המקום הראשון שאליו הלך לבקר, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעת שהגיע לירושלים, היה ל"בתי נייטין". ישבו שם גדולי ירושלים, שכל התורה היתה פרושה לפניהם על כפות הידים. ביניהם ישב גם הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל רבה של ירושלים, ראש בית הדין של העדה החרדית, ומחבר הספר ה"לפלגות ראובן".
עוד בטרם החלו לשוחח בדברי תורה, פרץ רבי איסר זלמן בבכיות נוראות. הוא פשט את שתי ידיו כלפי הרב בענגיס ואמר בקול בוכים, עד שבקושי ניתן היה להבין את דבריו: " כל מה שזכיתי להגיע אליו הוא בזכותכם!" התפלא הרב בענגיס ושאל: "ר' איסר זלמן! וואס איז דער פשט?" [מה הפשט?]
פתח את פיו ר' איסר זלמן והחל לספר, כשכל גדולי ירושלים יושבים ומאזינים לדבריו: "הורי היו עניים מרודים. בהגיעי לגיל בו עלתה השאלה להיכן אלך ללמוד, בוולוז'ין או במיר, אמר לי אבי: "איסר זלמנק'ה, אינני יכול לומר לך איזה מקום עדיף לך, כי שני המקומות מצויינים. אבל, אתה הרי יודע שאין לנו כסף לשכור עבורך מקום לישון, ויהיה עליך לישון בלילות על גבי ספסלי בית המדרש. שמעתי שהספסלים בישיבת מיר רחבים מעט יותר מהספסלים בישיבת וולוז'ין. עדיף אפוא שתלך לישיבת מיר, שם תוכל להניח את גופך הצנום לשנת הלילה, על ספסל רחב מעט יותר. כך תוכל לצבור יותר כוחות לקראת יום הלימוד שלמחרת".
"בסופו של דבר יצא", המשיך רבי איסר זלמן וסיפר "שלא יכולתי ללכת לישיבת מיר, והלכתי לוולוז'ין. בהגיעי לשם בראש חודש אלול, בית המדרש היה מלא וגדוש בלומדים. הבחנתי שכל הבחורים לבושים בצורה נורמאלית ומכובדת, ואילו אני לבוש במכנסים מטולאים, בחליפה דהויה, על ראשי כובע מקומת ולרגלי נעליים קרועות. התביישתי שיצחקו עלי. כל אותו היום וגם בלילה ישבתי בישיבה ולמדתי. חיכיתי ליום המחרת שיגיע.
עם שחר נטלתי את המזוודה, שאפילו לא פתחתי אותה מרוב בושה, וצעדתי לכיוון תחנת הסוסים והעגלות, כשכוונתי היתה לחזור הביתה. לא הייתי מסוגל ללמוד במקום שאולי מסתכלים עלי כעל מישהו לא נורמלי. אך בעודי ממתין בתחנה, ניגש אלי בחור ושאל אותי: 'קוראים לך, אולי איסר זלמן?' השבתי בחיוב."
ר' איסר זלמן הפסקי את דבריו לרגע וציין באזני השומעים, כי בישיבת וולוז'ין היתה הנהגה מופלאה: "היו לומדים עשרים וארבע שעות ביממה ב'משמרות'. חלק מהבחורים היו הולכים לישון בשעה מוקדמת, וקמים באמצע הלילה ל'משמרת לילה'. בצורה כזאת, שקק בית המדרש בלומדים ביום ובלילה, בלי הפסק".
המשיך ר' איסר זלמן בסיפורו, "המשיך הבחור ואמר לי: 'דע לך שראש הישיבה, הנצי"ב, אינו מתפעל כל כך מהר מבחור. אולם סיפר היום לתלמידים, שאתמול בלילה עבר במשך הלילה בין משמרות הלומדים משולחן לשולחן ושאל קושיה, ואף אחד לא הצליח לענות לו עליה תירוץ שהניח את דעתו. רק אחד הצליח, המדובר בבחור צעיר לימים שהגיע אתמול לישיבה ושמו איסר זלמן, שענה תירוץ ישר ושכלי. ראש הישיבה הוסיף ואמר, כי נראה שבחור זה יגדל ויהיה גדול בישראל!'
אני, שישבתי בתחנה בדרכי לחזור הביתה, שאבתי עידוד גדול מהדברים. כהרף עין נטלתי את המזוודה וחזרתי לישיבה. אמרתי לעצמי: 'וכי מה אכפת לי מה יאמרו על החליפה שלי, על הכובע שלי, העיקר שהנצי"ב שיבח את התרוץ שלי, ותולה בי תקוות להיות גדול בישראל. כל זאת בזכות אותו בחור, שמילות העידוד שלו נפלו על אזני כטל תחיה.
"שמו של אותו בחור" – סיים רבי איסר זלמן את דבריו – "זעליג ראובן בענגיס!" בזכותו הגעתי למה שהגעתי! מי יכול לדעת מה היה יוצא ממני אם הייתי חוזר הביתה".
