שיחת הטלפון הדרמטית שחזתה הכל מראש | אריה זיסמן

המחזה שנראה בליל שני היה כמעט סוריאליסטי. חברי הוועדה החרדים, נציגי דגל התורה וש״ס, שאמורים היו לקבל לידיהם את נוסח החוק להסדרת מעמדם של בני הישיבות, הובלו ללשכת ראה"מ, שצעד עימם אל לשכתו של ח"כ יולי אדלשטיין, במטרה ברורה: להשיג סוף סוף את טיוטת החוק.

עד אותו רגע שמר אדלשטיין את הנוסח קרוב מאוד לחזהו. למעשה, לא שחרר אותו לאיש. היו לו, ככל הנראה, סיבות טובות (מבחינתו) להסתירו. אילו יכול ודאי היה מכניסו לפיו ובולע אותו, לבל ייחשף בבושתו. 

המסמך שהוצג באותו ערב היה שונה לגמרי מהנוסח שהונח לפני חברי הוועדה ערב המתקפה באיראן. אדלשטיין הבין היטב מה יתחולל כשכולם יראו את היקף השינויים וביקש לדחות את הקץ. אך הפעם, נתניהו לא הרפה. הוא אילץ את אדלשטיין לחשוף את הנוסח.

מה שנגלה לעיני הנוכחים הותיר אותם נדהמים: המסך שעליו הוקרן המסמך התמלא שורות אדומות. כל שינוי סומן באדום. בתוך דקות, כל המסך הפך לאדום בוהק. "נשארנו בהלם מוחלט", מספר ח"כ הרב יעקב אשר. "הבטתי בחברי, הרב אורי מקלב, שישב לצדי והבנו יחד עם שאר הנוכחים את גודל ההונאה".

במשך חודשים ארוכים ישבו ח"כ מקלב ואשר, יחד עם נציגי ש"ס, בוועדת חוץ וביטחון. הם הקדישו ימים ולילות כדי למצוא פתרונות לנושא הנפיץ והמהותי. הם ראו בכך את משימת חייהם, שהרי זו המטרה לשמה שוגרו לכנסת: הסדרת מעמדם של לומדי התורה כך שיוכלו ללמוד בשקט ובבטחה ולהגן על עם ישראל. לפתע התחוור להם שהכול יורד לטמיון ואין שום כוונה להגיע באמת להסדרת החוק.

ביקשתי מח"כ אשר לשחזר את רגע הפיצוץ. "זה קרה שתי דקות לאחר שנכנסנו לחדר", הוא מספר. "ראש הממשלה, מזכיר הממשלה ויולי אדלשטיין כבר ישבו שם. מיד כשהתיישבנו, ראינו על פניהם שהאווירה לא מבשרת טוב. מזכיר הממשלה פתח בסקירה מהירה, ואז התברר לתדהמתנו שכמעט כל מה שהוסכם נפתח מחדש. אפילו נושאים בסיסיים, שכבר עברו דיון ונחתמו, הועלו שוב, הפעם עם רוח של החמרה, של כפייה, של השפלה".

את השיחה עם ח"כ הרב אשר קיימתי שלשום, מעט לפני חצות, יומיים לאחר אותה פגישה מתוחה. הקול עוד נושא את ההלם ובעיקר את תחושת האכזבה. "יש ותיקים ממני בפוליטיקה שכבר ראו הכול", אומר הרב אשר, "קשה להפתיע אותם. אבל מלאכת הונאה כזו כפי שנחשפנו לה השבוע, הפתיעה את כולם. גם אותם".

טיוטת ההונאה

האם היה שלב שהאמנת, שניתן להגיע להסכמות ולאשר את החוק בכנסת? אני מנסה לחזור עם ח"כ הרב אשר, רגע לאחור. "היינו חדורי מטרה בשליחות גדולי ישראל להשיג משהו שאפשר לחיות עמו, כדי להחזיר את מעמד תורתו אומנותו ולאפשר ללומדי התורה את הרוגע להיות מוגנים ובטוחים על מנת שיוכלו ללמוד ללא הפרעה".

