יהודי עשיר ובעל נכסים ניגש אל רבו, בעל ה"תניא", ותינה את צרתו על שלא זכה לזרע של קיימא במשך שנים רבות.
בעל ה"תניא" בירכו שוב ושוב, אך משראה שעדיין לא נושע, יעץ לו שיסע אל רבי שלמה קרלינר, שהיה אף הוא, כבעל ה"תניא", תלמידו של המגיד ממעזריטש. הוא הוסיף ואמר שעליו לעשות כל אשר יאמר לו, מבלי להפיל דבר, ועוד הדגיש שייסע דווקא ביום פלוני בתאריך מסוים שבו נקב. ביום המיועד התייצב העשיר לפני רבי שלמה קרלינר, ואמר כי הוא נשלח על ידי בעל ה"תניא" לבקש שיברכו בזרע של קיימא.
אמר לו רבי שלמה: "אם תיתן אלף ושש מאות רובל לצדקה, אתן לך ברכה לזרע של קיימא". "אלף ושש מאות רובלים?" נדהם העשיר. היה זה סכום עתק שנראה לו מופרז! "האם לא יסתפק הרב בשלוש מאות רובלים?" גם זו לדעתו הייתה תרומה יפה. "לא ולא", השיב רבי שלמה. "לא פחות מאלף ושש מאות". "אולי ארבע מאות רובל? אולי חמש מאות?" הציע העשיר את הצעותיו, אך רבי שלמה עצר אותו: "חבל על זמננו. אם תיתן אלף ושש מאות שקלים תקבל ברכה, ואם לאו – לאו". בתגובה לדבריו עזב העשיר את המקום בזעף ופנה אל האכסניה שלו.
בלילה התהפך על משכבו ולא הצליח להירדם. הסכום העצום שדרש רבי שלמה הכעיסו, אך מאידך – מה לא ייתן אדם כדי לזכות לבנים? לבסוף גמר בלבו לשוב אל הרב. בבוקר השכם התייצב אצלו והביע את רצונו לתת כפי שהתבקש, אלא שרבי שלמה אמר: "כבר איחרת את המועד, איני יכול לעזור לך כעת". פרץ האיש בבכי – ושב אל בעל ה"תניא" שבור ומדוכא. הוא ביקש שיסביר לו מה היה, מה פשרו של סכום הכופר העצום שדרש רבי שלמה קרלינר, ומדוע היה עליו להגיע דווקא במועד מסוים.
הסביר לו בעל ה"תניא": "דע, כי בגלגולך הקודם היית מבזה תלמידי חכמים, שנאמר עליו 'אין תרופה למכתו'. אלא שפסק הרמב"ם (הלכות תלמידי חכמים ו, יב): 'אף על פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל 'כי דבר ה' בזה', עם כל זה יש לו תקנה על ידי שינדוהו וקונסים אותו ליטרא זהב בכל מקום אפילו בזמן הזה, ונותנים אותו לחכם'. אולם חלקו עליו, ולמעשה ה'מחבר' לא הביא להלכה את אפשרות ההצלה על ידי פדיון בסך ליטרא זהב.
והנה, ביום בו עמדת לפני רבי שלמה חל היארצייט של הרמב"ם, ורבי שלמה קרלינר נוהג ביום זה לסיים את כל ספר הרמב"ם. בצירוף העובדה שביום היארצייט יכולים לפסוק בשמיים בשיטת בעל ההילולא, יחד עם הסיום של רבי שלמה, יכול היה לנקוט שההלכה כדברי הרמב"ם. הוא עשה, אפוא, חישוב לגבי הסכום המדויק של ליטרא זהב, והגיע למסקנה ששוויו אלף ושש מאות רובל. לכן ביקש ממך את הסכום הזה, ובזאת יכול היה להבטיח תרופה למכתך. כיון שהתעקשת – הפסדת ולא זכית". לשנה הבאה שוב שלחו בעל ה"תניא" לרבי שלמה, וכשנתן כפי שביקש, נושע בזרע של קיימא.