כמה מוסר השכל לומדים מהסיפור הזה! מה רב כוחה של מילה טובה, של מחמאה, של הארת פנים! הגיע בחור חדש צעיר לישיבה. כבר ביום הראשון ניגש אליו בחור המבוגר ממנו בתשע שנים, שאינו מכיר אותו, ואומר לו מילה טובה בזכותה זכה עם ישראל ל"רבי איסר זלמן". כן, זה לא עולה כסף! זה גם לא לוקח הרבה זמן, לומר לזולת כמה מילים טובות ולעיתים מילים אלו הן עבורו קרני אור, טל תחיה, המעוררות אותו לחיים.
"זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ" [ויקרא י"ד, ב'] אמרו רבותינו ז"ל [ויקרא רבה טז, ב]: "זאת תהיה תורת המצורע – תורת המוציא שם רע" .
אנחנו מצווים לראות אחד בשני את הנקודות הטובות, את המעלות שיש בו, ולא חלילה את השלילה ולחפש רק אחר הטוב .ככל שנתמקד יותר ויותר בראיית הטוב – כך נמנע מהחטא החמור של הוצאת שם רע על הזולת.
בפרשת השבוע הנוכחי, ובאוצרה – נמצאים החיים עצמם. 'מי האיש החפץ חיים', כולנו נרגשים לגלות את הכלי והדרך המשפיעים יותר מכל על אורך ואיכות החיים שלנו, אותו משהו שכביכול אינו בשליטתנו – לדאוג לחיינו ולאורך ימינו, אך לאמיתו של דבר זה תלוי רק בנו, כי החיים והיפוכם ביד הלשון.
הלשון שלנו היא איבר נסתר מעין רואים, חבוי מאחורי כספת כפולה של שיניים ושפתיים. למרות זאת, לא פעם הלשון נשלחת למשימות מאות פעמים בדקה, נעה, שולחת וחלילה משתלחת – כמעט ללא מחשבה.
הקושי הגדול ביותר הטמון בלשון, הוא הפער האינסופי, העמוק והעצום, בין קלות הנעת הלשון לכל עבר ללא מחשבה והתבוננות, לבין המשמעות האדירה – המועילה או חלילה ההרסנית, היצירתית או חלילה המזיקה – שבכל תנועה של הלשון שלנו. העוצמה האדירה הטמונה בלשון, נחשפת גם בהתבוננות במשמעות הדיבורים היוצאים מפינו.
אדם הראשון ראה את הטוב שבחוה אין אחד שלא שמע על המקרה הנורא על האישה שלקחה סם המוות והכניסה אותו בתוך האוכל, וגרמה לבעלה, לילדיה ולנכדיה למות! האשה הזאת קראו לה חוה. היא לקחה אוכל, נתנה לבעלה לאכול ממנו, ובגלל זה נגזרה מיתה עליו ועל בניו ונכדיו עד סוף כל הדורות. אני רוצה לשאול שאלה: מה בעל היה עושה לאשתו אם דבר כזה היה קורה היום? הוא היה מסוגל להרוג אותה… לכל הפחות היה צועק עליה "רוצחת!" ובמקרה יותר קיצוני היה צועק "מוות!" ומזמין חברה קדישא…
ומה עושה אדם הראשון ? איך הוא מסתכל על חוה לאחר הפשע הנורא שעשתה? גם לאחר ששמע את גזר הדין שנגזר עליו בעטיה, הוא מתמקד רק בטוב שלה וקורא לה "חוה", כי היא הייתה אם כל חי. היא ילדה לי את הילדים!
חז"ל [עירובין יח ע"ב] אומרים ש"אדם הראשון חסיד היה". הוא הסתכל רק על הטוב וראה רק את המעלה שיש לחוה. משום כך זכה שהקב"ה יעשה לו בגדי חמודות – כתנות עור.
בעניין זה מסופר, כי פעם אחת, בערב ראש השנה, הלך המהרי"ל דיסקין זצ"ל לבקר אשה מסכנה, משותקת, ששוכבת כל היום במיטה ובכוונתו לאחל לה שנה טובה.
כשנכנס לביתה חשכו עיניו: הבית אפל, החדר מלוכלך, וריח לא נעים נדף ממנה. כשהאשה ראתה את המהרי"ל, אמרה לו: "רבי! אני מבקשת שתברך אותי באריכות ימים. אני רוצה לחיות עוד הרבה שנים". ומיד הוסיפה ואמרה: "רבי! אתה סבור שרע לי? שאני מדוכאת? כלל וכלל לא! פעם אחת בשבוע מגיעה אשה, רוחצת אותי, מנקה את הבית ומכבסת את המצעים. פעם בשבוע הבית מתמלא אור ואני זוכה לברך 'ברכות השחר', וגם 'ברכת המזון'. פעם אחת בשבוע אני זוכה לעבוד את הקב"ה. טוב לי בחיים"…
שנזכה ונראה את הטוב, ובמעלת חבירינו ולא בחסרונם.
בהנהגתו המיוחדת של רבי יוחנן בן זכאי, שאף על פי שלא הלך ד‘ אמות בלא תורה ותפילין, אמרו עליו שלא הקדים לו אדם שלום מעולם, ואפילו נוכרי בשוק [ברכות יז] . ככל הנראה רבי יוחנן וכל התנאים והאמוראים הקדושים ידעו את סוד כוחה הכביר של מילה טובה, מילה טובה ומנחמת, אותה מילה שהחזירה את רבי איסר זלמן לישיבה . ואין אנו יודעים מה רב כוחה של מילה טובה, של מחמאה, של הארת פנים !
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל