הכאב, ובעיקר תחושת האכזבה, ניכרים היטב בקולו של הרב משה גפני, גם כשחלף כבר למעלה משבוע מאז הכריזה יהדות התורה על פרישה מהקואליציה, בעקבות פגישת הפיצוץ בלשכת יולי אדלשטיין. "לא הפרישה היא שמכאיבה לי", מבהיר הרב גפני בשיחה עמי שלשום – שעות ספורות לאחר החלטת הליכוד להדיח את אדלשטיין מראשות ועדת חוץ וביטחון ולמנות תחתיו את ח"כ בעז ביסמוט. "מה שמכאיב זו ההתנהלות של יולי. על כך האכזבה".
מדוע אתה כה מאוכזב ממנו, האם תלית בו תקוות מיוחדות? אני שואל. "אני אישית לא הייתי בוועדה שעסקה בזה", משיב הרב גפני (חברי הכנסת הרב מקלב והרב אשר היו מטעם דגל התורה – א.ז), "אבל אני חבר של אדלשטיין שנים ארוכות בכנסת. ולכן הרמתי לו פעמיים טלפון ושאלתי אותו ישירות: 'יולי. מה קורה. מה עם החוק'. הוא ענה לי: 'מחר אני מציג אותו', והמחר הזה נמשך ונמשך, ונדחה בכל פעם בתירוצים אחרים. בינתיים עד לרגע זה, למרות שכבר התפטרנו, הוא לא הציג את החוק. האיש לצערי לא דיבר אמת".
במשך שנים קימת מחלוקת סמויה בכנסת – איזו ועדה חשובה ויוקרתית יותר – ועדת חוץ וביטחון או ועדת הכספים. בשני המקרים, ראשי הוועדות הללו שקולים לתפקיד של שר בממשלה. אדלשטיין שהבין לאחר הקמת הקואליציה שלא יקבל תפקיד שר בכיר (נבחר בפריימריז רק במקום ה-18 בליכוד), ביקש להתמנות ליו"ר ועדת חוץ וביטחון, ונתניהו נענה לבקשתו. בדיעבד יש להניח, שהוא מתחרט על כך.
גפני שכיהן עד התפטרותו כיו"ר ועדת הכספים, שכאמור נחשבת בסדר גודל דומה לוועדת חו"ב, מנדב מניסיונו כדי להסביר את המחדל של אדלשטיין. "בכל חוק, לבטח בחוק עם משמעות ציבורית רחבה, מגיש היו"ר נייר מסודר עם נוסח הדברים כדי שהצדדים יראו, יתרשמו, יביעו הערות ויתקדמו. והנה כאן במשך יותר משנה, אין כלום. המשמעות: במשך חודשים ארוכים ויותר, לא התקדמנו לשום מקום. כאשר הגענו לגדולי ישראל, הם ביקשו מאתנו שנציג את החוק ולא היה לנו שום נייר מסודר. הכול היה בעל פה. אנשים חשבו שהמצאנו ובדינו מליבנו את הפרטים. כך לא עובדים".
אני מחזיר את גפני לאותה ישיבה סגורה, שבה נדרשו הנוכחים להשאיר את הטלפונים בחוץ, ולצפות במסמך רק על מסך מחשב. מדוע, אני שואל, נקט אדלשטיין בצעדים קיצוניים כאלה? "הוא פחד", עונה הרב גפני. "זו דעתי. הוא ידע שהחוק הזה יקומם עליו גם את הציבור החרדי וגם את נציגי המילואימניקים. אז הוא התחמק. כאמור אפילו אחרי ההתפטרות, כשנדרש להציג את הנוסח הוא סירב. אמר: 'תביטו במסך, אבל לא תקבלו עותק'. אינני מכיר דבר כזה. גם לא אחרי כל כך הרבה שנים בכנסת".