"היו חששות לכל אורך הדרך עם התבטאויות לכאן ולכאן", מודה הרב אשר, "אבל עשינו הכול להביא את החוק הזה להסדרת מעמדם של בני הישיבות ולשמור על יציבות עולם התורה. גם אם היו ספקות, ניסינו הכול. זו חובתנו".

מתי בעצם התחילו הדיונים המעשיים לקידום החוק הזה והאם השתתפת בכל הישיבות? אני שואל. "מאז שנכנס שר הביטחון כץ, החלו הדיונים המעשיים. הייתי חבר בוועדה והשתתפתי בכל הישיבות הרשמיות, וגם באלו שהיו מאחורי הקלעים. לאורך כל הדרך עשינו מאמץ להגיע לישורת האחרונה. זה לא הלך חלק אבל היה ברור שיש הסכם קואליציוני ודרשנו ליישם אותו. היו התחייבויות חוזרות נשנות של נתניהו לקיים את ההסכם ונראה היה שגם יולי אדלשטיין מבין זאת. זו הסיבה שחשבנו שנגיע לאישור החוק. אבל הדחיות החוזרות ונשנות, כל פעם מסיבה אחרת, הדליקו נורות אדומות, עד שהגענו לאותו לילה ערב התקיפה באיראן – בו הכנסת אמורה הייתה להצביע על פיזורה".

הלילה הזה של ערב המתקפה הוא סימן הדרך המרכזי בכל הקשור לחוק הגיוס. אדלשטיין ידע על המתקפה הצפויה וכמוהו יו"ר ש"ס הרב אריה דרעי. השבוע התברר (על פי מקורות זרים) שראה"מ נתניהו החתים גם את ח"כ הרב משה גפני על מסמך סודיות מיוחד, וגם הוא ידע מראש על המתקפה. ובינתיים בכנסת, שלא ידעו על הצפוי להתרחש בהמשך הלילה, המתינו  כולם לראות מה יעלה בגורל החוק, והאם הולכים לפיזור אם לאו.

ח"כ הרב אשר מספר על מה שקרה באותן שעות בחדר הדיונים. "ישבנו חמש שעות בתוך החדר. אדלשטיין, שכאמור ידע על המתקפה, יכול היה להסכים כביכול על הכול, לסיים את הדיון במהירות שיא, ואחרי זה לספר שהכול היה מסך עשן רק בלחץ התקיפה הצפויה. אבל זה לא קרה. הדיון נמשך כאמור חמש שעות מעייפות ומתישות.

"היו דיונים על סעיפים ותתי סעיפים שדנו בהם בעבר. עברנו אחד אחד. כל אחד יצא להתייעץ. אדלשטיין יצא לאנשיו וליועצים המשפטיים שלו, ואנחנו התייעצנו כל הזמן בינינו תוך קבלת הנחיות מגדולי ישראל. היו קווים אדומים שלא ויתרנו עליהם. בסופו של דבר בשעה 2 בלילה קיבלנו את האישור להסכמות אליהן הגענו ולחצנו ידיים".

טביעות אצבע

ח"כ יעקב אשר משתף אנקדוטה מתוך חדר הדיונים בליל ההכרעה, ערב המתקפה באיראן: "ברגע שהגענו פחות או יותר להסכמות, וכבר היה נדמה שיש 'עשן לבן', שלבסוף התברר כלא יותר מ'אוויר לבן', קיבלתי טלפון בשעה שתיים בלילה מהבית של רבנו מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א. אחד מבני הבית ביקש לשאול בשמו שאלה ישירה: האם המילה של יולי אדלשטיין היא מילה שאפשר לסמוך עליה? האם הוא יקיים את מה שסוכם?

"עניתי שככל הידוע לי, אדלשטיין אינו נוהג להפר את מילתו. ולמרות זאת לא נחה דעתי. ניגשתי אליו, טלפון בידי, ואמרתי לו: 'יולי, זו השאלה שנשאלתי מבתי גדולי ישראל, האם אפשר לסמוך על מילתך?' אדלשטיין לא היסס. הוא השיב: 'יעקב, אנחנו מכירים שנים. אני אעמוד באופן מוחלט מאחורי מה שסיכמנו, אחרי כל הוויכוחים שהיו'. אמרתי לו: 'זה מה שאני עונה כעת בשמך'. הוא הנהן ואישר. וכך עניתי".

