כאשר דיברו השבוע על "ימים גורליים לפנינו" ו"שעות מכריעות", לא התכוונו רק לעסקת החטופים החדשה שמגבש וויטקוף, או על התקיפה האפשרית באיראן (שיכולה, על פי ה"ניו יורק טיימס" להתבצע, תוך שבע שעות לאחר קבלת הוראה מהדרג המדיני). הפעם עסק הדיווח הדרמטי הזה בחוק הגיוס ובהשלכותיו, קרי פירוק הקואליציה והליכה לבחירות.
התחושה הייתה שזה כבר לא "ימים מכריעים" אלא "חצאי ימים". השיחות בנושא הזה נמשכות בדרגים שונים, וכאשר הן יבשילו סופית הן יובאו להכרעת גדולי ישראל. רק אז נדע האם אכן הקואליציה מתפרקת לקראת חוק פיזור הכנסת.
הדד ליין מתקרב ונראה שסוף סוף גם נתניהו מתחיל להבין שלצד "מרכבות גדעון" והדיווחים על עסקת חטופים מתקרבת, ולצד כל הנושאים המדיניים הבוערים האחרים, כולל השיחה הטעונה עם טראמפ (הרחבה לקמן), עליו להקדיש תשומת לב מיוחדת לנושא, לפני שיתעורר ויגלה שאין לו קואליציה.
בליכוד לגלגו בזמנו על בנט, שבעודו ראש ממשלה (קצר וכושל), לא הבחין מה קורה מתחת לאפו במפלגתו. רק כאשר התעורר, גילה לחרדתו כיצד הכול מתפרק לו. "לא עסקתי בפוליטיקה אלא בניהול", הודה לאחר מעשה. האם זה מה שצפוי לקרות הפעם לנתניהו?
בסביבתו אומרים כי הוא לא מתעלם מהעניין, ודוחים את התזה שנכתבה כאן לפני שבועות ארוכים, לפיה הוא עושה הכול להעביר את כנס הקיץ, על מנת להגיע למושב החורף של הכנסת ואז להודיע על הקדמת הבחירות (שיערכו באזור ניסן הבא), תוך התפארות כי הוא "לא נכנע לחרדים" ולא העביר את חוק הגיוס. על פי התזה הזו, נתניהו יודע שהדבר המרכזי שיעמוד במוקד הבחירות יהיה חוק הגיוס ולכן הוא יוכל לומר, שהנה הוא פירק את הממשלה על רקע זה.
כאמור, בסביבתו של נתניהו דוחים זאת ואומרים כי הוא לא יעשה את, כיוון שהוא צריך בכל מקרה את המפלגות החרדיות בגוש שלו לכל ממשלה עתידית שיקים. כך או כך, הדד ליין הולך ומתקצר לקראת נקודת הרתיחה.
בקואליציה הספיקו להבין שמאז פתיחת מושב הקיץ בכנסת, אי אפשר להעביר שום הצעות חוק פרטיות. זאת משום שהמפלגות החרדיות מתואמות ועובדות בשיתוף פעולה מלא ב"חרם הצבעות" כתגובה לאי העברת החוק שיסדיר את מעמדם של לומדי התורה. בינתיים מדובר בחרם על הצעות חוק פרטיות, אך לא מן הנמנע כי בשלב הבא, יוטל חרם גם על הצעות חוק ממשלתיות, כצעד אחרון לפני פרישה. זו הסיבה לדיבורים על "חצאי ימים מכריעים".
בתווך ניצב יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ יולי אדלשטיין, שאחראי על ניסוח החוק, שיושלם על פי ההערכות בשבוע הבא. בשלב זה יש הדלפות רבות על פרטיו, אך מדובר בחצאי שמועות מגמתיות כאלו ואחרות, ולכן לא ניכנס כאן לפרטים. כאמור לאחר הניסוח הסופי, יכריעו גדולי ישראל כיצד לנהוג כלפיו וכך יהיה.
אולם יש מי שמנסה להרוס את כל ההסכמות תוך נטרול מראש של כל פתרון אפשרי. מדובר ביועמ"שית בהרב מיארה, שהפכה זה מכבר ליו"ר האופוזיציה בפועל.
