הרב שמואל אמין שליט"א, רב קהילת "שערי תורה" בניו ג'רזי שבארה"ב, ליווה את קהילתו בהלוויה של אחד מבניה. בתום טקס הקבורה, בעת שיצאו מבית העלמין, הבחינו בשיירת רכבים מפוארים של החברא קדישא, ובהם מלווים ספורים בלבד. מן הרכבים יצאו מספר אנשים, שנראו כבני הנפטר, ניגשו לחברא קדישא ואמרו: "אתם יכולים להמשיך את ההלוויה, אנחנו הולכים".
הרב אמין, שחש שזוהי בבחינת "מת מצווה" – נפטר שאין לו מלווים – קרא מיד לכל אנשי קהילתו ובקש מהם להצטרף לליווי הנפטר. הוא נדהם לגלות שאיש מבני המשפחה לא נשאר, למעט הקברן ושני אנשי חברא קדישא. לולא התערבותו, לא היה מניין. הרב אמין אמר קדיש, ולאחר מכן ביקש לדעת את שם הנפטר ושם אביו. הוא פנה לאיש החברא קדישא ואמר: "אם אין מי שיאמר עליו קדיש כזה 'מת מצווה', אני אלמד משניות לעילוי נשמתו". וכך קיבל על עצמו ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטר שבניו נטשו אותו.
קשר של חמישים שנה: יד ההשגחה הפרטית
לימים, הגיע הרב שמואל אמין, בוגר ישיבת "נר ישראל" בבולטימור, לכינוס בוגרים וישב עם ראש הישיבה. ראש הישיבה שאל אותו: "מה אתה עושה כיום בחייך?" "אני רב קהילה בניו ג'רזי," ענה הרב שמואל. "ומה קורה אצלך בקהילה?" המשיך ראש הישיבה להתעניין. "אל תשאל איזה סיפור עברתי כעת," השיב הרב אמין. "תמיד ידעתי שבעם ישראל, להביא מישהו לקבורה זה ערך מקודש, שמוסרים את הנפש עבורו. נדהמתי לראות אנשים עשירים, שכנראה ירשו ירושה נכבדה מאביהם, ואפילו לא טרחו להישאר בהלוויה."
ראש הישיבה שאל לשמו של הנפטר, והרב אמין ציין את השם, ואף הוסיף שהוא לומד משניות לעילוי נשמתו. "תשמע, אתה לא תאמין מה שקורה פה!" השיב לו ראש הישיבה בהתרגשות. "לפני חמישים שנה הישיבה הייתה במצב כלכלי קשה מאוד. נכנס לכאן יהודי שנראה שאף פעם לא ביקר בישיבה או בבית מדרש. הוא שם על ראשו 'כיפה של אורחים' (כמו שמצוי בכותל) וניגש לומר קדיש. כראיתי יהודי שמגיע כך בפעם הראשונה, ניגשתי אליו בתור מנהל הישיבה והתעניינתי. פניתי אליו ושאלתי: 'שלום וברכה, אתה צריך משהו? קרה משהו?'"
היהודי סיפר שאמו ניצולת שואה, והיא ביקשה ממנו שהוא יהיה זה שיאמר קדיש עליה. "התפללתי כל ימיי שיהיה מישהו שיגיד עליי קדיש," אמרה לו. הוא המשיך לספר: "תורה לא למדתי ומצוות לא קיימתי, תפילות לא התפללתי, אבל את הרצון היחיד שאמא שלי ביקשה – אני רוצה לעשות. איני יודע בדיוק כמה קדישים אוכל לומר. האם יש אפשרות שיגידו קדיש לעילוי נשמת אמא שלי וגם לזכות של לימוד תורה לעילוי נשמתה?"
