זה היה בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשהידיעות על גורל היהודים שנפלו טרף לידי הנאצים הרשעים החלו להתפרסם. ישיבת קלצק שבפולין, בראשות ראש הישיבה, הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, נמלטה לליטא. כשהרוסים כבשו את ליטא, נאלצה הישיבה להתחלק לכמה קבוצות שהתפזרו, כדי לא לעורר את חמתם.
על בני הישיבה באותם ימים נמנה תלמיד בשם יענק'ל קליאט. יענק'ל זה היה פיקח וחרוץ מאוד, והחליט לעשות הכול על מנת להשיג אשרת יציאה לארץ זרה, להימלט מהמלחמה המשתוללת. הוא נקש על דלתות השגרירויות השונות, עמד בתורים הארוכים והתחנן ללא הרף, אך לשווא. רוב המדינות סגרו את שעריהן וסירבו להנפיק אשרות יציאה למדינותיהן – אשרה שפירושה חיים.
אך יענק'ל לא אמר נואש. הוא שב והתחנן בשגרירות הבריטית, ופעל בכל דרך אפשרית כי השגרירות הבריטית בליטא תנפיק לו אשרת יציאה לבריטניה, שנחשבה ארץ מוגנת. לבסוף, עלה בידיו להביא לכך שהשגרירות הבריטית "תשקול" אם להעניק לו אשרת יציאה, והוא אף קיבל על כך אישור בכתב. עדיין לא מדובר באשרת היציאה הנכספת, אלא באישור כי השגרירות "שוקלת" ו"בוחנת" אם להעניק לו אשרה כזאת, כך שבעצם – למכתב לא הייתה כל משמעות מעשית.
כמה ימים חלפו, ולמרות שיענק'ל הוסיף להתחנן בשערי השגרירות, עדיין לא הונפקה האשרה המיוחלת. יענק'ל סבר שכנראה בקשתו – כמו בקשת יהודים רבים אחרים – נדחתה על הסף. לאחר כמה ימים נוספים, כשנסגרה השגרירות הבריטית, הבין יענק'ל שככל הנראה לא תהיה לו אשרת יציאה, וכל מה שנותר בידיו הוא רק המכתב הלא מספק, שלפיו השגרירות "שוקלת" אם להעניק לו מעמד פליט.
בשל כך, החליט כי זה הזמן לעשות מעשה. הוא פנה לראש הישיבה, רבי אהרן קוטלר, והודיע לו כי החליט לנסות להימלט בעזרת המכתב הזה. "זו אמנם לא אשרת יציאה," הסביר יענק'ל, "אך בכל זאת זה מסמך כלשהו, אולי הוא שווה משהו. אעשה הכול על מנת להימלט בעזרת המסמך הזה, אולי יחוסו ואולי ירחמו עליי!"
רחמיו של רבי אהרן נכמרו על התלמיד. הוא חש כי זו סכנה גדולה מדי עבורו. "לפי דעתי," אמר ליענק'ל, "חוששני שחלילה יתפסו אותך ללא האשרה וישלחו אותך לסיביר. לא כדאי להסתכן עד כדי כך, עודך צעיר לימים!" סבר ראש הישיבה. אלא שיענק'ל לא אבה לוותר. הוא חש כי זו ההזדמנות היחידה שלו להציל את חייו מאימת המלחמה, וטען כי אולי בכל זאת בעזרת המסמך יינצל, ולחילופין – הלא נאמר לו כי יש סיכוי קלוש שאשרת היציאה תחכה לו בנמל, אולי זה יקרה… יענק'ל המשיך לראות בפיסת הנייר שבידו הזדמנות אחרונה לזכות בחיים חדשים בבריטניה, ורצה רק לברוח.
לבסוף, "נכנע" ראש הישיבה לעקשנותו והפצרותיו של יענק'ל, ובירכו שייסע לחיים ולשלום. יענק'ל נפרד מראש הישיבה ושם פעמיו לעבר תחנת האוטובוס. עד מהרה הגיע האוטובוס, ישן ומקרטע, צפוף בעשרות אנשים שהצליחו להידחק ולעלות אליו. האוטובוס עשה את דרכו לקובנה, שם יש רכבת הנוסעת לעיר הנמל. המסע לא קל, אך החיים שווים אותו, בהחלט.
