אם היו אומרים לפני כעשרים חודשים, שמדינת ישראל תתקוף באיראן, מתקני הגרעין ייהרסו, בכירי המשטר האיראני והמדענים יחוסלו, ומערך הטילים הבליסטיים של משמרות המהפכה יספוג מכה קשה, היינו מאשפזים את אותם דוברים באברבנאל. איש לא חלם לאחר "טבח שמחת תורה", שכך יקרה.
הנס הגדול היה שמנהיג החמאס סינואר, פעל לבדו והפר פקודה של הממונים עליו, כשלא התייעץ עימם קודם שיצא לבצע את זממו. הוא חשב שלאחר שיכה במדינת ישראל, הוא יגרור את כולם למערכה ומדינת ישראל תושמד. כך עולה ממכתבים שנמצאו בבונקר שלו. בניסי ניסים זה לא קרה. בהמשך, כאשר האיראנים שיגרו לכאן טילים, נשבר מחסום הפחד מפניהם, וזה הוביל להחלטה שאפשר לתקוף אותם.
עתה לאחר שבועיים של לחימה אפשר לסכם ולומר שפרק חדש נפתח במזרח התיכון. איראן ספגה מכה קשה ומפתיעה, ממשמרות המהפכה ועד פרויקט הגרעין. ההפצצות לא רק החזירו את פרויקט הגרעין לאחור, אלא גם יצרו מאזן הרתעה חדש. ישנם לבטח עוד דברים שיוודעו רק בהמשך, ויש שיהיו כפועל יוצא מההתקפות.
הנשיא טראמפ, האיש החזק מבין מנהיגי העולם, תמך וגיבה את ישראל, שהנחילה בסיעתא דשמיא מפלה קשה לאיראנים לעיני כל העולם. בהתחלה היה חשש שזה יביא למלחמת עולם שלישית, אבל זה נגמר חיש מהר, לאחר שטראמפ עצמו כפה על הצדדים הפסקת אש. לראשונה הייתה זו הפסקת אש שכולה ניצחון למדינת ישראל, בשונה מהסבבים בעזה שנגמרו תמיד בתיקו.
התמיכה האמריקאית לא הייתה רק במילים, אלא גובתה במעשים לעיני העולם כולו. מעולם לא היה תיאום כה הדוק בין ארה"ב לישראל כפי שהיה במתקפה בפורדו, וכפי שהיה לאורך כל הלחימה. טראמפ נותר עקבי בהתנגדותו לגרעין האיראני לאורך כל דרכו, למרות התבטאויותיו, רגע כך ורגע כך. בדיעבד התברר שהוא היה שותף לתרגילי ההטעיה ערב המתקפה הישראלית וגם לפני המתקפה האמריקאית. "עבדנו כצוות, כמו שאף צוות לא עבד מעולם", העיד הנשיא, על שיתוף הפעולה עם נתניהו.
ההתקפה על איראן שינתה באחת את האזור ונתנה פירוש חדש ומיוחד לחזון "המזרח התיכון החדש", של שמעון פרס. האיש שהגה את שלוש המילים הללו, לבטח לא האמין שהחזון שלו יקבל משמעות בכיוון הזה. בעבר הרחוק יצא פרס נגד מנחם בגין, שהורה בתקופת כהונתו להשמיד את הכור האטומי בעיראק. פרס טען שההוראה הזו נבעה ממניעים פוליטיים והתקשה לפרגן לבגין. הוא לא חזר בו גם לאחר שכל העולם שיבח את מדינת ישראל.
האופוזיציה לא חזרה על הטעות של פרס וגיבתה את הממשלה. לא הייתה לה כל ברירה אחרת. מי שיצא מגוחך (כדרכו) היה יאיר לפיד, שניסה ליטול קרדיט, כאשר סיפר שגם הוא היה שותף להתגייסותה של ארה"ב לצד מדינת ישראל. כאשר נשאל איך בדיוק היה שותף, השיב כי התראיין לתקשורת הבינלאומית וקרא לאמריקה "להצטרף למתקפה"…
בין טהרן לשדרן
מאז תחילת המתקפה הופתענו שלוש פעמים בשלושה לילות. כל פעם זה קרה לפנות בוקר והפך את כותרות העיתונים שלמחרת לבלתי רלוונטיים. זה החל לפני שבועיים עם המתקפה לפנות בוקר ביום שישי. זה נמשך במוצאי השבת האחרונה, כאשר לפנות בוקר של יום א' תקפו האמריקאים את פורדו. השבוע זה הסתיים עם הפסקת האש, שגם היא הוכרזה לפנות בוקר ביום שלישי.