המפלגות החרדיות לא היו מעורבות בהדחת אדלשטיין ובבחירת ביסמוט תחתיו
כאמור, הרב גפני מדבר על הדברים הללו במרחק של שבוע וחצי, ועדיין הוא נסער. "אני ממש לא מבין מדוע הוא התנהג באופן הזה. לא עשינו לו מעולם כל רע והוא נהג בחוסר שקיפות ובצורה לא הוגנת, כאשר נמנע מלומר לנו את האמת. אף אחד לא מבין את זה. אין הסבר ברור. אני לא מחדש בדברים הללו שום דבר. אלו העובדות שהיו וגם אתה מכיר אותן".
בסביבתו של אדלשטיין ניסו להמציא השבוע גרסה מחודשת על מה שהיה. הדברים נשמעו גם בתקשורת על ידי כתבים (מטעם) שתודרכו כנראה על ידו. לדבריהם, אדלשטיין הסכים ערב התקיפה באיראן לחלק מפרטי נוסח החוק, רק כדי לצמצם את חילוקי הדעות כמה שאפשר, על מנת למנוע את פיזור הכנסת. אולם הוא לא הסכים לכל פרטי החוק.
אלא שגרסה זו סותרת את עדותו המפורטת של ח"כ הרב יעקב אשר, שאמר כאן. בשבוע שעבר: "כל הסעיפים, לרבות השנויים במחלוקת, נדונו באותה ישיבה, אני מוכן לעבור בדיקת פוליגרף", הדגיש אז.
שאלתי את הרב גפני אם הוא מכיר את גרסת "ליל התקיפה". "שמעתי", הוא משיב ביובש, "אבל איני מבין את הקשר. הרי מדובר במחדל של שנה שלמה. לא נייר, לא נוסח, לא כלום. זה לא עניין של ערב התקיפה. החוק היה אצלו זמן רב קודם. אז על מה אנחנו מדברים?"
הוא ממשיך ומחדד: "תאר לעצמך אותי כיו"ר ועדת הכספים, מקבל חוק מהממשלה ומתדיין סביבו שנה שלמה בלי לפרסם שום דבר. לא מתקבל על הדעת. אבל זה בדיוק מה שהיה. ומה התוצאה? הסתה גוברת נגד לומדי התורה ונגד הציבור החרדי. זו הייתה הפגיעה האמיתית".
על השאלה האם היו מעורבים מאחורי הקלעים בהדחתו של אדלשטיין, משיב הרב גפני בפשטות: "אנחנו לא מינינו אותו, ולא דרשנו את הדחתו. דרשנו רק דבר אחד: שיעביר את החוק שעליו התחייב נתניהו בהסכם הקואליציוני. אם יולי מסוגל בבקשה. אם לא שיבוא מישהו אחר".
גם על הפרסומים לפיהם החרדים העדיפו את מינויו של ח"כ ביסמוט, מבהיר גפני: "הוצאנו הודעה מפורשת שאין לנו שום העדפה. איננו קובעים לליכוד ולא מעורבים בשיקוליו. רק דרשנו את העברת החוק. התקשורת ייחסה לנו עמדות שלא היו, דיווחים שקריים. גם אנחנו וגם ש"ס הודענו שאין לנו יד ורגל במינויים הללו".
הסיטואציה החריגה בוועדת הכספים וחידוד המסר לנתניהו: "נחזור רק עם חוק"
מאז פרישתו הדרמטית מראשות ועדת הכספים, זוכה הרב משה גפני, לשטף של מכתבים ושיחות טלפון מראשי המשק, אישי ציבור, מנכ"לים ובכירים במשק הישראלי, כולם מבטאים צער על עזיבתו. התדמית שהותיר אחריו בראשות הוועדה הנחשבת למורכבת ביותר בכנסת, של ניהול מקצועי, מיומן ואחראי מחלחלת היטב גם מחוץ לגבולות הפוליטיקה.