חוצפה מול הכנעה: שיעור מפרשת קורח
"וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָים" (במדבר ט"ז, ב'). "וְקָמוּ בְּחוּצְפָּא וְאוֹרוּ הִילְכְתָא בְּאַנְפּוֹי דְמשֶׁה עַל עֵיסַק תִּיכְלָא, משֶׁה אָמַר אֲנָא שְׁמָעִית מִן פּוּם קוּדְשָׁא יְהֵא שְׁמֵיהּ מְבָרַךְ דְצִיצִיַית יְהוֹן מִן חִיוַור וְחוּטָא חַד דְתִיכְלָא יְהֵי בֵּיהּ, קרַח וְחַבְרוֹי עָבָדוּ גוּלְיַין וְצִיצְיַיתְהוֹן כּוּלְהוֹן דְתִיכְלָא, מַה דְלָא פַקֵיד יְיָ, וּמְסַעֲדִין לְהוֹן גוּבְרַיָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל מָאתָן וְחַמְשִׁין אֲמַרְכְּלֵי כְּנִישְׁתָּא מְעַרְעֵי זְמַן לְמֵיטַל וּלְמֵישְׁרֵי מְפַרְשִׁין בִּשְׁמָהָן" (תרגום יונתן בן עוזיאל).
בתחילת פרשת קורח מדגיש התרגום יונתן שהתקוממותם של אנשי קורח הייתה בחוצפה. טענותיהם ומעשיהם הובילו למרד גדול באלוקי ישראל, בנביאיו ובאנשי אמונו, אך שורש כל הרע, מדגיש התרגום יונתן, היא חוצפתם ועזותם לקום, להתקהל, להתלונן ולהתנשא. הם לא הסכימו לכפוף את הראש לגדולי ישראל.
בא אליי אדם, כולו נסער: "מהו שנצטווינו 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים י,יא). אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (רש"י). מה פתאום! אני יודע שזה ימין וזה שמאל – ואלף חכמים לא יוכלו לשנות זאת! האם התורה מצווה שאעשה שקר בנפשי, ואנהג שלא כפי האמת?" הרגעתי אותו: "תנוח דעתך. התורה אמת היא, ואינה דורשת חלילה לחרוג מן האמת!" "אז מה כתוב כאן?" "זהו, תן לי להסביר. שים לב: לא כתוב כאן: אפילו יאמרו לך על מערב שהוא מזרח, ועל יום שהוא לילה. כי המזרח תמיד מזרח, והמערב תמיד מערב. היום יום, והלילה לילה. אבל כשהרב בא ומצביע ללכת לימין, לצפון – עומד אדם מולו, והולך לימינו שלו, לדרום. אומר לו הרב: 'לא לכך התכוונתי, עליך לפנות לצפון'. והוא מתעקש: 'הרב אמר לימין, והדרום לימיני'. או אז משיב לו הרב: 'הדרום לימינך משום שאתה עומד הפוך. תעמוד כמוני, והצפון יהיה לימינך!'"
ומובן שזה משל – מדוע אין מבינים את החכמים, מדוע פועלים בניגוד לדעתם, ומדוע מביעים דעות ומותחים עליהם ביקורת? הכול נובע מהעובדה שעומדים מולם ונגדם, במקום לעמוד איתם ולכיוונם.
אחד הדברים שהכי צריך להיזהר מהם בהקשר של מחלוקת, הוא הזהירות בכבודם של גדולי ישראל. הדבר אף נכנס תחת ההגדרה של אחד מיסודות עמנו – "אמונת חכמים". בניגוד לקורח, רחש לבם של בניו דבר טוב, והם הספיקו בשנייה האחרונה לחייהם "לכופף את הראש" ולצעוק: "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים".
נאמר בפסוק בתהלים מה, א: "לַמְנַצֵּ֣חַ עַל־שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי־קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת". שושנה היא צמח גבוה, מלא בקוצים, ומטבע גידולה ראשה מכופף מעט. בדומה לה היו בני קורח: הם הפכו מקוצים, שחלקו על משה רבנו, לשושנים! ומדוע זכו לכך? כי הם הכניעו את עצמם ו"כופפו את ראשם" כמו פרח השושנה! ולא זו בלבד אלא שהפסוק מסיים וקורא להם: "שִׁ֣יר יְדִידֹֽת" – הם הפכו להיות ידידים של הקב"ה!
יהודי שמכופף את הראש, מוותר, נקרא ידיד של השם יתברך.
לעומתם, קורח לא נכנע. חז"ל אומרים שבתחילה נבלע באדמה רק חצי גופו של קורח, וחציו העליון נותר בחוץ. הוא צעק למשה רבנו שירחם עליו. השיב לו משה: "תחזור בתשובה", אך הוא סירב. הוא ביקש רחמים בלי לחזור בתשובה! לא הייתה לו את ההכנעה שהייתה לבניו! הוא לא היה מוכן לכפוף את ראשו ולומר: "משה אמת!" ומשום כך אבד מן העולם.