שתי המטרות של מדינת ישראל שבוצעו היו: השמדת היכולת הגרעינית ופגיעה בטילים הבליסטיים. יעד נוסף, שמדינת ישראל הייתה שמחה מאד שיקרה: הפלת המשטר האיראני. יתכן שזה עוד יקרה כגל הדף וכאפקט לתקיפות. העם האיראני צפוי לגלות שכל מה שהאכילו אותו שנים ארוכות בעניין פרויקט הגרעין ובעניין היכולת הצבאית האיראנית, התגלה ככלום ושום דבר. מאות מיליארדי הדולרים שהושקעו בפרויקט הגרעין והטילים, ובתמיכה בארגוני הטרור בכל רחבי המזרח התיכון ירדו לטמיון. מי ששילם ומשלם את המחיר הם תושבי איראן. הם אלו שצריכים עתה להתקומם. יתכן כאמור שזה יגיע, כפי שמקווים ברחבי העולם.
ואי אפשר שלא להזכיר שוב את מה שארע כאן לפני פחות משנתיים: במבט לאחור, אם הייתה נפתחת מלחמה מול החיזבאללה ב-11 באוקטובר, כפי שדרשו שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי, במקביל למלחמה שהחלה בעזה מול החמאס, אין ספק שגם איראן הייתה מתערבת. במקרה כזה היו קורסים כאן ל"ע בניינים רבים, ואי אפשר היה לתקוף את איראן, כאשר הפרוקסי היו עדיין במלא חוזקם.
בס"ד התעקשותם של נתניהו, יחד עם גנץ ואיזנקוט מנעה אז את המלחמה בשתי החזיתות גם יחד. הרעיון היה הדרגתי: להחליש את החמאס, בהמשך להביס את החיזבאללה, ורק אז להגיע לאיראן. בתווך גם אסאד נפל, ולאיראנים נשארו רק החות'ים, שגם הם חטפו את שלהם.
ולמרות כל זה אין מקום לאשליות: איראן תמשיך לחפש דרכים להשפיע, לגייס ולערער. אך המהלכים האחרונים יצרו מציאות חדשה, שבה הגבולות ברורים יותר, והסיכוי ליציבות אזורית ממשי יותר.
ואי אפשר בלי לבוא שוב חשבון עם "הפרשנים" וה"לשעברים" יושבי ובטלני האולפנים. בהתחלה הם קבעו באופן נוקב ובטון נחרץ, שלא תהיה תקיפה באיראן. והנה כאשר הייתה תקיפה, ציינו כי לא תהיה הצטרפות של ארה"ב למערכה, עקב משבר ביחסים בין נתניהו לטראמפ. בהמשך כאשר כבר הייתה גם התקיפה הזו, אמרו כי היחסים בין נתניהו לנשיא, ממש לא טובים, ולכן טראמפ הכריח אותו להגיע להפסקת אש.
המציאות טופחת על פניהם שוב ושוב אבל הם ממשיכים, כאילו איש לא זוכר את הפרשנות המוטעית והמגמתית שלהם. אם הם היו צריכים לשלם בכיסאותיהם על טעויותיהם, כפי שהם דורשים מהפוליטיקאים עליהם הם מותחים ביקורת, מרביתם היו עומדים בתור ללשכת העבודה. אולם הם לא לומדים לקח וממשיכים ללהג וללעוג ללא שום רסן. כול תחזיותיהם קורסות לנגד עיניהם, אבל הם בשלהם.
איראן הושפלה, עזה בוערת
הישגים אסטרטגיים נמדדים לאורך זמן. כך יהיה גם עם המכה שנחלה איראן בס"ד. מי שלא ממתינה היא השגרה הפוליטית: בעוד שהמשטר בטהרן מלקק את פצעיו, במדינת ישראל עבר מהר מאד הדיון הציבורי מנושאי ביטחון לשאלות פוליטיות מידיות: מועד הבחירות, עיתוי הצהרות, מנות פלאפל וצילומים מתוקשרים.
במקום להכיר בכך שבס"ד מדינת ישראל, יחד עם ארה"ב, ריסקה את היכולות ההתקפיות של איראן וחיסלה שורת בכירים חשובים במשטר, יש מי שבוחר למקד את הדיון בשאלה: האם ראה"מ ניצל את האירועים כדי להתחזק פוליטית. מסתבר שיש מי שחושש מהצלחת נתניהו הרבה יותר מהגרעין האיראני (לקמן בהרחבה). ככה זה כשהפוליטיקה המקומית גוברת אפילו על שיקולי ביטחון.
במקום לסמן את ההישגים, יש מי שממהרים להסביר למה זה "לא מספיק", מדוע זו בכלל בעיה חדשה, ואיך בעצם שום דבר לא השתנה. גם המשך המלחמה בעזה מתפרש כמחלוקת פוליטית. הדבר כואב שבעתיים כאשר 7 חיילים הי"ד נהרגו השבוע בחאן יונס, וכאשר 20 חטופים נמקים עדיין במנהרות, ועוד 30 חללים קבורים אי שם ברצועה. השבוע נפוצו שמועות שטראמפ התנה את עזרתו לנתניהו באיראן, בכך שיסיים את הלחימה בעזה. בלשכת ראה"מ הכחישו את הדברים, אך יש מי שקושר בין שתי החזיתות.
שרים בממשלה צוטטו השבוע באומרם כי נתניהו חייב לסיים את המלחמה בעזה כדי לסיים את המחדל של השבעה באוקטובר עם ניצחון והישגים משמעותיים מול ראש הנחש – איראן. לדבריהם, אם המלחמה תימשך, אז במקום לדבר על סיכון הגרעין האיראני, ידברו בעולם על הרעב בעזה ועל רצח עם. הדבר יחלחל גם לציבור בישראל וכל ההישג מול איראן ירד לטמיון.
השאלה כאמור עד כמה טראמפ ינצל את המומנטום ויכפה הסדר בעזה, שיכלול כמובן את שחרור החטופים. התחושה בקרב רבים היא שהמערכה בעזה לא מובילה לתוצאות המיוחלות, גם לא לאחר 20 חודשים. ברקע מרחפת השאלה: כיצד הצבא שגילה יכולת להשמיד איום רחוק מכאן תוך ימים בודדים, מסתבך בזירה הקרובה הרבה יותר. התשובה קשורה כמובן לחטופים המוחזקים בעזה: הזהירות מלפגוע בהם תוך כדי פעולה, הופכת את זירת המלחמה למורכבת וקשה.
הרצון כאמור הוא לסיים את המלחמה בזמן מוגבל ולהשיב את החטופים. חברים בקבינט צוטטו השבוע באומרם, כי המטרה היא לסיים את המערכה ברצועה תוך שבועות ספורים כדי לצייר תמונת ניצחון בשתי החזיתות – איראן ועזה. לדבריהם, נתניהו לא ילך בכל מקרה לבחירות לפני שישיב את 50 החטופים החיים והחללים מעזה.
"החזרת החטופים תהיה במוקד בשבועות הקרובים", אומרים במקביל שרים בכירים. הדבר יביא בהכרח לחילוקי דעות בקבינט בין תומכי ההסתערות על עזה והמשך הלחימה עד להחזרת כל החטופים (עמדת סמוטריץ ובן גביר), לבין השרים האחרים התומכים בעסקה כדי לחלץ מהשבי כמה שיותר חטופים, עם דגש על אלו החיים.
השאלה עד כמה ההצלחה באיראן תשפיע על החמאס, שנוכח לראות כיצד פטרונו הובס. שורה תחתונה: או שהצבא ימשיך ויתקוף או שתגיע עסקת וויטקוף.
מכים ומחכים
מוקדם לסכם את המערכה, אך דבר אחד כבר ברור: המעצמה האיראנית התגלתה כנמר של קרטון. שבועיים בלבד הספיקו כדי לחשוף את חולשתה האסטרטגית, לפרק את פרויקט הגרעין ולהכות בלב המשטר.
קשה להמעיט במשמעות השבועות האחרונים: המתקפה על איראן, שעד לפני ימים ספורים נראתה כבלתי מתקבלת על הדעת, הפכה לעובדה מוגמרת. אבל במזרח התיכון, כל סיפור הצלחה מגיע עם כוכבית. השאלה האמיתית איננה מה קרה השבוע, אלא מה יקרה בעוד חודש, בעוד שנה, בעוד שנתיים. איראן אומנם הושפלה, אך המשטר עדיין קיים, ותאוות ההשפעה והגרעין לא נעלמה. הניצחון הישראלי בס"ד הוא ציון דרך חשוב, אך אינו סוף הדרך.