כשהגיע האוטובוס לקובנה, גילה יענק'ל תחנת רכבת הומה אדם, כולם ביקשו להגיע לנמל ולנסות לברוח. הוא מיהר לרכוש כרטיס נסיעה מתאים, ושירך את רגליו בין ההמון, עד שמצא קרון אליו אפשר לעלות. כעת לא נותר לו אלא להמתין ברכבת העמוסה, עד שזו תחליט לצאת לדרך, לעבר עיר הנמל.
המסע המפתיע של ראש הישיבה
ובעוד יענק'ל יושב בקרון הרכבת וממתין, דמות נוספת נכנסה לתחנת הרכבת – ראש הישיבה, הגאון רבי אהרן קוטלר בעצמו. זמן קצר לאחר שיענק'ל יצא, עשה רבי אהרן את הדרך אחריו: יצא לתחנת האוטובוס, והמתין בה שעה ארוכה. אחר כך נסע באוטובוס נסיעה לא קצרה, ובסיומה – הגיע לתחנת הרכבת בקובנה. ועדיין לא נסתיים המסע.
רבי אהרן התרוצץ בתחנת הרכבת, קורא בקול: "יענק'ל, יענק'ל," מחפש אחריו בכל מקום ופינה. ראשו נדחק באשנבים השונים, זקנו ההדור התנופף ברוח החולפת, והוא ממשיך לרוץ ממקום למקום וזועק: "יענק'ל קליאט," מחפש אחר תלמידו. דקות ארוכות חולפות, רבי אהרן עובר מקרון לקרון ברציפים השונים, ממשיך לקרוא בשמו של תלמידו ומחפש אחריו כאילו איבד יהלום יקר.
יענק'ל ישב ברכבת, ולפתע, משום מקום, שמע קול מוכר קורא בשמו, פעם אחר פעם, קריאות קצובות וקולניות. הוא הפנה את מבטו אנה ואנה, הביט לכל הצדדים, וביקש מהעומדים על יד חלונות הקרון – לזוז מעט כדי שיוכל לראות מי קורא לו. להפתעתו, היה זה ראש הישיבה, רבי אהרן קוטלר בעצמו!
"הראש ישיבה!" קם יענק'ל ממקומו נסער כולו, המום מהמראה, עיניו קרועות מתדהמה ופיו יורה שאלות: "מדוע עשה ראש הישיבה את כל הדרך אחריי? מדוע נדחק ראש הישיבה באוטובוס, רץ והתרוצץ בין המון האדם בתחנת הרכבת, התאמץ כל כך כדי לשוב ולפגוש בי? מה קרה?!" שאל בתימהון.
"רק רציתי לבשרך," אמר לו רבי אהרן בקצרה, "שמיד לאחר צאתך, הגיע מברק המבשר כי בניגוד לכל התחזיות, הבריטים ניאותו לתת לך אשרת כניסה. במברק נכתב כי המסמכים מחכים לך בנמל!"
"נפלא!" שמח יענק'ל על הבשורה, "הודו להשם כי טוב!" קרא ברגש רב בהבינו כי חייו ניתנו לו לשלל. "אבל," שבה התמיהה וזעקה מתוך ליבו, "הלא המסמכים היו ממתינים לי לפני העלייה לספינה בכל מקרה, מדוע טרח ראש הישיבה כל כך כדי לנסוע אחריי לקובנה ולהשיגני על פסי הרכבת? מה בער להתאמץ כל כך רק כדי לדווח לי את הידיעה המשמחת?!"
"זה פשוט," חייך רבי אהרן את חיוכו הטוב, "הלא הרגשתי כי יצאת לדרך מודאג ומתוח, כשאינך יודע כיצד יסתדרו העניינים, ובעצם אתה מצפה לנס… החלטתי לרדוף אחריך ולבשר לך את הבשורה, למען תיסע לדרכך רגוע ושליו, שמח ובטוח בישועתך!"
יענק'ל שב והתיישב במקומו, משפשף את עיניו כלא מאמין. ידוע ידע כי רבו גאון התורה וענק המידות, אך לא ידע עד היכן מגיעה אהבת ישראל הבוערת בקרבו, עד היכן מגיעה דאגתו לשמחת ליבו של תלמידו. ראש הישיבה בוודאי שמח לשמע הבשורה כי תלמידו יינצל, אך לא הסתפק בכך: הוא טרח לנסוע באוטובוס לעיר השכנה, להתרוצץ בתחנת הרכבת ולקרוא בשמו, וכל זאת כדי להסיר ממנו את עננת הדאגה ולשמח את ליבו!