אמר לו אז ראש הישיבה: "תשמע, אני יכול לתת לך עצה. נכנס לפה בחור יתום ללמוד בישיבה, הוריו נפטרו ואין מי שישלם לו את שכר הלימוד. אם אתה תשלם לו את שכר הלימוד, זה ייחשב שכל התורה שהוא לומד היא שלך, לעילוי נשמת אמא שלך. הבחור היתום אומר קדיש, נגיד לו שיאמר קדיש גם לעילוי נשמת אמא שלך, וגם ראש הישיבה אומר קדיש לזכות כל התורמים, וגם זה ייזקף לזכות אמא שלך." היהודי שמח מאוד, הוציא את פנקס הצ'קים ושילם.
עד כאן המעשה שהיה לפני חמישים שנה. כעת, פנה ראש הישיבה אל הרב שמואל אמין שליט"א ושאל אותו: "אתה יודע מי היה הבחור היתום ששילמו עליו את שכר הלימוד? זה אתה!" הרב אמין נדהם! לפני חמישים שנה אותו אדם פתח פנקס צ'קים ונתן צ'ק נכבד והלך. חמישים שנה אחר כך, בדבר שמסר נפש עליו – לימוד תורה – הקב"ה גלגל שאותו תלמיד שבזכותו גדל ולמד, יארגן לו הלוויה מכובדת, קדיש ומשניות לעילוי נשמתו. כששמע זאת, אמר הרב אמין: "אדם שזיכה אותי ללמוד ולהגיע לאן שהגעתי, לא מספיק שאלמד רק שתי משניות לעילוי נשמתו. אלמד את כל ש"ס המשניות לעילוי נשמתו, ואקים שיעור בבית הכנסת לעילוי נשמתו!"
רואים אנו את דרכי ההשגחה: "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן". יהודי כזה, שהיה רחוק מאוד, בלי טעם ובלי ריח של מצוות, עשה פעם אחת את רצון השם – אף שלא הבין למה הוא בא לרצות את אמו. זכר הקב"ה מצווה כזו שנעשתה לפני חמישים שנה, ונתן לו שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
"עַל־כֵּן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן" (במדבר פרק כא).
הפלא ופלא מה שרבי אליהו לופיאן זכר צדיק לברכה חידש באחת מדרשותיו. הוא שאל: נכון, אומרים דרוש על הפסוק "בואו חשבון" – תעשו חשבון. אבל הגון וראוי כי הדרוש יהיה לו קשר, לפחות מועט, לפשט. והפשט של "חשבון" היא עיר שקראו לה חשבון, ולא חשבונות!
אמר רבי אליהו: אכן, הדרוש נכנס בפשט. "המושלים ביצרם" – אלו האומרים לנו "בואו חשבון". הם אומרים: הבה נלך לעיר חשבון, ותראו דבר מעניין מאוד. "כי חשבון עיר סיחון אשר לקח ממלך מואב הראשון". מה התרחש שם?
סיחון נלחם במלך מואב הראשון. מי לא ידע מה היה? כל העולם געש, חדשות, תקשורת, ידיעות בסערה: הוא כובש עוד! מתקדם! סיחון מתגבר בניצחונות. כולם מוחאים כפיים, כל הכבוד לסיחון המנצח! ואכן המלחמה הסתיימה בניצחון ובכבוד – "ויקח את כל ארצו מידו"!
כל הכבוד לסיחון! וסיחון עצמו? אין מאושר ממנו בתבל. המנצח הדגול, הכובש הגיבור. כך הוא הבין וכך הבינו אנשי העולם.
אך מה האמת? העיר חשבון הייתה שייכת למלך מואב הראשון, והקב"ה רצה לתת את חשבון לעם ישראל. כיוון שאסור לעם ישראל להילחם במואב, יש צורך באיזה "מתווך" שייקח ממואב ואחר כך עם ישראל ייקח ממנו. מה עושים? נכנס שיגעון בראשו של סיחון. ביום בהיר אחד "בא לו" לצאת למלחמה לכבוש את חשבון. ואכן, בתוך שבועות ספורים הגיע לפסגה, נהיה גיבור המלחמה, מתעטר בהצלחות, באושר ובעושר. וכעת, כאשר חשבון כבר שייכת לסיחון, סיים את תפקידך. עתה עם ישראל יכולים לבוא וליטלה ממך.
