו."

רשת הריגול במצרים ממשיכה לפעול ללא מפקד. בשלב מסוים, מחליטים לשלוח להם מפקד, אדם בשם איזי רהב, יוצא הקומנדו הימי. הוא נשלח לדרום אפריקה לתקופת הכשרה לבניית סיפור כיסוי לפני יציאתו למצרים.

"גם הוא חווה בדרום אפריקה את אותה חובבנות שחווה אברהם דר," מציין גדעון. "הוא מתחיל להתריע ואינו מקבל את מבוקשו, כולל מסמכים וכספים. הוא חוזר לארץ ומנסה להתריע בפני ראשי הצבא, אך איש אינו מקשיב לו. בנוסף לאברהם דר, גם איזי רהב התריע."

בשנת 1954 מגיע השלב הקריטי באירוע, שמוביל לכישלון הנורא. בשנת זו מתחיל להתברר למודיעין הישראלי שעומד להיחתם הסכם אסטרטגי בין בריטניה למצרים, לפינוי הכוחות הבריטיים ממצרים. החשש הוא שאם הבריטים יפנו את תעלת סואץ, מצרים תצא למלחמה נגד ישראל.

התרחשויות פוליטיות משמעותיות

במקביל, מתרחשת התרחשות פוליטית משמעותית. בסוף 1953, דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, פורש. מחליפים אותו משה שרת כראש הממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון, שאינם בעלי ידע ביטחוני. דמות משמעותית נוספת היא הרמטכ"ל משה דיין, שנחשב לאדם מוכשר עם עבר ביטחוני מוצלח. במקביל, מתנהלת מערכת יחסים עכורה בין ראש הממשלה משה שרת לשר הביטחון פנחס לבון. משה דיין נכנס למורכבות הזו, והרמטכ"ל משה דיין הוא האיש החזק.

"כלומר, רשת מבצעית זו פועלת ברקע של מחלוקות בין ראש המוסד לראש המודיעין הצבאי, ובין ראש הממשלה לשר הביטחון ולרמטכ"ל," מסכם גדעון. "קיימת שאלה האם בן-גוריון ידע על ההפעלה. אני נוטה להאמין שכן, אך אין לי הוכחה חותכת. קשה להאמין שבן-גוריון לא ידע, אך אין הוכחה חותכת."

בשנת 1954, הנושא של ההסכם המתגבש בין מצרים לבריטניה עולה לכותרות. במאי 1954 מוכרז שההסכם עומד להיחתם ביולי, ועל רקע זה מחליטים להפעיל את הרשת. למצרים נשלח המפקד אברי אלעד, אדם מפוקפק עם עבר פלילי, שגויס על ידי בנימין בנצור, ראש יחידה 131, מתוך תפיסה שאנשים עם רקע פלילי מתאימים למשימות כאלה.

"וסיבה נוספת – בגלל שהוא היה חבר, וחבר מביא חבר, ולמה לא לגייס חבר ולהציל אותו ממצב כלכלי כי לא הייתה לו העבודה," מוסיף גדעון. אברי אלעד נשלח לגרמניה לבניית סיפור כיסוי, וביוני 1954 הוא מגיע למצרים. הוא מתחיל להכיר את חברי הרשת ונותן להם הנחיות.

פעולות החבלה: הכישלון הנורא

ביולי ניתנות הנחיות לביצוע שלוש פעולות. גדעון מדגיש: "הרשת גויסה במקור כדי לתת מענה רק ביום מלחמה, ולבצע פעולות לשיבוש הפעילות המצרית, ולא לפעול לפני מלחמה."