שאלתי את אשר אם יש בידו לנתח מדוע בכל זאת חזר בו. "זה כבר עניין לפסיכולוגים פוליטיים", הוא עונה. "לפי הערכתי, ייתכן שבשלב ההוא אדלשטיין באמת התכוון לעמוד בדברים, אבל הלחץ הכריע אותו. הוא התחמק מהגשת נוסח החוק, העדיף שהכול יתפוצץ וכך 'יציל את נפשו'. אבל הדרך שבה זה נעשה, אין לה אח ורע בציבוריות הישראלית".

האם ייתכן, אני שואל, שהוא כלל לא התכוון להסכם, ושפעל ממניעים פוליטיים אישיים מול ראש הממשלה? אשר מתקשה להכריע מתי אירעה התפנית, אך לגבי התוצאה עמדתו ברורה:  "נבנתה פלטפורמה שניתן היה לחיות איתה, בהסכמת גדולי ישראל. אבל אדלשטיין לא עמד בלחצים של ארגוני המילואימניקים והתקשורת. במקום לומר את האמת, שנעשה הסכם, הוא הוליך שולל. הוא אמר להם דבר אחד, ואמר לנו דבר אחר. גם לראש הממשלה לא אמר את האמת. אם היה אמיץ דיו, היה צריך לומר בפשטות שאינו מתכוון להשלים את החוק. אבל הוא הוליך שולל את כולם".

מהי הטענה המרכזית שלך כלפיו? אני מנסה לחדד. "אדלשטיין מתנהל כאילו הכול נתון לשיקולו האישי. הוא מונה לראשות ועדת חוץ וביטחון על ידי הקואליציה, כולל הקולות שלנו. אם הוא לא יכול לעמוד בלחצים, שיאמר זאת בגלוי".

האם יש אמת בפרסום שלפיו הצעותיו היו מבזות ומשפילות? "היה מתווה שהציג שר הביטחון", משיב הרב אשר. "הממשלה אישרה אותו, והוא שימש בסיס מוסכם. אבל ההצעה של אדלשטיין הייתה רחוקה ממנו מרחק רב. היא הייתה אגרסיבית, משפילה, וטעונה בגישה שלילית כלפי לומדי תורה. זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בדרישה לטביעות אצבע בישיבות. זו לא חקיקה, זו השפלה".

מבחן התוצאה

אתה זורק את הכול על אדלשטיין. לנתניהו אין שום אשמה?, אני שואל את מה שרבים לבטח שואלים את עצמם. ח"כ הרב יעקב אשר אינו מתחמק: "האחריות רובצת על ראש הממשלה. הוא הראש והוא אחראי. אדלשטיין הוא חלק מהליכוד. מי שחתומים על ההסכם הקואליציוני הם נתניהו והליכוד. הם יודעים היטב שמדובר בציפור הנפש שלנו, שמחזיקה את עצם קיומו של עם ישראל והעומדת בראש רשימת סדרי העדיפויות שלנו. ולכן אני אומר: ראש הממשלה אמנם רצה ועדיין רוצה בהעברת החוק. אבל במבחן התוצאה הוא כשל".

"יחד עם זאת", מדגיש אשר, "האצבע המאשימה מופנית גם כלפי יולי: אתה הוא זה שהונית אותנו. קיבלת רגליים קרות, ולא היה לך האומץ לומר את עמדתך עד שהכריחו אותך. יש כללים ואתה שברת אותם. אדלשטיין נקט במלאכת הונאה ורמייה. הוא גרר מדינה שלמה לתוך השקר שלו. אני עומד מאחורי כל מילה, ומוכן להיבדק בפוליגרף על מה שהיה בחדר בערב התקיפה. גם היום, אדלשטיין לא מודה שחזר בו. במקום זה, הוא ממציא תירוצים כאילו לא ראה נוסח נגדי".

"אני שואל", ממשיך ח"כ אשר, "איך אפשר לומר את זה, כשגם את ההצעה שלו עצמו הוא הציג רק השבוע וגם אותה לא היה מוכן להעביר לידינו. לא לנו, לא למזכיר הממשלה, לא לאף אחד. אז איך בדיוק אפשר לומר שלא הייתה הצעה נגדית? על מה בדיוק היה אפשר להגיש הצעה, אם לא קיבלנו את שלו?"