מוקשים ושיבושים
עורך הדין גיא בוסי, ניסח בזמנו את ההסכמים הקואליציוניים של ממשלת בנט-לפיד וכן שימש כיועץ המשפטי של "יש עתיד" ומפלגות מוניציפאליות נוספות. מאז הבחירות הוא מבקר את מערכת המשפט והפרקליטות, בעיקר לאחר המחאה נגד הרפורמה המשפטית. בראיונות עמו הוא מסביר כיצד השמאל לא קיבל את תוצאות הבחירות ומתנהל כמבוא למלחמת אזרחים.
עו"ד בוסי סבור שהיועמ"שית מעוניינת בנפילת הממשלה ולכן היא צריכה לסיים את תפקידה. "היא פורמת את חוטי החברה הישראלית בעיניים פקוחות. אם היא לא תסיים את תפקידה – אנחנו נהיה בתהום", אמר בראיון שנערך עמו לפני כשנה.
השבוע שב והתבטא עו"ד בוסי בעניין, תוך שהוא חוזר ואומר כי היועמ"שית היא למעשה יו"ר האופוזיציה בפועל. בראיון לתקשורת סיפר כי יש לה קבוצה בראשות המשנה שלה גיל לימון, המתכנסת מדי בוקר במשרד המשפטים, ויחד מנסים למצוא היכן אפשר לתקוע מקלות בגלגלי הממשלה, והיכן אפשר לעצור את מהלכיה. הדבר נעשה בניגוד לדרך הפעולה בממשלה הקודמת, שם עשו הכול כדי לאפשר את עבודת הממשלה ולא עצרו אותה, גם כאשר היו בעיות של ממש דוגמת הסכם הגז עם לבנון.
דוגמא נוספת: מינוי הרמטכ"ל הרצי הלוי, אושר בשלהי כהונתה של הממשלה הקודמת מ"מניעים ביטחוניים", כאשר מינויו של דוד זיני לראש השב"כ מטורפד, אף שכרגע יש מניעים ביטחוניים אמיתיים.
כל זה מוביל ליועמ"שית, שכאמור עושה הכול כדי לנטרל מראש כל ניסיון להגיע לחוק גיוס מוסכם. היא זורעת מוקשים וגורמת לשיבושים. בנאומה השבוע בכנס לשכת עורכי הדין באילת, הציגה דרישה לסנקציות אישיות מידיות נגד לומדי התורה אותם הגדירה "משתמטי הגיוס", וציינה כי אין לחכות לסיום הליכי החקיקה. בדבריה פירטה את הסנקציות הנדרשות לטעמה: בשדה התעופה, בחשבון הבנק, שימוש ברכב וכדומה. כמו כן דרשה לשלוח צווים לכל האוכלוסייה הרלוונטית באופן מידי. "חוק גיוס שטרם נולד אינו תכנית עבודה ולא פוטר מהחובה לגייס ולהתגייס" אמרה היועצת הפוליטית וקראה לא להמתין לסיום הדיונים בוועדת חו"ב.
דבריה של היועמ"שית עוררו כמובן תרועות שמחה באופוזיציה. גם שם חשים שיש מי שעושה עבורם את העבודה מבפנים. מאידך קבע שר החינוך יואב קיש, כי יש שלושה אנשים שכלפי חוץ אינם פוליטיים, אבל עושים הכול כדי לסכל כל החלטת ממשלה. מדובר בשופטים עמית וברק ארז וביועמ"שית. "צריך להעביר את החוק" אומר קיש, "ולא להתחשב בקיצוניים דוגמת לפיד וגולן, שתמיד יצעקו נגד החרדים ויכנו אותם 'משתמטים', ללא שום קשר לחוק כזה או אחר שיעבור". דבריו של קיש נחשבים "עדינים" בהשוואה לתגובה שכתב השבוע שר החוץ גדעון סער – לקמן.
אלרון והחשבון
גדעון סער היה שמח למחוק מהרזומה שלו את השורה הבאה: מינה כשר המשפטים בממשלת השינוי את גלי בהרב מיארה ליועצת המשפטית לממשלה. המינוי הזה רודף אחריו ולא נותן לו מנוח. השבוע כתב תגובה ארוכה בה האשים את היועמ"שית כי היא משמשת כיו"ר האופוזיציה בפועל. קצפו יצא על החלטתה להפקיע מנתניהו, את הסמכות למנות ראש שב"כ, תוך שהיא רומזת כי מינויו של האלוף דוד זיני לתפקיד, צפוי להיפסל.
להלן תגובתו של סער עם קיצורי עריכה מתבקשים: "עזוב, זה אבוד", אמר לי אחד מבכירי משרד המשפטים לפני מספר חודשים. אז, עוד ניסיתי לבחון האם יש דרך לגשר על הקרע חסר התקדים בין הממשלה ליועצת המשפטית שלה. "היא החליטה ללכת עד הסוף", הוסיף.