"כאן נכנס לתמונה אדם בשם מקס מאיר בינט," ממשיך גדעון. "בשנת 1952 נשלח למצרים לוחם סתר בשם מקס מאיר בינט, אדם עם ניסיון מבצעי עוד מתקופת ההגנה, שתפקידו לאסוף מודיעין. הוא הגיע למצרים בסוף 1952, ומשימתו הייתה לאסוף מידע מדיני-צבאי. הוא הצליח להתברג לצמרת השלטון, וסיפור הכיסוי שלו היה שהוא הגיע כנציג של חברות גרמניות במצרים, אחת מהן חברה לייצור פרוטזות, עבור חיילים רבים שנפצעו במלחמות במצרים. הוא התברג לצמרת השלטון, והגיע למצב שבו הכיר את מוחמד נגיב, שעמד בראש ארגון נכי המלחמה, וגם בראש המהפכה שהתקיימה במצרים ביולי 1952. הוא העביר מידע משמעותי, וביצע כמה מהלכים שאפשרו לו להגיע לבכירים. בשלב מסוים, מאחר שלא היה מפקד לרשת, הוחלט, מכיוון שמקס מאיר בינט כבר היה שם, וצריך היה להעביר להם כספים ולתת להם הנחיות, שהוא יתחיל להיפגש עם מרסל ניניו, האישה היחידה ברשת. הם נפגשו בפומבי, דבר שחרג מהכללים הבסיסיים של המודיעין. משום שצריך שיהיה מידור בין גורמי ריגול שונים."

בחודש יולי, כשההסכם עם הבריטים התקרב, ונודע שהמועד אמור להיות 23 ביולי, יום המהפכה, ניתנה הנחיה דרך אברי אלעד לחברי הרשת לבצע פעולות חבלה. במסגרת זו, הם היו אמורים לבצע פעולות שייצרו תסיסה במצרים, אנרכיה ותחושת כאוס, במטרה לגרום לבריטים לחזור בהם מההסכם.

הפעולה הראשונה התבצעה ב-2 ביולי 1954, בסניף דואר, אשר הביאה לרק כמה עשרות מעטפות שעלו באש ולא יצרה אנדרלמוסיה ולא היה בכלל אזכורים בעיתונות. הפעולה השנייה התרחשה ב-14 ביולי, ובה הונחו חומרי נפץ בספריות האמריקניות בקהיר ובאלכסנדריה, כדי ליצור תחושה של בעיה מול כל המדינות הזרות במצרים. חומרי הנפץ היו פרימיטיביים, והם הכינו את מנגנון ההפעלה בדירה ששכרו שהיה לא תיקני. בפעולה השנייה, מטען אחד לא עבד, והשני גרם לנזק מינורי. ב-23 ביולי התבצעה פעולה בקולנוע באלכסנדריה, שם פיליפ נתנסון, אחד מחברי הרשת, נעצר כשמטען תבערה התפוצץ בכיסו. מוקדם מהמתוכנן.

המעצרים והגורל הטרגי של חברי הרשת

לאחר מכן, נעצרו חברי הרשת, וגם אלי כהן, שהשכיר דירה לחברי הרשת באלכסנדריה. הוא שוחרר לאחר שהצליח לשכנע את גורמי המודיעין שהוא רק השכיר את הדירה ולא ידעה שהם רשת ריגול. חברי הרשת עברו חקירות ועינויים קשים, כולל מרסל ניניו, שניסתה לשים קיץ לחיה. מקס בינט, לוחם הסתר, נעצר גם הוא. אברי אלעד, מפקד הרשת, לא נעצר, אלא עזב את מצרים במטוס לגרמניה בדרך המלך.

מקס מאיר בינט שם קץ לחייו ב-21 בדצמבר 1954, כמה שעות לפני שהיה אמור להעיד בבית הדין. יוסף קרמונה, ידיד של מרסל ניניו, נעצר ונמצא תלוי בדירתו. ככל הנראה נרצח ע"י המצרים.

ב-28 בינואר 1955 ניתנו גזרי הדין: דוקטור משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות בתלייה, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון נידונו למאסר עולם, מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו ל-15 שנות מאסר, ומאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו ל-7 שנות מאסר.