מה שמעניין, הוא שלמרות ההישג הברור, גם במערכת הפוליטית במדינת ישראל יש מי שמעדיפים להתמקד במחלוקות. יש שיח שקט על הקרדיט, יש שמועות על עימותים פנימיים סביב ניהול האירועים, ויש כמובן את אותם פרשנים, שתמיד מסבירים בדיעבד איך זה היה אמור להיראות.
ברקע, מתנהל משחק עדין בין ירושלים לוושינגטון: הנשיא טראמפ, שלקח קרדיט גלוי על השמדת הכור בפורדו, כבר מסתכל קדימה: הסכם חדש עם איראן, פתרון בעזה, ואולי פרס נובל. במקביל, במדינת ישראל יש מי שתוהים האם סיימנו מהר מדי והאם אפשר היה להמשיך ולהכות. בפועל, ברגע שטראמפ החליט על הפסקת אש, המשחק נגמר. ההישגים בשטח, ובראשם הפצצת הכור בפורדו, מספקים לישראל קלף מיקוח חסר תקדים. כעת האתגר: להבטיח שההישגים יישמרו.
המודל שעליו מדברים בירושלים ובוושינגטון הוא "מודל לבנון". כל ניסיון איראני לשקם את פרויקט הגרעין ייענה בתקיפה מיידית, באישור שקט של המעצמות. ההבדל היחיד: המרחק. תגובה בלבנון היא עניין של דקות, תגובה באיראן דורשת תיאום עם ארה"ב. בינתיים, כל עוד טראמפ שם, המטריה האמריקאית לכאורה מובטחת.
המבחן הישראלי כפול: לא כל פרובוקציה דורשת תגובה, ולא כל הישג זמני מבטיח שקט ארוך טווח. במזרח התיכון, כמו במערכת הפוליטית, צריך לדעת גם מתי לעצור וגם מתי להמשיך.
מהכור לקלפי
התקיפה המוצלחת בס"ד באיראן, שעליה עוד יכתבו ספרים רבים ואודותיה ידברו בכנסים סגורים, הסתיימה במפגן (כמעט) נדיר של קונצנזוס לאומי. בין הטילים לשבחים, נוצרה מציאות חדשה, שמובילה את המערכת הפוליטית לחשוב על האפשרות של הקדמת הבחירות.
הניסיון מלמד שהעיתוי הנוח ביותר למערכת בחירות הוא לאחר מבצע מוצלח, כשהרחוב עדיין עטוף בדגלים והמורל הלאומי גבוה. זה בדיוק הרגע שבו נתניהו אמור להוביל יוזמה פוליטית. ואכן בימים האחרונים לאחר הפסקת האש, הופצו מסרים שונים, גם אם לעיתים הם היו סותרים, בנושא הקדמת הבחירות. היו שאמרו כי ראה"מ שוקל לקיים בחירות בזק על רקע הצלחת המלחמה. מנגד, היו דיווחים שנתניהו שואף לקיים את הבחירות במועדן המקורי ב-2026.
המציאות מורכבת: לא צריך להיות מקורב ללשכת ראש הממשלה כדי להבין שהמכונה הפוליטית כבר זזה. כלפי חוץ מדבר נתניהו על אחריות, על שיקום הרתעה, על הסדרה אזורית ועוד ביטויים ממלכתיים. אולם בפועל, כל תדרוך, כל הצהרה וכל ביקור מדיני, מתובלים ברמזים ובמחשבות על הקלפי. באופן זה ניסו לפרש את ביקוריו של נתניהו בזירות הנפילות ולאחר מכן ב"פלאפל שושנה" בשכונת רמת אליהו סמוך בראשון לציון. אם ראה"מ מצטלם עם מנה פלאפל בידו, זה אומר הכול. במקביל (ולהבדיל כמובן) גם ביקוריו התכופים בכותל המערבי – פורשו כהכנה לקמפיין בחירות.
האבסורד הוא שעד התקיפה באיראן, ציינו באופוזיציה שנתניהו עושה הכול למנוע בחירות, ואפילו ינסה לבטל אותן כשיגיע המועד, בטענה ש"אנו עדיין במלחמה". "זה יהיה קץ הדמוקרטיה", הזהירו בלהט הפרשנים. והנה עתה לאחר התקיפה, מזהירה האופוזיציה יחד עם התקשורת מ"בחירות בזק", אליהן מוביל נתניהו. אז תחליטו: רוצים בחירות, או לא?
בעבר, כל ראש ממשלה שהוביל להקדמת בחירות, יצא מופסד. כך היה עם שמעון פרס שהקדים את הבחירות לאחר רצח רבין והפסיד לנתניהו, וכך היה עם אהוד ברק לאחר העברת המשחן בשבת. נתניהו, חובב ההיסטוריה, לבטח זוכר כיצד הדברים הללו הסתיימו, ולכן סביר להניח שלא יפעל מעצמו להקדים את הבחירות. כיום יש לו 66 מנדטים, וגם על פי הסקרים הכי טובים (של פילבר), לא יהיו לו יותר מ-61-62 מנדטים בקדנציה הבאה.
הסקרים האחרים לאחר התקיפה, מראים כי הליכוד התחזק לראשונה ועוקף גם את בנט. אולם הגוש בכללותו לא מגיע ל-60 מנדטים. נתניהו לא מצליח להעביר קולות משמעותיים מצד לצד וההתחזקות שלו היא בעיקר על חשבון בן גביר. פילבר סבור אחרת. לדבריו, הליכוד מזנק בין 4 ל-6 מנדטים, אבל הסקרים האחרים מתקשים להודות בכך ולכן מורידים את כל ה-6 מנדטים מאותו גוש. באופן זה הם מורידים מש"ס 2 מנדטים ומיהדות התורה 1. כמו כן הם מורידים 3-4 מנדטים מסמוטריץ' וכך הם משאירים את גוש הימין על 51 במקום 57-58. "מי שקונה את זה, יש לי כמה צנטריפוגות פועלות למכור לו", לועג פילבר.
ראשי האופוזיציה שאמורים לתמוך בהקדמת הבחירות, מתקשים לגבש דעה: מחד, הם נתנו גיבוי לממשלה בעניין המלחמה. מאידך, הם מביטים בדאגה על התחזקות נתניהו. הכדור בידיו.
מורשת פתוחה
ימים ספורים לאחר הבחירות האחרונות, עוד לפני מסיבת העיתונאים המפורסמת של יריב לוין בה הכריז על הרפורמה המשפטית, התייצב צחי הנגבי, טרם מינויו לראש המל"ל, באולפני התקשורת לראיונות על הצפוי לקרות בקדנציה.
הנגבי שהוגדר אז כ"מקורב ביותר לראש הממשלה", ציין כי בפני הממשלה הנוכחית שני יעדים מרכזיים. 1. לחסל כליל את האיום הגרעיני האיראני. 2. להשיג הסכם שלום עם סעודיה. כאשר נשאל על היעד הראשון, האם מדובר בהסכם או בתקיפה, השיב: אם לא יהיה הסכם שיעצור את הגרעין, תהיה תקיפה ישראלית, גם ללא ארה"ב.
מאז נרשמו אירועים רבים: הרפורמה, המחאה, הטבח, המלחמה בעזה, המלחמה בלבנון, מבצע הביפרים, וחיסולי נסראללה וסינואר. השבוע הושלמה גם המשימה הראשונה עליה דיבר הנגבי. עתה נותרה המשימה השנייה: שלום עם סעודיה. אם אכן הוא יבשיל, זה יכול להיות טיקט בחירות נוצץ מאין כמותו. השליח וויטקוף לא מסתפק בכך והוא רומז שעוד מדינות בדרך לחתום על "הסכמי אברהם", כשכוונתו לסוריה וללבנון. אפקט המלחמה באיראן משפיע על כל האזור.
אם אכן יכנס המו"מ עם סעודיה לפסים מעשיים, הדבר יגרום לנתניהו לעשות הכול כדי למשוך את הקדנציה שלו כמה שיותר, כדי שההסכם ייחתם במשמרת שלו, ולו כדי להשכיח מעט את טבח שמחת תורה שארע גם הוא במשמרת שלו.
בסביבתו של נתניהו אומרים שהוא לא קיבל החלטה בנוגע להמשך צעדיו הפוליטיים. זאת על רקע השמועות, כי לאחר שעמד במשימת חייו בעניין תקיפת הגרעין האיראני, הוא יכריז על פרישתו ולא יתמודד בבחירות הבאות. כאשר נשאל על כך ישירות, אמר ש"ההכרעה נתונה בידי העם".