"נזכרתי בדבריו כשקראתי את "חוות הדעת" הקיצונית של היועמ"שית (נכתבה ע"י המשנה לימון), שאסרה על כל מעורבות של ראה"מ בהליך בחירת ראש השב"כ". סער כותב כי באופן לא מפתיע נעדר מ"חוות הדעת" דיון בסעיפי חוק השב"כ עצמו, הקובע ש"ראש השב"כ ימונה בממשלה לפי הצעת ראש הממשלה".
"הטעם שהובא ע"י בהרב-מיארה ולימון הוא "ניגוד עניינים" בו מצוי ראה"מ, לטענתם עקב פרשת "קטארגייט". זאת, למרות שהוא אינו חשוד בפרשה. מכל מקום, יכולה הייתה היועמ"שית לקבוע שראש השב"כ החדש לא יעסוק כלל בחקירה זו.
"היועצת המשפטית לממשלה אמרה בכנס פומבי כי בעת האחרונה 'השינוי המשטרי הואץ מאוד' וכי יש 'החלשה מרכזית של המוסדות הנבחרים'. כמו שעון מקולקל המורה פעמיים ביום על השעה הנכונה – בקביעה זאת דווקא צדקה היועצת: פעולת הייעוץ המשפטי לממשלה להחלשת המוסדות הדמוקרטיים – הכנסת והממשלה – הואצה מאוד. היא חסרת תקדים.
"הכנסת נבחרה על ידי העם. הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. המשך החלשתן הופך את ישראל לקריקטורה של משטר דמוקרטי. יועצת משפטית לממשלה שפועלת בהתמדה ובגלוי לשיתוק יכולות ביצוע של הממשלה ולהפלתה אינה משמשת כיועצת משפטית אלא ראויה לתואר נכבד אחר לכהונתה בפועל: יו"ר האופוזיציה".
מה שברור שההפיכה השלטונית של מערכת המשפט נמשכת. השופט עמית והיועמ"שית תוקפים את הממשלה בזמן שהם לוקחים את זכויותיה. על רקע זה הגיעו השבוע דבריו של שופט ביהמ"ש העליון, יוסף אלרון, שידוע בהתנגדותו לאקטיביזם השיפוטי. בכנס לשכת עורכי הדין, הביע ביקורת על חבריו ואמר שבית המשפט העליון הפך לזירת מאבק ציבורית גם בהיבטים שאינם משפטיים. לטענתו, צריך לעשות שימוש מרוסן בסמכות. בדבריו רמז שאם הדבר יחריף הוא יוציא החוצה את הוויכוחים שמתנהלים בתוך החדרים פנימה. בכך רמז על חילוקי הדעות שלו מול השופט עמית.
בהקשר זה צריך לומר, שגם לשופט סולברג יש חילוקי דעות מול עמית, אבל הוא שומר אותם אצלו כיוון שהוא יהיה הנשיא הבא. אלרון עוזב עוד שנה ואין לו שום בעיה להוציא את האמת החוצה.
תומכים ופריכים
ככל שמדברים על אפשרות של הליכה לבחירות מוקדמות, כך גוברת החידה הפוליטית הגדולה: מהו כוחו האמיתי של נפתלי בנט. השאלה הזו מתבקשת לאור העובדה כי מזה 8 חודשים, מעניקים לו רוב הסקרים 20 מנדטים ויותר, וקובעים שמפלגתו היא הגדולה ביותר. מעניין יהיה לראות, האם בנט יוכל לשמור אצלו עד קו הסיום את כל תומכיו העכשוויים, והאם מדובר במגרש חנייה זמני של מנדטים, המורכב מבוחרים עם עמדות מנוגדות וסותרות.
ב"חדשות 12" ביקשו השבוע לבדוק את הנושא במטרה לבחון האם התמיכה בבנט פריכה, והאם שוב מדובר בריטואל הקבוע בו הסקרים נותנים לו תמיכה גדולה, בעוד המציאות טופחת על פניו. לצורך כך ערכו סקר עומק על ידי מנו גבע, בקרב אותם שהזדהו כמי שמתכוונים להצביע לבנט בבחירות הקרובות.