"גנרל פואל דיגוי, אב בית הדין, הסביר את גזרי הדין התמוהים בכך שהיה פשרה בין גורמים במצרים שרצו להוציא להורג את כולם, לבין גורמים שרצו לשחרר את כולם," מציין גדעון. "בשנת 1956, במהלך מבצע סיני, ישראל לא דרשה לשחרר את חברי הרשת, מכיוון שהם ביצעו פעולות חבלה נגד יעדים אמריקאים, וזה היה מביך עבור ישראל, ששיתפה פעולה עם ארה"ב במבצע."

התגובה בישראל: צנזורה וחוסר אחריות

כשנשאל גדעון מה קרה בינתיים במדינת ישראל ואם הציבור ידע אודות רשת ריגול שנתפסה במצרים, הוא עונה: "הציבור הישראלי ידע שנעצרו יהודים במצרים, וידע שיש האשמות נגד ישראל. אבל לא מעבר לזה משום שהייתה צנזורה. שנועדה למנוע את הקישור של ישראל לפרשה, כדי להקל על העצורים או כדי למנוע החמרה בגזר הדין, דבר שהיה נכון בעיקר בתקופת המשפט."

בדרג הפוליטי, ראש הממשלה היה משה שרת, והיו יחסים עכורים בינו לבין שר הביטחון לבון והרמטכ"ל דיין. משה שרת ככל הנראה לא ידע כלל על עצם הפעלת יחידה 131 במצרים. נודע לו על המעצר מקריאה בעיתון. המעצרים החלו ב-23 ביולי, וכמה ימים לאחר מכן פורסמו בעיתונות הישראלית. הוא כנראה קרא על כך בעיתון באנגלית ב"ג'רוזלם פוסט", וארבעה ימים לאחר מכן, ב-27 ביולי, הוא שאל את שר הביטחון לבון, שגם הוא כנראה קרא על כך בעיתון, כי אברי אלעד לא דיווח על מעצר חברי הרשת למפקדו, והרמטכ"ל דיין שהה בחו"ל בזמן שתי הפעולות האחרונות.

"משה שרת לא ידע דבר וחצי דבר," מדגיש גדעון. "לבון, שככל הנראה ידע, מיד שאל מי נתן את ההוראה. דיין בכלל לא היה בארץ."

ועדת חקירה ומסקנות עמומות

משה שרת, שלא היה שקט מהשאלות ששאל ומהתשובות שקיבל, הקים בדצמבר ועדת חקירה, ועדת אולשן-דורי, בראשות נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, כדי לדון בשאלה מי נתן את ההוראה.

מסקנות הוועדה היו תיקו. כלומר, הוועדה לא השתכנעה שראש אמ"ן לא קיבל הוראות משר הביטחון, אך גם לא הייתה בטוחה ששר הביטחון נתן את ההוראות המיוחסות לו. בהחלטת הוועדה נכתב כי "לא שוכנענו כי ראש אמ"ן לא קיבל הוראות משר הביטחון, עם זאת איננו בטוחים כי שר הביטחון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".

הוועדה התכנסה בינואר, וגם אברי אלעד הוזעק מחו"ל כדי להעיד בפניה. בדיעבד התברר שאברי אלעד תודרך לפני שהגיע לוועדה על ידי הרמטכ"ל וגיבלי, וקיבל הנחיה לשקר לגבי מועד הפעולה הראשונה, כדי להרחיק את גיבלי מהפרשה. בנוסף, התברר שזויף מסמך, מברק שגיבלי שלח לשר הביטחון ולרמטכ"ל דיין, שבו נוספה פסקה שלבון נתן את האישור.

ההשלכות הפוליטיות והמחיר האישי

שרת, שלא ידע דבר וחצי דבר, היה מאוד מוטרד. גיבלי ולבון האשימו זה את זה. דיין הכריז על ניקיון כפיים. במשך שנים הייתה שאלה מי נתן את ההוראה, ובעיקר מדוע אף אחד לא לקח אחריות. נתן אלתרמן פרסם טור בשם "הטור השביעי" בעיתון "דבר", ובו כתב על הפרשה, אך מבלי לפרט. הציבור ידע שהיה משהו, אך לא ידע מה בדיוק. הצנזורה הוסרה רק בשנת 1971.

