בליל יום שלישי, ה' בתמוז, נפרדה בני ברק מדמות מיוחדת: הגה"ח ר' אליהו טיקוצקי זצ"ל, שהיה אחד מזקני וחשובי חסידי לעלוב. הוא הלך לעולמו לאחר שנים ארוכות של ייסורים, אותם קיבל באהבה ובדומיה.
ר' אליהו נולד בט"ז בשבט ת"ש, בעיצומן של שנות הזעם, בגלות שנחאי שבסין. לשם ברחו אביו, הרה"ח אברהם יהודה ז"ל, ומשפחתו בתחילת מלחמת העולם השנייה, והשתקעו בסמוך לישיבת מיר, ששהתה אף היא בשנחאי בימי המלחמה.
מקור משפחתו היה בעיירה 'אוסטרוב מזובייצק' בפולין, עיירה שאופיינה ברובה בחסידי גור. גם סבו, הרה"ח יוסף טיקוצקי ז"ל, היה מחסידי גור. בסביבות שנת תרפ"ה, כשהתקרב לגיל הגיוס, נאלץ אביו של ר' אליהו לשלוח אותו לברלין שבגרמניה, שם הקים את משפחתו עם זוגתו מרת רחל ע"ה לבית הירשפלד. בשנת תרח"ץ, כאמור, הם ברחו באונייה האחרונה לשנחאי, ושם נולד ר' אליהו.
בגיל שלוש התייתם ר' אליהו מאמו. בשנת תש"ט, במסגרת ארגון של הסוכנות דאז, הועלו משפחות יתומים, ביניהן משפחתו, לארץ ישראל והתגוררו במעברות ברעננה. אביו של ר' אליהו, שלא היה שבע רצון מהאווירה במקום שלא תאמה את רוח התורה, נסע לבני ברק לפגוש את הרב מפוניבז' זצ"ל. מטרתו הייתה להכניס את בנו לבית היתומים שליד ישיבת פוניבז', שנקרא אז 'בתי אבות'. במסירות נפש עזב את מגוריו ברעננה, שם התגורר בחינם, ושכר דירה בבני ברק, שהיה מעשה של מסירות נפש באותם ימים, רק כדי להיות קרוב לבנו היתום ולדאוג לו.
לאחר בר המצווה, נכנס ר' אליהו לישיבת פוניבז' לצעירים, שנפתחה באותה שנה, ולאחר מכן עלה לישיבת פוניבז' הגדולה. שם זכה לקרבה מיוחדת מהרב מפוניבז' ומהראש ישיבה, הרה"ג דוד פוברסקי זצ"ל, שאף היה השדכן שלו. גם הרה"ג מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל העריך אותו מאוד, עד שהיה בדעתו לקחת אותו לחתן. המשגיח דאז, הרה"ג שרגא גרוסברד ז"ל, אף הכניסו לביתו לאחר פטירת אביו בשנת תשט"ז, כשר' אליהו נשאר לבדו בעולם, ודאג לכל צרכיו.
בשנת תשכ"ב, לקח אותו הרה"ח משה קרסניאסקי, בנו של הרה"ח חיים אייזיק ז"ל, לחתן עם זוגתו תחי', שהייתה מיוחסת דור תשיעי לבעל שם טוב הקדוש. הוא הקים את משפחתו, שהייתה משוש כל חייו. בכמה הזדמנויות אמר, שמכיוון שלא זכה לילדות ראויה ומתוקנת בגלל המלחמה שבה גדל והיתמות מאביו ומאמו, הוא רוצה להעניק לבניו ובנותיו כמה שיותר.
בשנותיו הראשונות שימש ר' אליהו כר"מ בכמה ישיבות, עד שנאלץ לצאת למלאכתו כדי להביא פרנסה למשפחתו שגדלה. אולם, תמיד הייתה תורתו אומנותו, וקביעות לימודו הייתה בראש מעייניו, ואילו מלאכתו הייתה ארעית. עד סוף ימיו ממש, לא פסק פומיה מגרסא, גם בשיעוריו הקבועים שאותם מסר במסירות נפש, וגם בזמנו הפנוי תמיד היה ספר בידו. הוא לא היה יכול לסבול ביטול זמן.
עם כל מעלותיו בתורה ובמעשים טובים, התהלך בצניעות ולא החזיק טובה לעצמו. כל ימיו החזיק במידה זו של ענווה והתבטלות, כמו שנאמר "מקום הארון אינו מן המידה".
ר' אליהו נהג בענווה ובכבוד כלפי רבותיו. כ"ק מרן הברכת משה מלעלוב זי"ע חיבב אותו במיוחד, עד שהתבטא עליו בביטוי נדיר: "ר' אליהו ידיד שלי". גם בנו ממשיכו, כ"ק מרן האדמו"ר זי"ע, העריך אותו מאוד. באחת השנים, בטיש פורים, כשעבר למשלוח מנות, שאל אותו הרבי זי"ע: "ר' אליהו, איך זוכים לכאלה ילדים טובים?" והרבי אף סטר לו על פניו מחיבה. כמו כן, זכה לכבוד רב מכ"ק האדמו"ר שליט"א.
ואכן, זכה המנוח לדורות ישרים ומבורכים: בנים וחתנים תלמידי חכמים. בין בניו: הרה"ח אברהם יהודה, ובנו החשוב הרה"ח חיים אייזיק זצ"ל, ששכל בחייו וקיבל את הדין באהבה ובדומיה, הרה"ח משה ישראל, הרה"ח יוסף, הרה"ח שלמה זאב, הרה"ח נחום, והרה"ח דוד. בין חתניו: הרה"ח ברוך בוקשפן זצ"ל, שנפטר אף הוא בחייו בשנת הקורונה וקיבל את הדין באהבה ובדומיה, הרה"ח ישראל לוי, והרה"ח שלמה פרסר. הוא זכה גם לבני בנים ונינים, זרע ברך ה'.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