השאלה שנשאלו הייתה: עד כמה הם בטוחים בהצבעתם. התשובות שהתקבלו: 30% ציינו שהם בטוחים לגמרי שיצביעו בנט, 55% אמרו שהם חושבים להצביע עבורו, ו-15% הסבירו שהם עדיין מהססים. מסקנת הדברים הייתה, שאם תקום אלטרנטיבה לבנט (מימין או משמאל), היא עשויה לשאוב את קולותיו הפריכים, כיוון שרק שליש מבוחריו העכשוויים איתנים בדעתם להצביע עבורו. אם אכן כך יהיה, הרי שהוא יקבל רק כשבעה מנדטים, ולא כפי שצופים לו הסקרים.
בהקשר זה ראוי לציין, שלא רק בנט פריך. גם הקולות של כל גוש המרכז-שמאל, מתמודדים עם נתונים דומים. הסיבה: ציבור הבוחרים שלהם טרם החליט מי ראוי לעמוד בראש המחנה ולמי מהם יש את מירב הסיכויים לגבור על נתניהו. לבנט יש כאמור 30% תומכים ודאיים (מאותם שמצהירים שיצביעו עבורו). ללפיד יש 25% בטוחים (מקרב מצביעיו הנוכחיים), לגנץ רק 21%, ולליברמן 31% בטוחים בהצבעתם עבורו. מנגד במחנה הימין, יש רק מועמד אחד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו. 60% מקרב מצביעיו אמרו, שיחזרו ויצביעו בוודאות עבורו.
שאלה נוספת שהופנתה לאותם שהצהירו בוודאות שיצביעו לבנט (מקרב ה-30%), הייתה מדוע הם מתכוונים להצביע עבורו. התשובות: 61% מהם ציינו כי יעשו זאת משום שאין אלטרנטיבה אחרת שמתאימה להם. 31% אמרו שבנט הוא המתאים לכתחילה מכל שאר המועמדים.
להשלמת הסקר, נערכה בדיקה מי הם בכלל תומכי בנט, ולמי הצביעו בבחירות האחרונות (בהן בנט לא התמודד) מהסקר עולה כי 34% מתוך כל אלו שמתכוונים להצביע עבורו, תמכו ב"מחנה הממלכתי" של בני גנץ, 25% הצביעו ל"יש עתיד" של יאיר לפיד, 10% הצביעו לבנימין נתניהו, ו-16% הצביעו לשאר מפלגות הגוש הקואליציוני. המשמעות: קהל תומכי בנט מגיע בעיקר מהמרכז הפוליטי. הנתון הזה מאתגר את בנט, משום שהוא יהיה חייב לשמור על קהל מגוון של תומכים. בד בבד כדי לנצח את נתניהו, יהיה חייב להעביר כמה מנדטים מהגוש הנגדי אליו.
חמקן סדרתי
נפתלי בנט מכיר את הכלל הפוליטי החשוב: להתחיל הכי חזק שאפשר ולהגביר עוד יותר. אצלו קורה בדרך כלל תהליך הפוך: הוא מתחיל חזק ובהמשך נחלש. הסקרים תמיד מיטיבים עמו, אבל במוצאי כל מערכות הבחירות, כאשר נפתחות הקלפיות מתגלות תוצאות אחרות.
בנט מנסה להפיק את לקחי העבר וכיום הוא זהיר הרבה יותר. הוא נמנע מלהאמין לסקרים ועובד בעיקר בשקט, בורח מראיונות ומנסה לא לעשות שגיאות, כדי שלא לעורר את בוחריו – אלו נגד אלו.
מי שמנסה לשמוע את עמדותיו בנושאי המלחמה, צריך להרחיק לתקשורת הזרה, וגם שם ישמע רק התחמקויות. אם ידבר על החזרת החטופים ובעד סיום המלחמה, יפסיד את בוחריו מימין. אם ידבר ההפך, יפסיד את גוש המרכז-שמאל. הנוסחה שמצא: שתיקה, בריחה והתחמקות. חמקן סדרתי.
על פי הסקרים (לעיל) רוב בוחריו – 63% מהם מגדירים את עצמם ימין. 26% הם במרכז ו- 11% בשמאל. אנשי המרכז והשמאל התומכים בו, עושים זאת רק משום שאין להם אלטרנטיבה חזקה יותר. גנץ ולפיד אכזבו אותם, ליברמן נשמע להם הזוי ומוזר, יאיר גולן מידי קיצוני, ולכן הם (בינתיים) אצל בנט. כדי להשאיר את כולם אצלו, הוא מנסה למצוא כאמור את הנוסחה המתאימה ובוחר בשתיקה.