לדבריו, "אדלשטיין ככל הנראה הכין נוסח מסוים לאחר התקיפה, אבל בשבועיים האחרונים הוא לא עמד בלחצים. הוא העדיף את טובתו הפוליטית האישית, אולי כהכנה למהלך עתידי על פני העברת ההסכם. אין לי הסבר אחר".

ומה הלאה? "מבחינתנו, כרגע איננו חלק מהממשלה והקואליציה. נבחן כל הצבעה לפי תוכנה ומהותה, ובהתאם להוראות שיינתנו לנו. כמובן שלא נצביע עם האופוזיציה, שגם בה יש הצעות שפוגעות בנו. אבל אנו לא רואים את עצמנו מחויבים לקואליציה. פרשנו מהתפקידים שלנו באופן מלא".

האם יש סיכוי לנוסחה חדשה שתושג בפגרת הקיץ? "ראש הממשלה ומזכיר הממשלה אומרים שהם עובדים על פתרון עוד לפני הפגרה ובמהלכה. אבל אנחנו שבענו מהבטחות. אם יהיה פתרון, נחזור לשותפות הטבעית. אם לא, הדרך לבחירות אינה רחוקה".

ומה בנוגע להצבעות בנושאי ביטחון, חטופים, סוריה? "עמדתנו ברורה. בכל נושא ביטחוני, ובפרט בנושא החטופים זהו פיקוח נפש. ניתן תמיכה מלאה לכל עסקה שיביא ראש הממשלה. כך גם בנושאי ביטחון אחרים. אבל בכל יתר הנושאים, איננו מחויבים לממשלה".

מה אתם מתכוונים לעשות הלאה מבחינת החוק? אני מבקש לסכם. "מבחינתנו נמשיך בשליחות שלנו וננסה להגיע להסדרה בכל דרך שהיא, גם בדרכים פחות נעימות", אומר אשר, "אנו חוזרים ואומרים דבר אחד: כל בסיס הפעילות שלנו בכנסת לדורותיה, זה שמירה על עולם התורה. אם אין לנו חוק או מנגנון ששומר על עולם התורה, אין לנו מקום בשום קואליציה. ניאבק בכל הכלים שיש לנו. אנו ציבור גדול ומאוחד שחוסה תחת גדולי ישראל ומקיים את הוראותיהם. איש לא ישבור אותנו. את חובת השתדלות נעשה עד תום ונתפלל שהקב"ה יעזרנו שבני הישיבות, האברכים ועולם התורה יוכלו לשבת וללמוד ובכך להמשיך ולהגן על עם ישראל".

יקיר השמאל

כדי להבין מה עומד מאחורי התנהלותו הנפתלת של יולי אדלשטיין, צריך לחזור לערב התקיפה באיראן. כותרות העיתונים באותם ימים עסקו כולן באדלשטיין, אבל הפעם מן הצד השמאלי של המתרס: "אדלשטיין נכנע לחרדים", "אדלשטיין בגד במילואימניקים", "חוק בלוף".

לרגע היה אז נדמה שהוא מתכוון לקדם את חוק הגיוס. ארגוני המילואימניקים זעמו, כלי התקשורת לא חסכו ממנו. אדלשטיין מצדו ניסה להשיב מלחמה, ושלח את אנשיו לתדרך על "גיוס המוני של חרדים". אבל ההתקפות עשו את שלהן. הסימנים הראשונים של התקפלות נראו כבר אז.

בדיעבד מתגלה: זו לא הייתה חולשה, אלא תכנון. לזגזג, להסכים, להבטיח ולבסוף לפוצץ. לרצות את כולם, להרדים את מי שישבו איתו שעות, ולהפוך ברגע האחרון את הקערה. או אז  נרשם גם המהפך ביחס אליו: ברגע שבו התנער מהסכמותיו עם נציגי החרדים, חזר להיות יקיר השמאל. השבחים זרמו, העבר נשכח.