השבוע התייחס לכך העיתונאי ינון מגל, לו מקורות (ישירים) בלשכת ראה"מ. מגל אמר כי קיימת אפשרות שנתניהו יפרוש ולא יתמודד בבחירות הבאות. "האיש בן 76, עבר המון, שינה היסטוריה, ש לו משפט, לחצים, משפחה וזו הזדמנות נפלאה להגיד 'אני את שלי עשיתי' וללכת". מגל המשיך ואמר כי אם הוא יישאר, "יש לו רק מה להפסיד". כדוגמא ציין את בן גוריון שהמשיך עד שזה נגמר רע מבחינתו. "אני מקווה שהוא ימשיך, אבל רוב הסיכויים שהוא יפרוש", העריך.
הדברים הללו התפרשו כאילו מגל תודרך על ידי נתניהו ולכן זכו לציטוטים רבים. מגל מיהר להבהיר שלא שמע על כך מילה מנתניהו וזו הערכתו האישית בלבד. לכך נוספה הצהרה של "גורם מדיני בכיר", שהבהיר כי אין בכוונתו של נתניהו לפרוש וכי יש לו עוד תוכניות רבות בתחום הביטחוני והמדיני. "זה לא נגמר בהישג ההיסטורי באיראן. ההיפך – רק התחלנו", אמר.
אותו גורם המשיך והבהיר כי "יש בפתח הזדמנויות מדיניות קרובות וחסרות-תקדים, ופוטנציאל להסכמי חימושים דרמטיים שיבצרו עוד יותר את מעמדה של מדינת ישראל כמעצמה בעולם. וזה רק חלק מהתוכניות".
"הסכנה" והמסקנה
לא פעם מתעוררת השאלה: איזו "מכונת רעל" נחשבת לקשה ובוטה יותר. האם מכונת הרעל מימין לשמאל או להפך. אנשי תקשורת ופוליטיקאים שהיו בצד אחד של המפה הפוליטית ועברו לצד שני, ואגב כך מכירים את מכונות הרעל מכאן ומכאן, מעידים כי האלימות של השמאל גוברת על זו של הימין. כך סיפרו בזמנו בני משפחתו של השר גדעון סער מניסיונם האישי.
בימין תקפו את סער כאשר כיהן כשר ב"ממשלת השינוי", ובשמאל מיררו את חייו כאשר חזר לליכוד. הדבר התבטא בהתנכלות לילדיו במוסדות החינוך ובהפגנות מול ביתו. או אז נוכחו בני המשפחה לראות, שהאלימות משמאל בוטה ואכזרית הרבה יותר.
גם העיתונאי הוותיק נחום ברנע, הגיע לתובנות מעניינות בנושא. בשבוע שעבר לאחר התקיפה הדרמטית באיראן, הוא שיבח את ראה"מ וכתב כי "ייתכן ובמשך שנים ארוכות הוא טעה בנתניהו". התגובות שקיבל מקוראיו היו דרמטיות לא פחות. ברנע שיתף: "ראשית, אומצתי על ידי הביביסטים. זה מגוחך, אבל הרשת החברתית אוכלת הכל. שנית, למדתי שכמה ממבקריו של נתניהו כל כך שונאים אותו, שהם מעדיפים לחיות עם גרעין איראני, ובלבד שהוא לא יחגוג ניצחון. כל עולמם מסתכם באיש אחד, במשפחה אחת".
ברנע לא טועה באבחנתו. יש פרשנים ועיתונאים משמאל שכותבים את הדברים מפורשות. כזה הוא גידי וייץ מ"הארץ". בכותרת בעיתון השמאל הקיצוני נכתב: "ההתנגדות לנתניהו שותקה במלחמה, וזה מסוכן למדינת ישראל לא פחות מאיראן".
בגוף הכתבה, שנכתבה עוד לפני הפסקת האש, מציין וייץ, כי נתניהו היה צריך להיות מודח מתפקידו לאחר הטבח. אולם נתניהו לא הוריד את הידיים מההגה למרות התאונה הקטלנית בתולדות המדינה שארעה בתקופת שלטונו. וייץ מציין את כוונתו של נתניהו למוטט את המוסדות שחקרו אותו, שהעמידו אותו לדין ושהגבילו אותו.