כך לדוגמא לא נשמע השבוע קולו בסוגיית מינויו של דוד זיני לראש השב"כ. בנט הבין שתמיכה תפגע בו בצד השמאלי, ואילו הסתייגות תפגע בו בצד הימני. הפתרון: שתיקה. מאותה סיבה הוא לא מביע דעה בנושא הבג"צ והיועמ"שית, כדי לא להרגיז אף צד. לפיכך הוא מסתפק בפרסום תמונות עם פצועי מלחמה ובני משפחות חללים, ונמנע מלהשיב לשאלות למעט כאמור בראיונות לתקשורת הזרה בנושאי הסברה (מי אמר נתניהו, ולא קיבל).
כל זה מוביל למסקנה שאם המנדטים ימשיכו להחמיא לבנט, סביר שלא יתראיין גם בהמשך. מדובר במצב בעייתי מבחינה דמוקרטית, אבל הוא לא יהיה הראשון שיעשה זאת. גם נתניהו נהג כך כאשר נהנה מסקרים חיוביים.
כך או כך, סקר של "מכון קונטאר" בראשות דודי חסיד, שהתייחס לשאלה, האם ראוי שבנט לא התראיין לתקשורת הישראלית במהלך השני וחצי האחרונות, מעלה כי 45% השיבו לא. 28% תמכו בסירובו לראיונות ו-27% אינם יודעים. הציבור אמר את דברו.
מסרים לא מוסריים
מבט פנימה למטה של בנט, מגלה ניגודים שמנסים לגשר על הפערים. מצד אחד עובדים לצדו לירן אבישר בן-חורין ושלום שלמה, שעבדו עם ממשלת השינוי. מאידך אפשר למצוא במטה גם את נבו כהן, ששימש כיועץ של איתמר בן גביר. ניגודים מעניינים. כך תיראה גם רשימתו: מועמדים מכאן ומכאן, שהדבר היחיד שמאחד אותם: נאמנות מוחלטת לבנט. לא עוד שקלי וסילמן.
בסביבתו מודעים לעובדה שאם הבחירות ייסובו סביב "כן ביבי", "לא ביבי", יהיה קשה לבנט לקושש קולות מהמחנה הנגדי, שנוטה לצופף שורות סביב מנהיגם, כאשר תוקפים אותו. זו הסיבה שבנט עושה הכול כדי שהבחירות יעסקו בעיקר בחוק הגיוס ומכאן נגזר כל הקמפיין שלו.
ב"חדשות 12" נטען כי יש לבנט קבוצה שמהדהדת את מסריו ברשתות החברתיות. באחת הפעמים ביקש מהם להפיץ את הפרסום על משא ומתן כספי בין נתניהו לחרדים תמורת הישארותם בממשלה, על עמדתו בעד הקמת ועדת חקירה ממלכתית וכן בנושאי יוקר המחייה. מדובר בנושאים בהם אין ניגודי דעות בין בוחריו. זו הסיבה שבנט יציג במרכז מערכת הבחירות שלו את נושא הגיוס, "ההשתמטות החרדית" ו"ברית המשרתים". מסריו יהיו חריפים וקיצוניים, כדי לתת משקל נגד ללפיד ולליברמן. לעיתים יהיה קשה ממש להבדיל ביניהם.
בד בבד יהיה מעניין לעקוב ולראות כיצד יתייחס בנט לשיתוף פעולה אפשרי עם רע"ם של ח"כ מנצור עבאס, דבר שירחיק ממנו בוחרי ימין. לפי הסקר לעיל, רק 3% מבוחריו תומכים בשיתוף פעולה עם רע"ם. בפעם הקודמת התחייב שלא לשתף פעולה עימם והפר את הבטחתו. כמו כן יצטרך בנט להתייחס לשיתוף פעולה עם יאיר גולן, הקיצוני משמאל "מזהה התחביבים".
נתון מעניין נוסף: אי אפשר לקבוע בוודאות שבנט יהיה אופוזיציונר לנתניהו. בסופו של דבר בנט, ממוקם אידאולוגית בימין. השאלה שהוא מתחמק ממנה: מה יקרה אם נתניהו יעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר ובנט אחריו בפער לא גדול. האם אז הוא ייכנס לממשלת נתניהו וישמש כשר הביטחון. תסריט הפוך לא יקרה, כיוון שנתניהו אינו יכול לשמש כשר בממשלה, כיוון שהחוק אוסר על מינוי נאשם בפלילים לתפקיד זה.