ללמוד מאהבת ישראל: להיות כמדבר
הסיפור הזה, אין כמוהו ללמדנו מהי אהבת ישראל – לחוש את הזולת, להרגיש את העובר עליו. רבי אהרן לא הסתפק בידיעה כי תלמידו יינצל, הוא טרח והתאמץ כדי לבשר לו זאת, כדי להרגיע אותו ולהעניק לו שלווה בדרכו ובמסעו. לא פעם נקרית לידינו הזדמנות לשמח יהודי אחר, להסיר ממנו דאגה, להעניק לו את התחושה כי אנו שותפים לכאבו ומייחלים לישועתו בדיוק כמוהו – הבה נעשה זאת מכל הלב, זוהי אהבת ישראל! וגם אם זה קצת קשה, דורש מאמץ או מחייב הקרבה – זו לא סיבה לוותר, נהפוך הוא. הבה נראה את רבי אהרן מתרוצץ בין קרונות הרכבת, קורא "יענק'ל, יענק'ל" אל החלל, מקווה למצוא את תלמידו, רק כדי להרגיעו. אלה וכאלה חמדה ליבנו, להתאמץ למען יהודי אחר, לעשות הכול לשמח את ליבו, להפגין כלפיו אהבה מכל הלב!
"במדבר סיני" – יסוד התורה והשלום בבית
"וַיְדַבֵּ֨ר יְקֹוָ֧ק אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י" [במדבר פ"א]
"במדבר" – זו מילת המפתח של חיי תורה אמיתיים. הוא כמדבר, חסר חשיבות, לחוש את הזולת, להרגיש את העובר עליו, נפשו כעפר לכל תהיה.
במדרש רבה הובא: "למה ניתנה תורה במדבר? לומר לך! שאין אדם קונה את התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר". היסוד לקנייני התורה הוא לשים עצמו כמדבר, להפקיר עצמו לאחרים ולגבי התורה הקדושה, לסלק את עצמיותו בשביל לימוד ועמל התורה, להיות שומע ומקבל, מבקש ונותן, ללא שום חשבונות. רק כך הוא הופך לכלי שבו יכולה לשרות התורה. לא לחינם אומרים אנו בתפילת "אלוקי נצור" – "ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך". רק אחרי שאדם שם עצמו כעפר לכל, אז יכול לבקש על התורה. כך ראינו בכל הדורות שצמחו גדולי ישראל: דבר ראשון עטפו עצמם במידת ענווה מופלגת, וכך הפכו עצמם לכלים המוריקים תורה לכלל ישראל.
"במדבר" – זו מילת המפתח לשלום בית בבית של תורה. מדבר פירושו הפקר. האדם צריך להרגיש. יחשוב בליבו: מי אני שאתהלך כמו מצביא ומפקד בתוך הבית? מי אני שאדרוש דרישות ואקפיד על קוצו של יו"ד? מי אני שאתעקש ואעמוד על שלי? מי אני שאעיר על כל דבר? מי אני, מה אני, הלא אני עפר ואפר, כמדבר הפקר. יסוד הבית מושתת על כבוד הדדי, על הבנה, על ויתור. תפקיר את עצמך! אתה רוצה לחיות בכבוד מלכים? תתייחס אל האישה כמלכה. יש לך מלכה בבית! חז"ל [יבמות סב ע"ב] אמרו שיש לכבד את האישה יותר מגופו. היא קודמת לך!
עם זאת, חכמי ומאורי הדורות הוסיפו ופירשו לאור דברי חז"ל על הפסוק "ממדבר מתנה" [במדבר כא, יח], כי קריאת פרשה זו לפני חג מתן תורה באה ללמדנו את הלקח – כי התורה ניתנה במדבר דווקא; כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה, וניתן ללמוד מכך את הערכים החשובים והמיוחדים שעלינו להפנים לפני קבלת התורה.
רואים אנו כי עלינו לשנן ולהפנים אל קרבנו את הלקחים הנלמדים מכך שניתנה התורה במדבר, וזוהי ההכנה הראויה לחג קבלת התורה.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