"עתה לאחר שהכה בראש הנחש וגייס לצורך כך את המעצמה הגדולה בעולם, עומד נתניהו בודד בפסגה נטול אופוזיציה, כאשר גם בכירי מערכת הביטחון אינם מעזים לדבר נגדו", כותב וייץ ומגיע לנקודה הבוערת (תרתי משמע): "השליטה בשמי טהרן שמעוררת התפעלות כללית, היא מסך עשן משכר ומתעתע. התחזקותו המלווה באקסטזה לאומנית, עלולה לדרבן אותו ואת שותפיו לעוט על שאריות הדמוקרטיה ולהשלים את התוכנית הגדולה שלהם. ספק אם איראן גרעינית היא סכנה גדולה יותר למדינת ישראל".
וייץ הנכבד: לגיטימי ואף חיוני לחלוק על דרכו של נתניהו, להתווכח על מדיניותו ולבקר את התנהלותו. זה חלק מהמשטר הדמוקרטי. אך כאשר השנאה האישית כלפיו הופכת לעיקרון שמכתיב סדרי עדיפויות מעוותים, התוצאה ברורה: האינטרסים הביטחוניים נדחקים הצידה, ובמקומם נכנסת חשיבה פוליטית צרה, קצרה ומסוכנת. הגרעין האיראני שבס"ד הוסר, לא מבחין בין ימין לשמאל והוא חוצה ממשלות, מפלגות ואפילו פרשנים ועיתונאים.
מגיני הארץ
הכותרת ב"יתד נאמן" ביום שני השבוע, יממה לאחר הפצצת המתקן בפורדו, לא הייתה שונה מכל הכותרות של התקשורת בארץ ובעולם. כולם דיווחו בהבלטה במילים כאלו ואחרות על "הסדר העולמי החדש – תכנית הגרעין הושמדה". השוני היה בטור בולט ומיוחד תחת הכותרת: "תודה למגיני הארץ".
המוטו המרכזי: "כשהכול עוסקים בחלוקת התודות לשליחי ההשגחה, יש 'להודות' למי שמגיעה התודה ולהודות על האמת: לא צבא ארה"ב עשה את המלחמה ולא הצבא הישראלי. הם רק שליחים נאמנים.. תודה לכם לומדי התורה שהגנתם בתורתכם על כלל ישראל. תודה לדיוויזיות של תורה שהתייצבו בשדה הקרב האמיתי, בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי לשגר משם תילי תילים של שעות לימוד ו'טילי' תילים של תהילים".
המאמר הזה שכאמור הובלט בעמוד השער, צוטט בתקשורת הכללית, שציינה כי זה מה שמדגישים בתקשורת החרדית. הדוברים ניסו כדרכם להמעיט מהדברים, אך דווקא יושבי האולפנים הפתיעו כאשר החמיאו וציינו כי רבים בציבור הכללי חשו כיצד יד ד' שמרה עליהם לאורך כל המלחמה. רק נציין, שלפי התחזיות המוקדמות בקבינט ובמערכת הביטחון, נאמד מספר ההרוגים האפשריים כתוצאה מהטילים האיראנים ב-400. בפועל נהרגו 28, ואף שכל אחד זה עולם מלא, עדיין זה רחוק מהתחזיות הקודרות הראשונות.
בשבוע שעבר ציטטנו כאן את דבריו של נתניהו לאחר אישור המבצע, כאשר ביקש: "שד' יהיה בעזרינו". בהמשך לאורך כל המלחמה הדגיש בכל הראיונות את "הסיעתא דשמיא", ועל כך מגיע לו שכר שיחה נאה.
מי שלא אהב את הדברים ובכלל את העיסוק במסורת ובאמונה היה כמובן עיתון השמאל הקיצוני "הארץ". העיתון מיצר על כך, שמאז הבחירות ב-96 בהן זכה נתניהו בפעם הראשונה, הפכה מדינת ישראל ליותר ויותר יהודית ופחות ופחות ישראלית. לדברי העיתון, יש היום קהל צעיר ועצום ששומר על כשרות, צניעות ובית יהודי, ולובש ציצית. הדבר שמפריע לכותב המאמר הוא שהבחירות הבאות לא יעסקו לדבריו בימין ובשמאל, וגם לא באיראן ובעזה. הימין יציע אמונה והשמאל יציע את הטייסים, אנשי המודיעין וההייטקיסים.
מוטב לו לכותב המאמר להגיע לטייסת ולמודיעין ולראות כיצד גם שם מתפללים לבורא עולם. בא לקלל ונמצא מברך.