דרוכים וערוכים
אם לא השיחה המתוחה שנערכה ביום חמישי שעבר בין טראמפ לנתניהו, ייתכן שהשבוע היינו לאחר תקיפה ישראלית באיראן על כל המשתמע מכך. כך עולה מהדיווח שלשום ב"ניו יורק טיימס", שמסתמך על מקורות ואנשי תקשורת במדינת ישראל.
לפי העיתון האמריקאי רב התפוצה, ההדלפות והתדרוכים שהגיעו לכלי התקשורת בארה"ב, סיפרו כי ישראל הייתה מוכנה לתקוף באיראן בעת שהמשלחות מאיראן ומארה"ב דנו בהסכם הגרעין החדש. העיתון ידע לספר כי בוושינגטון מעריכים, שמדינת ישראל יכולה לבצע את המתקפה שבע שעות לאחר קבלת אישור מהדרג המדיני. במילים אחרות: חיה"א הישראלי דרוך ומוכן לפעולת ההתקפה עם כל התוכניות הנדרשות.
בהקשר זה אפשר גם להסביר את ההדלפה לסי.אן.אן שפורסמה בשבוע שעבר, לפיה מדינת ישראל מבצעת הכנות משמעותיות לקראת תקיפה באיראן. מקורות אמריקאים שצוטטו בדיווח ציינו כי ארה"ב עוקבת מודיעינית אחר אימוני חיה"א הישראלי ואחר תזוזות של נשק אסטרטגי.
השאלה המרכזית העומדת על הפרק: מה מסתתר מאחורי ההדלפות הללו ואת מי הן נועדו לשרת. יש הטוענים כי לא מדובר בהדלפה מקרית, אלא באינטרס אמריקאי דו צדדי. מחד, הוא נועד להראות לישראל שוושינגטון עוקבת חזק אחר ההכנות לתקיפה ויודעת מה קורה. מאידך, ארה"ב מאותתת לאיראן שקיימת אופציה צבאית ממשית מצד מדינת ישראל, שעלולה לצאת מהשליטה, ולכן מוטב לה לאיראן להתגמש ולקבל את תנאי הסכם הגרעין.
לפי תזה זו משתמשת ארה"ב בישראל כמנוף לחץ על איראן ולכן כל הדיבורים על מתיחות בין טראמפ לנתניהו, שגרמה לחגיגה תקשורתית רחבה בישראל ("המחלוקת על איראן, גדולה יותר מהמחלוקת על החטופים"), אינה עומדת במבחן המציאות. אם כך הם הדברים, הרי שמובן היטב מדוע טראמפ חשף שלשום, כי הזהיר את נתניהו מפני תקיפה באיראן. הכול כנראה מתוכנן מראש, כולל הודעת ההכחשה הראשונית של מדינת ישראל, שנועדה כביכול לשמור את הדברים בסוד, עד שהדבר יצא בפומבי מפי הנשיא עצמו.
כך או כך, ה"דונט" של טראמפ לנתניהו גרם לפרשנויות רבות, ובראשם השאלה האם אכן מדינת ישראל מסוגלת להפציץ את הגרעין האיראני ללא סיוע אמריקאי, והאם האמריקאים יסייעו יחד עם הקואליציה הבינלאומיות להדוף את התגובות הצפויות של האיראנים, כפי שסייעו בסבב הקודם. השאלה מתעצמת לנוכח העובדה שהאמריקאים פינו מהאזור את נושאת המטוסים ואת המפציצים, שהוצבו כאן בעמדת היכון.
אם בוחנים לעומק את דברי טראמפ מגלים נקודה נוספת: הנשיא האמריקאי הצהיר כי "בטלפון אחד הכול יכול להשתנות", קרי האופציה הצבאית עדיין קיימת בתוך שניות של החלטה. יתכן מאד שזו הסיבה שהאיראנים הזדרזו להודיע כי החליטו להשהות זמנית את העשרת האורניום, דבר שהתנגדו לו בתקיפות בכל מהלך השיחות.
בינתיים מדינת ישראל תוקפת בתימן, אך העיניים לכיוון איראן. הערכה היא שהימים הקרובים יהיו דרמטיים. הדרג המדיני עוקב אחר ההסכם המתרקם, שמעורר דאגה וכאמור על פי פרסומים זרים, העלה חיה"א כוננות לתקיפה באיראן. מתח באוויר, תרתי משמע.