פרשת "העסק הביש" הפכה לפרשה פוליטית בשנת 1960, כאשר פנחס לבון, שהודח מתפקידו, טען שהיו זיופים והטיית עדויות. הוא ביקש מבן-גוריון, שחזר להיות ראש הממשלה, לזכות אותו. בן-גוריון סירב, ולבון יצא בקמפיין להצלת שמו.

בן-גוריון התפטר בפעם השנייה, ולוי אשכול החליף אותו. במלחמת ששת הימים, ישראל לא דרשה לשחרר את ארבעת אסירי "העסק הביש" שנותרו בכלא. הם שוחררו רק בשנת 1968, לאחר מאמצים של מאיר עמית, ראש המוסד. הם פגשו את בן-גוריון, שאמר להם "מכרו אתכם". סיפורו של מקס מאיר בינט נחשף רק בשנת 1986, בכתבה של עמנואל רוזן ב"מעריב".

הפרשה נקראת "העסק הביש" מכיוון שהיא הייתה כישלון מודיעיני ומבצעי, שכלל זיופים, שקרים והתחמקות מאחריות, והפכה לפרשה פוליטית. בישראל לא הענישו את האחראים, אך הם שילמו מחיר אישי. בנימין גיבלי הודח מהצבא, ולבון הודח מתפקידו. ארבעה מחברי הרשת שילמו בחייהם, ואחרים סבלו בכלא. גופותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר הוחזרו לישראל רק לאחר פנייה של אחיו של מרזוק לנשיא מצרים, אנואר סאדאת.

צללים במדבר: הבגידה השקטה שהובילה למבצע קדש

הסיפור הבא הוא על עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, שמאחוריה עמדה למעשה ברית המועצות. זהו אירוע שהתרחש בעשור הראשון של המודיעין הישראלי. ניתן להסביר את הכישלון בכך שהיינו עדיין בראשית דרכנו ולא היו לנו מספיק אמצעי איסוף. כך או כך, מדובר בחשיפה, או בעצם גילוי, של עסקת נשק אסטרטגית בין ברית המועצות למצרים.

הגילוי נעשה על ידי המודיעין הישראלי רק לאחר פרסום גלוי בתקשורת. אנו מדברים על 21 בספטמבר 1955, אז פורסמו ידיעות גלויות על העסקה, שהייתה לכאורה בין מצרים לצ'כוסלובקיה, אך בפועל ברית המועצות עמדה מאחוריה. זו הייתה עסקה משמעותית מאוד, ששינתה את מאזן הכוחות בין ישראל למצרים. אנו מדברים על 150 מטוסי קרב, 50 מפציצים, 70 מטוסי תובלה, 230 טנקים, נגמ"שים רבים ותותחים רבים, וכן אמצעים מתקדמים נוספים, שנקנו על ידי מצרים מברית המועצות.

הפתעת הנשק שטלטלה את המדינה הצעירה

"זהו אירוע שהתרחש בעשור הראשון של המודיעין הישראלי," מספר גדעון, בעיניים שנראה כי עדיין אוצרות את הדהימה של אותם ימים. "ניתן להסביר את הכישלון בכך שהיינו עדיין בראשית דרכנו ולא היו לנו מספיק אמצעי איסוף."

הוא מדבר על עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, שמאחוריה עמדה למעשה ברית המועצות. גדעון מתאר את רגע האמת: "הגילוי נעשה על ידי המודיעין הישראלי רק לאחר פרסום גלוי בתקשורת. אנו מדברים על 21 בספטמבר 1955, אז פורסמו ידיעות גלויות על העסקה."