הפרוטוקולים יוכיחו
שר האוצר בצלאל סמוטריץ, סיפר השבוע בראיון ל"ישראל היום", כי אחד הרגעים המרגשים ביותר בקבינט היה לפנות בוקר ביום א', כאשר המפציצים האמריקאים הגיעו מעל פורדו. רגע לפני הטלת הפצצות. באותה עת קמו על רגליהם שני אנשים ולחצו יד בהתרגשות רבה – רון דרמר ונתניהו. השניים הולכים יד ביד עם הנושא האיראני 25 שנים, תוך שהם סופגים לא מעט ביזיונות ולעג.
על נתניהו הרבו לומר שהוא כבר לא מכיר את אמריקה ואין לו שום השפעה על טראמפ. גם על דרמר לעגו וטענו שהוא רחוק מהיכולת להשפיע על הממשל. "דרמר הוא בחור תרבותי, מנומס ונעים הליכות, אבל הוא לא ישראלי בעומק", אמר עליו פרשן השמאל אמנון אברמוביץ'. "החוויה הבסיסית שלו אינה ישראלית…. הוא לא יודע איפה זה רפיח ואם תשים אותו בניר עוז, הוא לא יידע לחזור משם הביתה".
דרמר ספג את כל הגידופים בשקט והמשיך בעבודתו. השבוע הוא ענה במעשים לכל מבקריו. סמוטריץ' סיפר כי מעולם לא שמע את קולו של דרמר רועד כמו ברגע ההוא, כאשר קם לברך שהחיינו. פרוטוקולים שייחשפו עוד שנים, יוכלו לספר את כל הסיפור של דרמר – האיש המרכזי שהכניס את טראמפ לאירוע.
דו-עט: המילים המרכזיות של השבוע
מלחמת 12 הימים: כך מכנים בעולם את העימות הדרמטי בין ישראל לאיראן. "עם כלביא" היה השם שישראל העניקה למלחמה. "פטיש חצות" היה השם של הצבא האמריקאי לתקיפה בפורדו. ואז הגיע טראמפ וקבע: "מלחמת 12 הימים". זה מה שיזכרו. קצר, ממוקד והיסטורי.
פרס נובל לשלום: הנשיא טראמפ אינו מסתיר את שאיפותיו לקבל את הפרס הנחשק. הרזומה: הפסקת האש באיראן, ניסיון להביא הסדר בעזה, מעורבות לסיום המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, המשך הפעילות להרחבת "הסכמי אברהם" כאשר סעודיה, לבנון וסוריה על הפרק. כל זה אמורים, לפחות בתיאוריה, להוביל אותו לבימת הכבוד באוסלו.
הפסקת אש: צמד המילים שהוזכרו יותר מכל בשבוע האחרון על ידי מנהיגי העולם ועל ידי יושבי המרחבים הממוגנים, שהמתינו להודעה המיוחלת. מילים פשוטות, פרשנויות מסובכות. יש שרואים בה הישג אסטרטגי. אחרים מזהירים: זו רק הזדמנות לאיראנים להתארגן מחדש. התוצאה תתברר בעתיד.
מודל לבנון: המודל שמלווה את מדינת ישראל מול חיזבאללה, חוזר שוב לשולחן והפעם בזירה האיראנית. הרעיון: כל ניסיון לשקם את יכולות הגרעין ייענה בתקיפה מידית, בדיוק כפי שמדינת ישראל פועלת מול כל הפרה של החיזבאללה בלבנון.
פלאפל שושנה: תמונת נתניהו מחזיק ואוכל מנה פלאפל בשכונת רמת אליהו סמוך לזירת הנפילה בראשל"צ, הפכה לסמל חדש בקרב הפרשנים הפוליטיים, שראו בכך אות לפתיחת קמפיין הבחירות.
ישיש נרגן: ביום שישי שעבר הגיע ר"ע חיפה יונה יהב, לזירת הנפילה בעיר התחתית בחיפה, וציין כי הוא "מדוכא לנוכח הנפילות באתרים אסטרטגיים". דבריו צוטטו בכל מקום והביאו לגל שמועות על מקום הפגיעות. בד בבד נמתחה נגדו ביקורת, שבמקום לעודד הוא מביע דיכאון. השבוע הגיע יהב שוב לזירת הנפילה הנוספת במרכז חיפה, ועיניו נתקלו בקבוצת חרדים, שבירכו על הנס כשהם מציינים זאת בריקוד ספונטאני. "חבורת בטלנים", צעק בכעס לעברם. אז לידיעת הקשיש המדוכא: "חבורת הבטלנים" הזו הייתה הראשונה להגיע למקום, לחלץ את הפצועים ולעזור לנפגעים.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