מינוי וגינוי
מתקפת השמאל והמחאה נגד מינויו של האלוף דוד זיני, לראש השב"כ נמשכה השבוע ביתר שאת תוך אמירות שלוחות רסן נגדו אישית. המטרה: לגרום לזיני לסגת מעצמו מהתפקיד. לדבריהם, סיכול המינוי הוא כיום "האירוע החשוב ביותר בתולדות הסכסוך בין שני חלקי העם". בהתאם לכך הפכו הנימוקים נגד זיני להזויים ומוזרים.
תחילה ניסו לדווח כאילו בענייניות, שהאיש אינו מתאים כיון שהוא מגיע מבחוץ, אינו מכיר את המערכת ואינו ערביסט. אולם כאשר ענו להם שגם אלי שרביט, האיש בו תמכו (כיון שהיה קפלניסט), מגיע מבחוץ ואינו ערביסט, עברו לנימוקים "משכנעים" יותר והצהירו כי "השב"כ נפל", "המינוי נחשב להפרת אמונים" וכו'.
בהמשך עברו לדון אישית בזיני, וכינו אותו "משיחי" עקב הכיפה הגדולה שעל ראשו, כשהם לא שוכחים לציין שיש לו 11 ילדים. כאשר זה לא עזר, ציינו כי רכזי שטח בשב"כ מאיימים לפרוש אם הוא ימונה. מיותר לציין שאין לדברים הללו כל ביסוס עובדתי.
בד בבד פנו אליו אישים בשמאל, דוגמת נשיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' אריאל פורת, שביקשו להימנע מלקבל את התפקיד, בנימוק שהדבר עלול להביא למלחמת אזרחים ולשפיכות דמים. גם ח"כ איזנקוט קרא ל"פקודו לשעבר" זיני, להודיע שאינו חפץ בתפקיד. לקריאות הללו הצטרפו אנשי תקשורת מהשמאל שביקשו להתנגח בנתניהו וציינו כי "זיני יהפוך לשותף אקטיבי לפירוק המדינה ומוסדותיה, החלום של משפחת המלוכה". כתב נוסף (יוסי מזרחי) התבטא בזלזול: "זה לא אלוף, זה איש עלוב". אחרים הוסיפו כי "אות קין תלווה אותו מעכשיו". ואי אפשר בלי שקמה ברסלר, שלוקחת כל אירוע לכיוון המחאה: "עלינו לוודא שהמינוי לא יצא לפועל".
יש הטוענים כי בשמאל חוששים שאם זיני ימונה, הוא יחשוף פרשיות עלומות בדבר השמועות על "הסוכן הכפול" ושלל הדוחות הסודיים. כמו כן הם חוששים שזיני יפרק את פעילות החטיבה היהודית בשב"כ – נקודת מחלוקת קבועה וממושכת עם הימין.
באופן מפתיע, מי שקיבל את המינוי היה ראש השב"כ היוצא, רונן בר שעוזב עוד שבועיים את תפקידו ולכן התקשר לזיני לתאם חפיפה תוך שהוא מברכו על המינוי. הפתעה. התומכים במינוי מציינים כי דווקא איש מבחוץ יוכל לרענן ולנער את הארגון מהפוליטיזציה שדבקה בו.
כך או כך, היועמשי"ת מונעת בשלב זה את מינויו של זיני והשאלה עד כמה הממשלה תלך עם זה עד הסוף, וכיצד יפסוק הבג"צ (תלוי בהרכב).
הבריון והביזיון
יו"ר מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן, ממשיך לייצר כותרות. נדמה שהוא התאהב בכך. יש כנראה מי שיעצו לו להישאר כל הזמן בתודעה הציבורית ובתקשורת, ללא שום קשר לעצם הדיווח, העיקר ששמו יוזכר.
השבוע הוא הגיע לשדרות והתנגח עם פעילי ימין שקראו לו בוגד. גולן צרח לעברם בקול ניחר כי הם מובילים שנאה, ובתוך כדי דיבור ציין שנתניהו הוא הבוגד. קודם לכן בסוף שבוע שעבר התפרץ והדף באלימות אזרח בקרית שמונה, שקרא לו להוריד את דרגותיו לאור דברי הבלע שהשמיע על "התחביב הישראלי להרוג תינוקות בעזה". הדיווח הזה הוצנע בתקשורת. נקל לתאר מה היה קורה לו מדובר היה במנהיג ימין שהיה נוהג כך.