העסקה, שנראתה כביכול תמימה בין מצרים לצ'כוסלובקיה, הסתירה אמת מטרידה – ברית המועצות הייתה המוח האמיתי מאחורי המהלך. "זו הייתה עסקה משמעותית מאוד, ששינתה את מאזן הכוחות בין ישראל למצרים," מדגיש גדעון, כשהוא סופר את הנשק במספרים שמדגישים את חומרת האיום: "150 מטוסי קרב, 50 מפציצים, 70 מטוסי תובלה, 230 טנקים, נגמ"שים רבים ותותחים רבים."

דמים בגבול: כשנאצר נשבע נקמה

גדעון משרטט את התמונה הרחבה יותר: "ברקע, התרחשו פעולות תגמול נגד מצרים, והמתח בין ישראל למצרים הלך וגבר." החששות הישראליים היו כפולים – מחד, ההתחמשות המצרית המואצת, ומאידך, הצל הכבד של פרשת "עסק הביש".

"אחד הטריגרים לעסקה, ככל הנראה, היה פעולת 'חץ שחור' בפברואר 1955," מסביר גדעון, מתייחס לפעולה הנועזת של אריק שרון וחטיבת הצנחנים שלו. "נהרגו עשרות חיילים מצרים," הוא מזכיר בטון מדוד. "נאצר רצה לנקום בישראל, ולכן רכש כמות עצומה של נשק כדי להתכונן למלחמה."

"חיל האוויר העריך שהמטוסים המתקדמים יצרו יתרון משמעותי לחיל האוויר המצרי," חושף גדעון את דאגות הפיקוד הבכיר. "סדר הכוחות המשמעותי הדאיג מאוד את הרמטכ"ל משה דיין, שרצה ליזום מלחמה נגד מצרים."

גדעון מתאר את התכניות הסודיות שהתגבשו: "היו הערכות למבצע בשם 'מבצע עומר', שתוכנן לסוף 1955, במטרה לפעול נגד מצרים." אולם התנגדותו של שר החוץ משה שרת, בין היתר, הובילה לדחיית המבצע. "ישראל נותרה מוטרדת מאוד," מסכם גדעון בשקט.

"למדנו מהעיתון מה שהיינו צריכים לדעת ראשונים" – הנקודה העיוורת של המודיעין

גדעון שהיה כאמור בכיר במודיעין, מודה בכשל: "היה זה כישלון מודיעיני משמעותי. לא היה צפוי שהמודיעין הישראלי יגלה על עסקה כה גדולה רק באמצעות פרסומים בתקשורת. הוא מסביר בכנות: "היה עלינו להיערך לעסקה כזו מבעוד מועד, לא בהכרח באמצעות מלחמה. בשלב זה, לא יכולנו לסכל את העסקה, אך יכולנו להיערך לעסקאות דומות, וזה אכן קרה, אך רק לאחר העסקה."

כששואלים את גדעון על כוונותיו האמיתיות של נאצר, הוא משיב בזהירות: "האם החשש של ישראל, שנאצר רצה במלחמה, התברר כנכון? בסופו של דבר, ב-1956, לא אפשרנו לנאצר לממש את כוונותיו. אך העובדה שמצרים רכשה עסקת נשק כה גדולה, מעידה על כוונותיה."

גדעון מתאר כיצד ישראל הגיבה במהירות: "ישראל הגיבה בשורה של עסקאות נשק עם צרפת, בתור הזהב של יחסי ישראל-צרפת ב-1956." עסקאות אלו, המכילות טנקים, מטוסים וכלי נשק נוספים, היו קריטיות ל"מבצע קדש" המתקרב.

מזימה משולשת: הברית הסודית שהפתיעה את העולם

"הרגע למבצע קדש, או מערכת סיני, בסוף אוקטובר 1956, היה שילוב של עסקת הנשק הצ'כית-מצרית ואינטרסים משותפים של צרפת ובריטניה," מסביר גדעון את השתלשלות האירועים. "החשש היה שמצרים נערכת למלחמה, ולכן היה צורך להקדים אותה. דיין שכנע את בן גוריון לצאת למהלך מקדים נגד מצרים."