איש כבר לא זוכר כיצד התעמת עם הבג"צ לפני כחמש שנים וספג ביקורת חריפה מהשמאל. היה זה כאשר שימש כיו"ר זמני לכנסת בזמן המשבר הפוליטי. אדלשטיין נקט אז בתרגילים פוליטיים כדי למנוע את כינוס מליאת הכנסת לצורך הצבעה על החלפתו (בבני גנץ). העניין הגיע לבג"צ, שחייב אותו לכנס את המליאה בהקדם האפשרי. אדלשטיין, בתגובה הודיע על התפטרותו מתפקידו כיו"ר הכנסת, ונעל את ישיבת המליאה ללא דיון במינוי יושב ראש חדש. הבג"צ עקף אותו, הכשיר את מינוי עמיר פרץ, זקן הח"כים ליו"ר זמני ובאותה ישיבה מונה בני גנץ ליו"ר.

הביקורת נגדו הייתה קטלנית. הוא כונה אז "פוליטיקאי נואש", "מי שפוגע בדמוקרטיה" ו"בלתי ראוי לתפקידו". השבוע, כל זה נמחק. אדלשטיין ניקה את "הכתם" שדבק בו, ולא רק שחזר למעמד תקשורתי מחבק, הוא אף הוכתר כ"גיבור". הפרשנים יצאו מגדרם, דיברו על "אומץ לב", על "מבחן הנהגה", והוסיפו כמובן את המילה שהשמאל אוהב לחלק: "מנהיגות".

קבוצת ראשי "קואליציית ארגוני המשרתים" אף דאגה להביא לו חפיסות שוקולד למסיבת העיתונאים, שם על פי התיעוד, שיקר במצח נחושה, בלי להניד עפעף. "אנחנו בינתיים מעודדים אותו שלא יחזור בו", אמרו. וכך, באקורד אחד מתוזמן, נמחק העבר. כל עוד זה נגד החרדים, הכול מותר.

"יולי בנט"

בליכוד כועסים מאד על אדלשטיין, וטוענים כי הוא זה שמפרק את הממשלה. יש לו אמנם תומכים מועטים (דוגמת הח"כ האלמוני דן אילוז), אבל הדעה הכללית נוטה נגדו. "הוא שבר את כל הכללים. הוא לא אמור להביע את דעתו אלא לעשות את עבודת הממשלה", הגיב השר דודי אמסלם, "אני קורא לראש הממשלה להדיח אותו. יש פה מדינה לנהל".

"יולי סיים את דרכו בליכוד, הוא בשיאו של מהלך שקוף למימוש הבטחה שלו למפלגה אחרת שתשריין לו מקום של כבוד", טוענת ח"כ גוטליב. קולות נוספים בליכוד מתכוונים לפנות לבית הדין של התנועה על מנת לדרוש את הוצאתו של אדלשטיין מהמפלגה בטענה שמעשיו חותרים תחת יו"ר התנועה.

ויש גם המכנים את אדלשטיין: "יואל יולי בנט", וטוענים כי פניו לכיוון מפלגתו של ראש הממשלה לשעבר. אדלשטיין נשאל על כך ישירות, והשיב כי הוא נשאר בליכוד ואפילו יתמודד בפריימריז על מקומו בכנסת. כזכור, בפריימריז האחרונים הוא הגיע למקום ה-18. יש להניח שהוא יהיה עתה הרחק מאחור ויידחק למקום לא ריאלי.

כך או כך, קשה לראות כיצד יוכל אדלשטיין להישאר בליכוד. "יולי עשה מעשה בנט", אומרים במפלגה, ומצביעים על הדמיון להונאה הפוליטית שעשה בזמנו בנט. לדבריהם, "כמו שבנט שיקר אז במצח נחושה, הבטיח שלא ילך עם לפיד ועם הערבים והתכחש, כך פעל יולי".

ויש מי שאומרים זאת בפשטות: "הנוכלות של אדלשטיין גברה אפילו על זו של בנט". לדבריהם, "בנט עוד עשוי לפרגן לו. בפגישה שתיערך ביניהם, הוא ודאי יאמר: 'יולי, הביצוע שלך היה מרשים. מגיע לך מקום משוריין בצמרת".

בכל מקרה בליכוד שוקלים שתי אפשרויות מרכזיות לפתרון חוק הגיוס: האפשרות הראשונה היא הוצאת החוק לוועדה אחרת או הזזת יולי אדלשטיין מראשות וועדת חוץ וביטחון. אחת האפשרויות שנשקלות היא שבראש הוועדה יעמוד ח"כ בעז ביסמוט.