התנהגותו הבריונית לא מפריעה לשמאל לשאת את שמו בגאווה ולהכתירו כמנהיג הבלתי מעורער שלהם. "יש פה מנהיג שמאל שלא מפחד", כתבו ב"הארץ" וציינו כי בימין מבינים רק כוח וזה מה שגולן מראה להם.
בשאר מפלגות האופוזיציה מתקשים לבלוע את גולן. מצד אחד התנערו מהכינוי בוגד שקראו לעברו בשדרות (ולא עשו זאת כאשר הוא עצמו וכן אנשי המחאה כינו כך את נתניהו). לפיד אף נפגש עמו ליישב את ההדורים, לאחר שיצא נגד אמירתו על "תחביב הרג התינוקות בעזה". מאידך קשה להם עם ניסיונו לבלוט על חשבונם. מהסיבה הזו שמחו, שנמנע מלהשתתף השבוע בפגישת ראשי האופוזיציה עקב לו"ז צפוף שלו.
אתמול נמשך הקרע באופוזיציה כאשר גולן קרא למפלגות "יש עתיד", "המחנה הממלכתי" ו"הדמוקרטים" להתאחד לפני הבחירות ולהקים את המפלגה הגדולה בתוך הגוש. לפיד מיהר להתנער מהדברים ובסביבתו ציינו שהגיע הזמן, שגולן יפסיק לעזור לנתניהו בהצהרות מזיקות. משום שהוא יודע שבאופן זה הוא פוגע בסיכויים לנצח את נתניהו. "הוצגו לו סקרים שמוכיחים שאיחוד כזה מקטין את הגוש ומחזיר בוחרים לנתניהו. לא ברור מדוע הוא מתעקש להפוך את עצמו לנכנס הכי גדול של הימין רק בשביל כותרות".
בסביבתו של גולן מיהרו להשיב כי הגיע הזמן שלפיד יפסיק לרוץ אחרי הסקרים ויתחיל לגבש עמוד שדרה ערכי. "חייבים להפסיק עם הפוליטיקה הישנה. היא לא ניצחה אף מערכת בחירות. מספיק לפחד. גם למירב מיכאלי הוצגו סקרים ויעצו יועצים, וראינו איך זה נגמר".
לא נותר אלא לאחל הצלחה לשני מחנות ה'יאירים' במלחמתם אלו נגד אלו.
דו עט – המילים המרכזיות של השבוע
מלחמת נצח: בתקשורת פשפשו ומצאו הקלטות של זיני בהם הוא מזהיר מפני "מלחמת נצח" מול אויבי ישראל. "הנה זו ההוכחה שהוא רוצה מלחמה תמידית" מיהרו להזהיר מפניו. הרמטכ"ל איל זמיר, מיהר להרגיע ובתגובה פורסם נאומו בעזה, כי אין מדובר במלחמה תמידית, אלא במלחמה עם קץ.
600 ימים: השבוע ציינו 600 ימים למלחמה ובעיקר 600 ימים בהם מוחזקים עדיין חטופים בעזה. המספר העגול נועד לחבוט כמובן בממשלה שאינה מסיימת את המלחמה. מנגד צוינה העובדה שאפשר היה לסיים את הכול מזמן, לו ההנהגה הצבאית הקודמת בראשות הרמטכ"ל הלוי, הייתה מורה על פעולות התקפיות כפי שעושה היום הרמטכ"ל זמיר ולא על פשיטות נקודתיות בלבד.
ניגוד עניינים: בנימוק הזה משתמשת היועמשי"ת כדי לפסול את מינויו של דוד זיני לראש השב"כ עקב פרשת קטארגייט. בתשובה, היו שהזכירו כי כל חקירת קטארגייט נועדה ליצור ניגוד עניינים, שימנע את הדחת ראש השב"כ המתפטר רונן בר. בד בבד הוגשה עתירה לבג"צ על ניגוד עניינים של היועצת עצמה בחשד להפרת אמונים בסיוע לבנה בפרשה פלילית.
תכנית החלוקה: צמד מילים זה לא נועד להזכיר את תוכנית החלוקה המנדטורית של ארץ ישראל, אלא תכנית חלוקה של הסיוע ההומניטרי בעזה, שיצאה לדרך השבוע. בחמאס חשים שהם מאבדים שליטה עקב הצלחת התכנית, המעקרת את שלטונם, וזו אחת הסיבות המרכזיות לקידום תכנית וויטקוף להחזרת החטופים.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