השבוע, ביום שני, נצפה לפתע ח"כ גפני כשהוא יושב על כיסא היו"ר באולם ועדת הכספים. הדבר עורר מיד גל ספקולציות תקשורתיות: האם ההתפטרות הייתה סמלית בלבד? האם פרישת דגל התורה מן הקואליציה הייתה מהלך טקטי ותו לא? לאור הדברים הללו, אין מנוס מלשאול: האם אתם באופוזיציה על מלא?
בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה, הרב גפני מעלה חיוך. "לא נשארתי לשבת על שום כיסא. פרשנו לאופוזיציה על מלא, ולא נחזור לקואליציה עד שהחוק יעבור. עם זאת, נשארתי חבר ועדה. לא עזבתי את הכספים, עזבתי את ראשותה".
ומה באשר לישיבה הנשאלת? הרב גפני מסביר: "זה היה דיון על חוק הפיצויים לאזרחים בעקבות המלחמה. חוק שאני עצמי קידמתי עוד בטרם הפרישה. היו"ר הזמני, ח"כ אופיר כץ, ביקש ממני לנהל את הדיון בהיעדרו, עם ח"כ הרב ינון אזולאי. היה לי עניין לגמור את זה. הציבור מחכה לפיצויים. לאחר שהחוק עבר, חזרתי למקומי כחבר ועדה מן המניין, כפי שיהיה מעתה והלאה עד העברת חוק הגיוס".
ההומור לא נעלם מעיניו. "קראו לזה 'מ"מ של המ"מ', בדיחה נחמדה. אבל אנו באופוזיציה, ולא נשוב כל עוד החוק אינו עובר".
האם בינתיים מתקיימות שיחות בינך לראש הממשלה? אני מנסה להבין. "נתניהו רוצה שנחזור. הבהרנו לו שנחזור רק בתנאי אחד: העברת החוק. אין לנו עניין להיות סתם באופוזיציה, אבל אין לנו עניין להיות גם בקואליציה ללא חוק הגיוס. הוא מנסה לקדם את החוק. מעבר לזה אין לנו שום דיבורים אחרים".
אתה מאוכזב ממנו? אני שואל בהקשר של נתניהו. "בוודאי שכן. הוא האחראי. אמרתי לו את זה ישירות. זה נכון שיותר ויותר התברר שיולי אדלשטיין עיכב ומעכב. אבל נתניהו נושא באחריות לדברים. איתו יש לנו דין ודברים וממנו אני מבקש את החוק. לא מיולי".
איך זה מקרב אותנו לבחירות? אני מנסה לחדד. "אם לא יהיה חוק, יהיו בחירות. חד משמעי. אבל אני עדיין מקווה שלא נגיע לבחירות מוקדמות. אני לא רוצה שאנחנו נגרום לממשלה ליפול. ואני לא אוהב את זה. אבל ברור לכולם: אם לא יהיה חוק, אין ממשלה ויהיו בחירות".
כיצד השיב גפני על השאלה הישירה: האם ידע מראש על התקיפה באיראן?
מיד לאחר בחירתו ליו"ר ועדת חוץ וביטחון, התייצב ח"כ בעז ביסמוט בפני המצלמות והצהיר כי מטרתו הראשונה היא להעביר את חוק הגיוס. האם להערכתך הוא אכן יוכל לעמוד במשימה? אני שואל את ח"כ הרב משה גפני. "אדלשטיין נמנע מלעשות זאת, כי כנראה נבהל מהלחצים ומההפגנות הקשות שהופנו נגדו. אף אחד לא אוהב שמפגינים לו מול הבית. גם נגד ביסמוט כבר החלו הפגנות. אגב, הם מפגינים גם ליד ביתי. אלה התקפות לא פשוטות. אני מקווה שביסמוט יעמוד בלחץ ויביא את החוק".