השבוע נחשף סיפור נוסף, שהגיע ממקורות בש"ס. לטענתם, בימים שלאחר שבעה באוקטובר, בשעה שישראל נלחמה על קיומה, עסק אדלשטיין בניסיון 'פוטש' שנועד להביאו לראשות הממשלה.

"אנשים רמי מעלה הגיעו לביתו של הרב דרעי שוב ושוב", סיפרו, "ואמרו שאדלשטיין ולפיד מתואמים סביב הצעת אי אמון שבמסגרתה האופוזיציה תמליך את אדלשטיין במקומו של נתניהו. הם הציעו הצעות מפתות כדי שש״ס תצטרף למהלך ותספק את הקולות הדרושים".

לטענתם, דרישות אלה נדחו על הסף, בין היתר מתוך הבנה שסינוואר וציר הרשע יקבלו מהמהלך רוח גבית. "כפי שאז פעל אדלשטיין לטובת עצמו בלבד", אומרים שם, "כך גם עכשיו".

הסתה עטופה במוסר מזויף

הצביעות קווים לדמותה: לאורך כל השבוע התנהל לו מסע דמגוגיה זול וציני של התקשורת וראשי האופוזיציה נגד החרדים והממשלה, ש"הסבירו" עד כמה אטומים החרדים ונתניהו, כאשר הם מנהלים משא ומתן על "חוק ההשתמטות", בעוד שבעזה נהרגו באותו יום שלושה חיילים.

הביטויים היו קשים ומסיתים תוך ריקוד זול על הדם. לקט דוגמאות: יאיר גולן: "הותר לפרסום נוסף. עוד שלושה חיילים נהרגו ובאותו זמן בכנסת, מי ששלח אותם לקרב מתכנס עם ראשי המפלגות החרדיות כדי להבטיח פטור מגיוס. שוב הוא מוכר את החיילים ומפקיר את דמם כדי לשרוד עוד יום בכיסא".

אביגדור ליברמן: "הידיעה על נפילתם של שלושת הלוחמים הייתה על שולחנם של ראש הממשלה וראשי הקואליציה, אבל הם המשיכו לקדם בכל הכוח את חוק ההשתמטות מבלי לחשוב על הלוחמים בשטח". ראש האופוזיציה יאיר לפיד: "לא נשכח. בזמן שנתניהו נלחם על קידום השתמטות, הוא ידע על שלושת ההרוגים. כולנו ידענו".

גם נפתלי בנט, שבעצת יועציו לא מחמיץ שום אירוע לנגח את חוק הגיוס והחרדים, הגיב:  "בשעה הזו שאנו שומעים על שלושה הרוגים נוספים, נתניהו דוהר בכנסת לחדר של יולי אדלשטיין ומתאבד להעביר חוק השתמטות שהעסקנים החרדים יואילו בטובם לקבל. פשוט בושה". לכל זה הצטרפו גופי התקשורת, שחזרו שוב ושוב על אותו ניגון: חוק הגיוס מול הרוגי עזה. הסתה עטופה במוסר מזויף.

האבסורד זועק. כאן בדיוק נחשפת הצביעות: אותם פוליטיקאים, שמתייפחים בשידור על "פגיעה במשפחות שכולות", הם אלו שמנהלים במקביל קמפיין לדה-לגיטימציה של המלחמה עצמה, כשהם מכנים את המערכה "מלחמת שולל" וטוענים שאין לה תכלית. מדובר באג'נדה פוליטית מובהקת, הפוגעת ישירות בלוחמים ובני משפחותיהם, ששומעים שילדיהם נהרגים כביכול על כלום. מוות לשווא.

והנה, אותם גופים שמקדמים את הקמפיין הזה, מעזים להטיף מוסר ומגדילים לעשות כאשר הם מעוותים במכוון את שמו של "חוק הגיוס" ל"חוק ההשתמטות". אי אפשר לטעון נגד העיסוק בחוק הזה "בשעה שחיילים נהרגים", ובה בעת לטעון שמדובר ב"מלחמה פוליטית" וב"מלחמת שולל". טלו קורה.