גדעון חושף את הברית החשאית: "מבצע קדש היה מבצע חשאי שמאחוריו עמדו בריטניה, צרפת וישראל. האינטרסים של בריטניה וצרפת היו בעיקר סביב תעלת סואץ, ולישראל היה חשש מפני מלחמה מצרית." הוא מדגיש: "עסקת הנשק, שהייתה כרוכה בכישלון מודיעיני, הייתה טריגר משמעותי למלחמה."

גדעון מסביר את הגישה שאומצה בדיעבד: "מערכת הביטחון לא ראתה בעסקת הנשק מחדל, אלא אי-הצלחה." הוא מציין שבאותה תקופה, פרשת "עסק הביש" העסיקה את מערכת הביטחון, "ולכן התמקדו בעיקר בהיערכות למלחמה."

בנימה סלחנית, גדעון מסכם: "הביקורת על המודיעין הייתה מסויגת, מכיוון שהמודיעין היה עדיין בשלבי התפתחות. שיטות האיסוף לא היו מפותחות מספיק, ולא הייתה רשת סוכנים במצרים." הוא מדגיש את הנסיבות המקלות: "התייחסו לאירוע בסלחנות, ולא ראו בו כישלון. זו הייתה יותר אי-הצלחה מאשר כישלון, יותר הפתעה מאשר כישלון."

המרגל שלא היה: הבגידה ששברה את מערכת המודיעין

בלב עולם הריגול והמודיעין, שם שהיושרה היא נשמת אפו של כל סוכן, התרחשה אחת הפרשיות המזעזעות והמטלטלות בתולדות המוסד הישראלי. סיפור שנמשך למעלה מרבע מאה, כמעט הוביל לשתי מלחמות, והחל בהחלטה אחת, רגעית – להסתיר כישלון. מערכת שלמה, מהמפעיל בשטח ועד למקבלי ההחלטות בדרג המדיני, נפלה קורבן לתרמית אחת שזעזעה את יסודות אמון הציבור במערכות המודיעין.

"האירוע הנוסף זה אחד מהאירועים והצמתים המאוד משמעותיים בקהילת המודיעין הישראלית, בעיקר של המוסד הוא אירוע של העדר יושרה," מסביר גדעון, שמשתף בתובנותיו על פרשה שזעזעה את אמות הסיפים של קהילת המודיעין הישראלית. "אחד הדברים שנדרשים ומחויבים בקהילת המודיעין אז, היום וגם בעתיד, היא היושרה."

יהודה גיל, מהקצינים המבריקים והמוערכים בשורות המוסד, מומחה בגיוס והפעלת סוכנים, עמד בפני משימה קריטית בשנות ה-70, בתקופה הרגישה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. המשימה: לגייס גנרל סורי כמקור מודיעיני מכריע. ישראל, בעיצומו של תהליך שיקום צבאי וביטחוני – תהליך המהדהד בצורה מטרידה גם בימינו אנו כפי שמציין גדעון: "מה שלא היה לנו לצערנו בהיבט היום-יומי מול הרצועה ב-7 באוקטובר ובדרך ל-7 באוקטובר 2023."

מסע ההונאה רב-השנים

הפגישה עם הגנרל הסורי, ככל הנראה בפריז, הסתיימה בכישלון צורב. אך במקום להודות בכך, כפי שמצופה מכל איש מודיעין, בחר גיל בנתיב אפל – הוא פתח במבצע הונאה מורכב ומתוחכם שהטעה את צמרת המודיעין הישראלית למשך כמעט רבע מאה. גדעון מדגיש: "זוהי עובדה שכל אחד שמשרת בקהילת המודיעין צריך לעמוד במשימה שלו, ובמקרה שהוא נכשל, הוא צריך להודיע."