שעה קלה לפני שיחתנו, התפרסמה ב"כאן 11" ידיעה של הכתב מיכאל שמש לפיה יו"ר ש"ס, ח"כ הרב אריה דרעי, שוקל לפנות למועצת חכמי התורה כדי לדון בחזרה לממשלה, לאחר שאדלשטיין הודח סופית ובאם ייקבע מועד מוסכם לאישור חוק הגיוס. אני שואל את הרב גפני: האם גם אתם שוקלים לפנות לגדולי ישראל בבקשה לחזור לממשלה באותם תנאים?
"למיטב ידיעתי, הרב דרעי הכחיש את הדיווח", משיב הרב גפני ומוסיף: "למדנו מהטעויות של תחילת הקדנציה. לא שמנו את נושא הגיוס בראש סדר העדיפויות, לפני הרפורמה ולפני התקציב. זה התגלגל כפי שהתגלגל, כי לא היינו נחרצים די הצורך מול ראש הממשלה. זו הייתה טעות – ולא נחזור עליה".
לדבריו, "גם אם נגיע למצב של חקיקה, נשאל את גדולי ישראל האם לחזור בתחילת התהליך או רק לאחר אישור סופי. מה שיורו לנו, נעשה. אבל כל עוד לא החלה חקיקה של ממש, ההוראה היא: לא לחזור. גם לא לאחר הדחת אדלשטיין".
לקראת סיום השיחה, אני שואל את השאלה שרבים רצו לשאול: האם ידע מראש על התקיפה באיראן, והאם הדבר השפיע על המשא ומתן הלילי עם ח"כ אדלשטיין? לרגע, קצב הדיבור נעצר. הרב גפני בוחר את מילותיו. "לא הייתה שום השפעה על החוק או על ההשלכות הפוליטיות שלו. לגבי מה שידעתי או לא ידעתי, לא דובר על כך בפגישה".
אני מזהה התחמקות, אז אשאל אותך ישירות לסיום: לפי מקורות חוץ, חתמת על פי בקשת נתניהו על מסמך סודיות ואז הוא גילה לך מראש על התקיפה. היו מתי מעט שידעו. האם היית ביניהם? "תשובתי היא כזו", משיב הרב גפני: "אני מודה לקב"ה על הניסים והנפלאות שהוא עשה עמנו. כולם אומרים את זה, ואני אומר זאת ביתר שאת בגלל מידע נוסף, ולא אוסיף".
לא הרבנים ולא הנציגים החרדים: מי באמת עומד מאחורי הדחת אדלשטיין?
למרות ההכחשות התקיפות מצד יהדות התורה וש"ס על כל מעורבות בהדחת חה"כ יולי אדלשטיין מראשות ועדת חוץ וביטחון, בחרו גופי תקשורת מהשמאל ובראשם עיתון "הארץ" לקבוע כעובדה מוגמרת כי הרבנים הם שהחליטו, והנציגים החרדיים הם שביצעו.
הכותרת הראשית בעיתון נוסחה כך: "הרבנים החליטו ונתניהו הדיח את אדלשטיין כדי לקדם השתמטות". שורות הכתבה נכתבו בטון עכור שנשאב, כך נדמה, משיח תעמולה משנות השלושים של המאה הקודמת. רק החליפו את המילה "יהודים" ב"חרדים" וקיבלתם את אותה תבנית ארסית: "מאחורי הקלעים במחשכים, החרדים ניהלו את התהליך כולו".
ואם לא די בכך הושלם הדמיון בקביעה המקוממת שזו הפעם הראשונה בה יו"ר ועדה ביטחונית בכנסת מונה "בידי כמה רבנים ישישים" לצורך קידום חוק "השתמטות המוני". גם אם לא היה שום קשר בין הרבנים לבין ההדחה, מה חשוב? השנאה כבר הופצה, והכתם הוטבע.