אם כן, מה רואים שם? אדם מסתובב כגיבור בתבל, אין כמוהו – המוצלח ביותר. ומה האמת? אתה לא מוצלח, אינך גיבור, לא כלום. בסך הכול הנך שמש טוב של עם ישראל – תכבוש, תילחם, הרוגים, פצועים, מטוסים ואוניות – והכול כדי שתהיה אפשרות לאחרים – לעם ישראל – לקחת ממך את העיר שכבשת. אומרת התורה: "בואו חשבון"!
אם רצונכם להיות מאושרים באמת, הביטו רק על חשבונו של עולם, ולא על הצלחה ורווח זמני. כי גם סיחון היה המאושר הגדול בשעתו, אך שום הצלחה לא הייתה לו, כי אושר זמני הוא כלום. חובה לחשב הפסד מצווה כנגד שכרה שיבוא אחר כך, ושכר עבירה כנגד הפסדה שיבוא אחר כך. וזאת תגלו בחשבון עיר סיחון, כי אין להתפעל ולהתלהב מהנאה רגעית או מצער זמני.
הפלא ופלא, כיצד הדרוש והפשט חופפים.
הגמרא (בבא בתרא עח ע"ב) דורשת ואומרת דרוש על הפסוק: מי הם ה"מושלים" האמיתיים, שעליהם נאמר "יאמרו המושלים"? – אלו המושלים ביצרם, אדם הכובש את יצרו. כי אדם יכול למשול על מדינות רבות ורק על עצמו אינו יכול לשלוט. הוא מתאווה למשהו ואינו יכול להתגבר על תאוותו – כעבד נרצע לרצונותיו. אבל המושלים ביצרם אומרים לך עצה איך וכיצד תזכה להיות מושל ביצרך הקשה. מה הם מייעצים? "בואו חשבון" – אם תערכו חשבון, תצליחו.
כאשר הייתי צעיר הייתה פרסומת גדולה ברחובות ועל אוטובוסים: "מי שעושה חשבון שותה קריסטל…" חשבון של קריסטל… אבל הגמרא אומרת: "'בואו חשבון' – בואו ונחשוב חשבונו של עולם". כלומר, לא חשבון זמני אלא חשבון עתידי נצחי: "הפסד מצווה כנגד שכרה". מאי משמע?
הוא מפסיד בשביל המצווה, למשל, כסף. לדוגמה: תפילין מהודרות עולות אלפיים דולר, כאשר ודאי אפשר להשיג תפילין זולות יותר, בפחות כסף. אז אם רוכש את היקרות, הוא מפסיד כסף. או לפעמים מפסיד זמן – הוא כל כך לחוץ בזמן, אך עוזב הכול והולך ללמוד את השיעור בגמרא. זהו "הפסד מצווה", אך מאידך "כנגד שכרה" – מה השכר על המצווה? לנצח סלה ועד! חמישים מיליון שנה! וכי לא כך החשבון? באמת לא, כי הרבה יותר: נצח! ועם החשבון הזה תוכל לעשות מהיצר הרע עפר ואפר. "ושכר עבירה" – יש לו רווח גדול מן העבירה. הזדמנה לו עסקה הנותנת פדיון רב ערך, אך יש בה איזו שאלה של ריבית. אין הכרח לאיסור גמור, אבל יש חשש ריבית שמחמתו מרוויח – "שכר עבירה", אך "כנגד הפסדה" – הוא מטמא את נשמתו לנצח, מורד בקב"ה ומפסיד, רחמנא ליצלן. בחשבון הזה אפשר לנצח: "אם אתה עושה כן", "תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא"! רק הצלחה נצחית היא הצלחה. בואו ונחשוב חשבונו של עולם. הצלחה רגעית אינה הצלחה. רק הצלחה של נצח היא הצלחה!
יהיו הדברים לע"נ מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