פעמיים בשנה היה גיל טס לפריז, כביכול לפגישות עם המקור שמעולם לא גויס. תרמית מורכבת ומסובכת שדרשה תכנון קפדני ודיוק בלתי מתפשר בפרטים. לאחר כל "פגישה" היה מפיק דוחות מפורטים ומרשימים באורכם ובמקצועיותם, שזרמו למערכת המודיעין, לאמ"ן, לחטיבת המחקר, ובסופו של דבר הגיעו אף לשולחנו של ראש הממשלה.

"במקרה של יהודה גיל והפעלת המרגל שלו הייתה פרשה שנמשכה כ-25 שנים ועלתה לנו כמעט בשתי מלחמות," חושף גדעון את ממדי הסכנה האדירה שריחפה מעל המדינה כתוצאה מהתרמית.

מתעוררת שאלה מטרידה – מהיכן שאב גיל את המידע המדויק והמשכנע שדיווח עליו? גדעון מספק את התשובה: "ואז תשאלו: 'מאיפה הוא הביא את המידע הזה אם הוא לא הפעיל מקור? אז מאיפה הוא הביא את המידע הזה?'" הסוד טמון במקצועיותו הבלתי רגילה ובתבונתו הטבעית. כתלמיד שקדן וקצין מבריק, למד גיל לעומק את חומרי הרקע לקראת כל "פגישה", כפי שנהוג בהכנות לקראת תחקור מקורות אמיתיים.

"בכל פעם שמתנהל תחקור של מקור בחו"ל, המפעיל שיוצא לתחקר אותו, בין אם הוא יוצא עם מישהו מהמחקר או מאחד מהגופים האחרים שבא ונלווה אליו, לומד את החומר – מה שנקרא 'מקבל רקע'. ויהודה גיל היה תלמיד שקדן וחכם, היה באמת מפעיל מצוין עד שהוא סרח," מסביר גדעון את השיטה שאפשרה לגיל לזייף מודיעין במשך שנים כה רבות.

על סף מלחמה

אירוע השיא בפרשה המסועפת התרחש ב-1996, כשישראל עמדה על סף מלחמה עם סוריה, הישר בעקבות מידע שסופק על ידי המקור המדומיין של גיל. גדעון מתאר את המצב המסוכן: "והאירוע הקריטי הוא ב-96, שבו קהילת המודיעין האמריקאית לא סומכת עלינו כשראש אמ"ן, בוגי (אלוף משה) יעלון, מוציא מכתב התרעה אל ראש הממשלה ואל הרמטכ"ל, שבו הוא מתריע מפני מלחמה עם סוריה, ומתחילה ההיערכות של כוחות צה"ל לאורך הגבול."

רק הודות לגורמים אחרים במערכת הביטחון שחלקו על ההערכה וקיימו דיונים מעמיקים, נמנעה הסלמה מסוכנת שהייתה עלולה להתפתח למלחמה של ממש. כפי שמציין גדעון: "אבל יש גם גורמים אחרים שחשבו אחרת, ולאחר דיונים במערכת הביטחון הוחלט לא לצאת למלחמה."

למרות חשדות שהחלו לצוף במערכת לאורך השנים, דמויות בודדות העזו לערער על אמינות המידע. גדעון מזכיר את האנשים שניסו להתריע: "לאחר מכן היו כאלה במערכת שחשדו שיהודה גיל והמקור שלו מזייפים, ואחד מהם אלי הלחמי, הוא מתחיל לשאול שאלות והוא מתחיל לערער, אבל לא מקבלים אותו. בנוסף אילן מזרחי גם איש מוסד, שמתחיל לחשוד ולערער."

השיטה המושלמת נחשפת

התפנית הדרמטית החלה כשגיל נדרש להקליט את פגישותיו עם המקור. גדעון מתאר את רגעי האמת: "ואז מתחילים להציב ליהודה גיל דרישות שאנחנו רוצים שבפעם הבאה תצא עם מכשיר הקלטה, תקליט את המקור, כי מסתמכים רק על האמת שלו, אין שום בקרה."

