רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל כיהן כרב ואב בית דין בלונדון.
מתוקף תפקידו תיקן תקנות חשובות בענייני שמירת התורה, הקפיד מאד על ענייני כשרות, לא נשא פנים לאיש, ולא ויתר אף על קוצו של יו"ד.
מובן, כי הדבר היה לצנינים בעיני בעלי ענין. לא מצא חן בעיניהם שהרב החדש מצר את צעדיהם, ומוסיף להם חומרות הלכתיות שמעולם לא היו נהוגות במקום, וגורמות להם להרוויח פחות ולהשקיע יותר, מה עשו? הלכו והגישו נגדו קובלנה בבית המשפט.
תלונתם היתה, שרב זה מחמיר על כל צעד ושעל, אינו מתחשב ואינו מתגמש. הביא איתו דעות חשוכות ונאחז בהן, אינו מתקדם ואינו צועד עם הזמן. הוראותיו נוגדות את הדמוקרטיה ואת הליברליות של הממלכה.
מקורבי הרב, שהכירו את עמדותיו התקיפות ואת סגנונו החד, חששו מכך שהוא עצמו יופיע בבית המשפט ויאמר את דברו. השופטים היושבים על כס המשפט בלונדון הינם אנשי רוח מנומסים, משכילים ונאורים, הם רגילים לדיבורים אדיבים ושקטים, ולא יאהבו נאומים חוצבי להבות אש.
המקורבים ניסו לומר לרב, שעדיף שהם ידברו בשמו. הן הם מורגלים בסגנון הדיבור המקובל בממלכה הבריטית, ויוכלו לייצג אותו בכבוד. אולם הרב סרב בתקף. ובקש ליצג את עמדתו בעצמו.
ביום המשפט הגיע הרב לבית המשפט. התובעים אמרו את דבריהם כמנהג המקום, בשפת חלקלקות, מתוך נימוס ודרך ארץ, שמע השופט את טענותיהם, ופנה אל הרב בבקשה שיגיב על הדברים. פתח הרב אברמסקי ואמר: "חיים אנו במדינה דמוקרטית, וגאוותה של הממלכה הבריטית היא שהדמוקרטיה היא נר לרגליה, ובכן – אין דבר דמוקרטי יותר מאמירת האמת כפי שהיא… תפקידי כרב במדינה דמוקרטית, הוא לומר לצאן מרעיתי את האמת לאמיתה, ללא כחל ושרק.
"בכל עניני ההלכה רק רב יהודי יכול להכריע. הוא בקי בכל ענין יותר מכל אחד אחר, רק מה שכשר על פי התורה הוא כשר, ומה שאינו כשר – איש אינו יכול להכשיר. לומר על דבר שאינו כשר שהוא כשר זהו מעשה אנטי-דמוקרטי בעליל. דבר שלא יעלה על הדעת במדינה נאורה, שבה זכותו של כל אדם לדעת את האמת.
"אני חייב להדגיש באופן חד משמעי, לצאן מרעיתי שיש להתרחק כמטחווי קשת ממאכלות אסורים, משום שהם טמאים ומשוקצים" הוסיף הרב ודיבר בפאתוס, בנותנו לאמת לדבר ולנהום מתוך גרונו.
כשמדברים מתוך הלב הדברים גם נכנסים ללב ובסיכום הדיון כתב השופט: "מי יכול לשמוע את הנמר הזה ולא לקבל את עמדתו?!".
לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל: [ויקרא פרק י"א מ"ז]
ידועים דברי חז"ל [פסחים ג ע"א] על הפסוק "מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה [בראשית ז, ה]": לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגנוה מפיו.
הקשה המגיד מדובנא זצ"ל: אם התורה כה מקפידה שלא להוציא דבר מגונה, כמו המלה 'טמא', כיצד יתכן הדבר שבפרשת שמיני אנו מוצאים עשרות פעמים את המילה הזו? שוב ושוב חוזרת התורה "טמא הוא לכם", ואפילו כותבת "שקץ הוא לכם".
המגיד מתרץ שאלה זו כדרכו, על פי משל: על דלת בית אחד התדפקה אשה זרה, ושאלה: "היכן גרה פלונית"? אמרה לה המשרתת: "פלונית"?! אותה דברנית?! אותה סכסכנית?! זו שכל השכונה שונאת ומדברת בגנותה?! היא מתגוררת שם, בקצה הרחוב"…
שמעה בעלת הבית את תשובתה, והוכיחה אותה: "מדוע את מדברת בגנותה? לא נאה ולא יאה לעשות כן". לא חלפו ימים רבים, והנה דפקה שדכנית על דלת הבית, והציעה את בתה של אותה פלונית, לבנה המוצלח והמוכשר של בעלת הבית, קצפה עליה בעלת הבית: "וכי אינך מתביישת? לבני המושלם, הלמדן והעילוי, את מציעה את בתה של אותה דברנית, סכסכנית, זו שכולם מתעבים?!" ולא נתקררה דעתה עד שגירשה אותה וטרקה אחריה את הדלת.
משנרגעה מעט, פנתה אליה המשרתת בתמיהה: "גברתי היקרה, מדוע כאשר אני אמרתי על אותה אשה דברי גנות, הוכחת אותי ובצדק – ואילו את עצמך אמרת את אותם דברים, ואף הוספת עליהם כהנה וכהנה?"
אמרה לה בעלת הבית: "הכיצד לא תביני? אותך שאלו לכתובתה של אותה אשה ותו לא. לא הציעו לך להשתדך עמה, ולא לעשות עמה שותפות. מה לך ולה? מדוע לדבר בגנותה ללא כל סיבה? אך כאשר באה השדכנית ורצתה ליצר בינינו קשר של קיימא ולשדך את בני לבתה, חייבת הייתי לומר במלים הבוטות ביותר שהיה לא תהיה. אין על מה לדבר, אי אפשר לחבר את הטמא לטהור.
התפוח אינו נופל רחוק מהעץ. מי שגדלה בבית כזה, ודאי ספגה גם היא מהתכונות השליליות של האם, ולכן אינה ראויה להדבק בבני, בן הישיבה, התלמיד חכם, המתמיד ובעל המידות הטובות. כדי שאף אחד לא יעלה על דעתו להציע שוב רעיון עוועווים כזה, אמרתי את המלים הבוטות והקשות ביותר אודות אותה אשה".
אומר המגיד מדובנא: כאשר ציווה הקב"ה לנח להכניס לתיבה בעלי חיים, אמר לו להכניס משני סוגים, שתי קטגוריות: טהורים ושאינם טהורים. המטרה בזה היתה לקיום העולם, ומשום כך אין כל צורך לדבר בגנותם של בעלי החיים שאינם טהורים. בפרשת שמיני, לעומת זאת, עוסקת התורה באזהרה להתרחק מבעלי החיים הטמאים, ובאיסור החמור שעליו עובר מי שאוכל אותם.
כאן מדגישה התורה באופן ברור "טמא הוא לכם", "שקץ הוא לכם" על מנת להדגיש באופן חד משמעי, שיש להתרחק כמטחווי קשת ממאכלות אסורים, משום שהם טמאים ומשוקצים.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל.