שיא הצביעות הגיע השבוע בטור פרשנות בעיתון "הארץ", שבו נכתב כך: "הרבנים רוצים להפיל את הממשלה, לפזר את הכנסת וללכת לבחירות… נדמה שהטבח, המלחמה והמצוקה אינם נוגעים להם כלל".

כמה מצחיק לקרוא את זה בעיתון ומפרשנים שמטיפים מאז הטבח, להפיל את הממשלה וללכת לבחירות מוקדמות בעיצומה של המלחמה. אם להשתמש בלשונם: נדמה שכדי לנגח את הרבנים והחרדים, מותר לכתוב דבר והיפוכו באופן הכי מגוחך, בלי בושה, בלי אחריות, ובלי טיפת יושרה.

מטבח לוהט

"יש מי שחם לו במטבח, והוא חושב שכדי להתאוורר עליו לייצר חום במקום אחר", כך תיאר השבוע עו"ד אורי קורב, את התנהלות היועמ"שית בהרב מיארה. היה זה בעקבות החלטתה להעמיד לדין, בכפוף לשימוע, את לקוחו, נציב שירות בתי הסוהר קובי יעקובי, בחשד להעברת מידע רגיש למפקד ימ"ר ש"י.

קורב נשאל האם יש קשר בין ההחלטה לבין הדיון שהיה למחרת בשימוע להדחת היועמ"שית. הוא בחר לענות במשל, אך הרמז היה ברור: מהמטבח הלוהט שלה, יוצאים תבשילים פוליטיים בתזמון שאינו מקרי. ואכן ההחלטות הפליליות של היועצת השבוע לא נפלו מהשמיים: תיק יעקובי, תיק אוריך, והוראה על "הגברת אכיפה" נגד לומדי תורה. כל ההחלטות הללו כאילו ממש "במקרה".

הכול נעשה בזריזות מחשידה, לעומת האיטיות המטרידה כשמדובר בתיק ח"כ קריב, החשוד בהדלפת מסמכים מוועדת חוץ וביטחון, או בהשהיית החקירה נגד עיתונאי המזוהה עמה (אביעד גליקמן), בחשד לתקיפת עובדת לשכת ראה"מ בכניסה לביהמ"ש. המסקנה פשוטה: מדובר ביועצת פוליטית, לא משפטית. כזו שפעולתה מוכתבת מניגוד עניינים, לא משיקול דעת.

קודם לכן בתוך יממה אחת, חטפה היועצת סדרת החלטות נגד עמדותיה: השופט סולברג התיר את השימוע בעניינה, בג"צ אישר את מינוי זיני לראש השב"כ (בעוד חודשיים) למרות התנגדותה, והשופט מינץ קבע דיון בהרכב מורחב בסוגיית מינוי נציב שירות המדינה, תוך עקיפה ברורה לניסיון של השופט עמית לשמר רוב אוטומטי בהרכביו.

בתגובה, כאילו בתזמון ובלי קשר לכלום, מיהרה בהרב מיארה להגיב ופרסמה כאמור שתי החלטות בכובעה של היועצת כראש התביעה הכללית: החלטה להעמיד לדין את קובי יעקובי, והחלטה להעמיד לדין את יועצו של ראש הממשלה יונתן אוריך, כנאשם שלישי בפרשת הדלפת המסמכים המסווגים לעיתון "בילד" הגרמני. מעניין היה לראות כיצד הכול נעשה כאילו בתמימות, ללא שום קשר למכות המשפטיות שספגה היועמ"שית. 

הרקע לכל זה קשור כאמור לדרך התנהלותה: בהרב מיארה, שהגיעה לתפקיד ברוב דחוק, הפכה מהר מאוד לדמות הדומיננטית במערכת, תוך דריסה של הממשלה והתנשאות על כל מערכות השלטון. אפילו מי שמינה אותה, גדעון סער, מתנער ממנה כיום. היועמ"שית לא מאפשרת לממשלה לתפקד כמעט בשום נושא והכל מ"מניעים משפטיים" כמובן. היא מונעת מדיניות, מעכבת מהלכים, וניצבת לצד כל עותר ועתירה נגד הממשלה. בהתנהלותה זו הפכה בפועל למובילת האופוזיציה.