"בפעם הראשונה שהוא יוצא עם מכשיר ההקלטה הוא חוזר, ואתם לא תתפלאו אם אני אספר לכם – כן, ומה הוא אומר? 'הייתה בעיה'. שולחים אותו עוד פעם עם המכשיר, עוד פעם לא עבד," ממשיך גדעון לשחזר את השתלשלות האירועים שהובילה לחשיפת התרמית.

מערכת המודיעין, שסבלנותה פקעה וחשדותיה התעצמו, החליטה לנקוט צעד דרסטי – שלחה צוות צילום חשאי שתיעד את גיל בפגישה. "ואז מחליטים לא לסמוך עליו, שולחים צוות צילום שבא ורואה אותו אכן נפגש עם בן אדם, אבל הוא מדבר את רוב הפגישה, כלומר אין לו מקור. שתיים, זה לא אותו גנרל סורי, ולכן מביאים אותו לאימות," מגלה גדעון.

קריסת מגדל הקלפים

הקונפרונטציה הגיעה ב-1997. גדעון מתאר את הרגע הדרמטי: "בפעם הראשונה שמביאים אותו לאימות במוסד וטוענים לו: 'אתה משקר, אתה לא מפעיל מקור', הוא מכחיש כמובן. אבל אז מביאים לו את ראש אגף החקירות בשב"כ, אדם שיודע איך להוציא מבן אדם את המידע האמיתי תוך זמן קצר. הוא נשבר, ופה מתחיל תהליך כשאנחנו ב-1997."

לאחר שנתיים של חקירות, משפט והתמודדות עם אחת מפרשיות המודיעין המביכות ביותר, ב-1999, נגזרו על יהודה גיל חמש שנות מאסר. גדעון מציין: "לאחר שנתיים, ב-1999, יהודה גיל נגזרו עליו חמש שנות מאסר."

אפילוג מוזר וכמעט סוריאליסטי לפרשה הדרמטית התגלה כשחוקרי המקרה חיפשו אחר הכסף שהוקצה להפעלת הסוכן הדמיוני. גדעון חושף: "אגב, אתם בטח תשאלו: 'איפה הכסף שנעלם? איפה הכסף שהוא קיבל לאורך השנים?', מוצאים את המעטפות עם הכסף מסודרות במגירות הבית בגדרה, ששם התגורר יהודה גיל."

וכפי שמסכם גדעון בגילוי מפתיע: "כלומר, הוא לא בגד במדינה, הוא לא השתמש בכסף, הוא פשוט לא הפעיל מעולם מרגל."

מורשת של אזהרה

הפרשה חושפת את פגיעותן של מערכות המודיעין המתקדמות ביותר לגורם האנושי – לחולשות, ליצר, לגאווה ולפחד מכישלון. היא מהווה תזכורת חדה לחשיבות היושרה המקצועית והאישית בקהילת המודיעין, וחושפת את הסכנות האדירות הטמונות בהעדרה.

בעולם המודיעין, שבו היושרה היא יסוד מוסד, בחר יהודה גיל בקלות הבלתי נסבלת של השקר – ובכך כמעט הוביל את מדינת ישראל לאסון. היום, כאשר ישראל מתמודדת שוב עם אתגרי מודיעין מורכבים בעקבות אירועי אוקטובר 2023, סיפורו של גיל והתובנות החשובות של גדעון מהדהדים כאזהרה חמורה – הונאה אינה רק עבירה פלילית, אלא סכנה אסטרטגית ממשית לביטחון הלאומי.

הלקח מפרשה זו חייב להיות מוטמע עמוק בתרבות הארגונית של כל גוף מודיעיני – יושרה היא אינה מותרות, היא הכרח קיומי. בעולם הצללים של המודיעין, שבו הכל מבוסס על אמון, הונאה פנימית היא אולי הבגידה המסוכנת מכל. לתשומת לב רונן בר.