אם בממשלת לפיד-בנט, נחשבת ליועצת שותקת ומתרפסת, היום היא יועצת תוקפת ומתעמתת. שם היא אפשרה הסכמי גז בעייתיים מול לבנון, ופה חוסמת מינויים ומעכבת מהלכים. הטעות המרכזית של הממשלה הנוכחית (אחת מיני רבות), הייתה שלא לפטר את היועמ"שית מיד לאחר הבחירות. עכשיו זה כבר מורכב. לא בלתי אפשרי, אבל מסובך הרבה יותר. 

דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע

מגעים תקועים: זה כבר כמעט קרה. הרמזים היו באוויר, כולם דיברו על עסקה קרובה. טראמפ רמז, נתניהו תדרך, וויטקוף כבר היה עם כרטיס ביד לקטאר. מסע הריכוך לימין הושק, ההתגמשות הוסברה כהכרח. ואז חמאס בלם הכול. החטופים נותרו בעזה. והמשפחות נותרו עם כאבן.

הזירה הסורית: בשבוע שעבר עוד דובר על נורמליזציה, והשבוע תקיפות אוויריות, איומים במלחמה ודרמה בגבול הצפוני. אלף דרוזים חצו את הגבול כדי לסייע, חיה"א פעל, והאמריקאים התערבו. אל-ג'ולאני נרתע לעת עתה. השאלה: מה צפוי בהמשך?

ממשלת מיעוט: הסיעות החרדיות פרשו, הקואליציה נותרה ללא רוב. לפיד חגג: "ממשלת מיעוט לא יכולה למשול". אלא שאז נזכרו כולם: גם ממשלת לפיד כיהנה בסוף ימיה ללא רוב ובכל זאת העבירה את הסכם הגז השנוי במחלוקת, תוך דילוג על הכנסת, וכן יצאה למבצע בעזה. הזיכרון הקצר של לפיד שוב בגד בו.

גנץ בחוץ: האיש שהחזיק בשיא של 40 מנדטים לאחר שהצטרף בתחילת המלחמה לממשלה, מוצא את עצמו בסקרים האחרונים מתחת לאחוז החסימה, בעוד ששותפו לשעבר גדי איזנקוט מטפס על גבו וזוכה ל-11 מנדטים אם ירוץ עצמאית. גנץ, שרואה את עצמו כראש ממשלה עתידי, חייב להכיר במעמדו החדש ולחשב מסלול מחדש, אם הוא רוצה להישאר בפוליטיקה.   

השגריר והבובה: שגריר ארה"ב מייק האקבי הגיע לבית המשפט עם בובת "באגס באני" ביד, סמל הביקורת על משפט נתניהו. לאחר מכן הגיב: "טראמפ צדק כאשר ביקש לבטל את משפט נתניהו בזמן מלחמה ובעיצומן של השיחות לביצוע עסקת החטופים".

שכר פרישה: נציגי דגל התורה הודיעו על פרישה מהקואליציה, ללא שום חשבונות כאלו ואחרים, בדיוק כפי ההוראה שקיבלו מגדולי ישראל. התמונה בה הם כותבים את מכתבי הפרישה בהשלמה וברצון ללא שום ספקות, מעידה על הציות המוחלט וכפיפותם המלאה למי ששלחו ומינו אותם לתפקידיהם. שליחים על מלא.  

ההונאה הגדולה: חוק שסוכם, נוסח שהוסתר, הסכמות שהוכחשו. יולי אדלשטיין הצליח להוליך שולל את כולם: את החרדים, את ראש הממשלה, ואת הציבור. ההתנגדות לחוק הגיוס הפכה אותו לחביב המחאה ולמוקצה בליכוד. השאלה שנותרה: איזו הונאה גדולה יותר: האם זו שביצע בזמנו בנט או זו הנוכחית של יולי. יתכן מאד, שהשניים ימצאו עצמם במפלגה אחת ואז יוכלו להשוות: מי נוכל גדול יותר.

ליכוד עולמי: דוד ביטן גבר על שרים מכהנים וזכה בראשות הליכוד העולמי. האם זו סנונית ראשונה למהלך רחב יותר? יש מי שרואה בכך סגירת חשבון עם שרים שנכשלו ויש מי שחושש מהשלכות פנימיות בליכוד.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'