אלא שמי שטרח לבדוק, שמע גרסה אחרת בתכלית: לא הרבנים, אלא ראש הממשלה עצמו, הוא שיזם את ההדחה, בין היתר בשל משקעי עבר מול אדלשטיין, שניסה לייצר מהלך עצמאי (פוטש עם גלנט) אחרי השבעה באוקטובר. בליכוד, אגב, לא מכחישים זאת. אלא שזה לא מפריע למהנדסי התודעה לשוב ולהצביע על החרדים, כי הם תמיד אשמים, גם כשאין היגיון.
כך בדיוק הפך גם חוק הגיוס ל"חוק ההשתמטות", בדיוק כמו שהרפורמה המשפטית הפכה בזמנו ל"מהפכה המשפטית". הדבר נעשה בדיווחים רשמיים בערוצי החדשות, כאשר המאזינים מתרשמים בתמימות, שכך באמת נקרא החוק. מכאן ועד לסקרי דעת הקהל הדרך קלה והתוצאות בהתאם נגד החוק.
מי שניסה לקעקע את הטענה הזו השבוע היה השר מיקי זוהר. בראיון לחדשות 12, כשהופנתה אליו השאלה על "חוק ההשתמטות", השיב בשקט: "זה בדיוק ההפך. החוק מדבר על ערך לימוד התורה, ובמקביל כולל יעדי גיוס". זוהר אף טרח להביא נתונים.
המראיין, עודד בן עמי, נותר ללא מילים. הכינוי התקבע, אבל לא תאם את המציאות. הכתבת הפוליטית ניסתה לחלץ אותו עם הסבר מגומגם, אך המספרים שהציב זוהר לפניה דיברו בעד עצמם.
חוק הגיוס כקפיץ פוליטי: מי מתלהם, מי מתקדם, ומהן ההערכות למועד הבחירות?
לצד לוח הזמנים הצפוי להעברת חוק הגיוס, נרשמת בזירה התקשורתית תופעה מקבילה של "הנדסת תודעה" מסוג אחר: קידום אישי של דוברים, פרשנים ומרואיינים קבועים שמצטיינים בהתלהמות אנטי-חרדית או בביקורת בלתי מרוסנת נגד הממשלה.
כך, למשל, הפך הפרשן ברק סרי, לדובר שטוף מסרים בנושא חוק הגיוס. סרי, שניסה בעבר את כוחו באשדוד ונכשל, מסתמן כמי שמבקש לפלס את דרכו לכנסת הבאה ברשימתו של בנט, ואולי אף ברשימת ליברמן. את תעודת הכניסה הוא מנסה להרוויח דרך קמפיין אגרסיבי נגד חוק הגיוס.
לצידו בולטת עו"ד שבות רענן, מהציונות הדתית, שהתבלטה בשיח תקשורתי חריף בנושא הגיוס. גם היא, כך נראה, תמצא עצמה באחת ממפלגות המחאה, אולי בזו של יועז הנדל, המכונה "מפלגת המילואימניקים". גם שמות כמו שקמה ברסלר ודומיה כבר מסומנים כמי שישוריינו על ידי יאיר גולן ב"הדמוקרטים".
התהליך כולו לגיטימי כמובן, אך כשהוא מלווה בהסתרה ובהכחשה תקשורתית, יש בו טעם מר. הציבור סבור כי מדובר בפרשנים "אובייקטיביים", בעוד בפועל מדובר במועמדים פוליטיים בהכנה מוקדמת.
ובחזרה לעיקר: לפי גורמים בכנסת, יו"ר ועדת חוץ וביטחון החדש, ח"כ בועז ביסמוט, מתכוון לכנס את הוועדה גם בימי הפגרה בניסיון להכשיר את הקרקע להצבעה על חוק הגיוס כבר בפתיחת כנס החורף בעוד שלושה חודשים.
פרשן חדשות 12 עמית סגל העריך השבוע כי ראש הממשלה נתניהו פועל להעברת החוק במהירות, כחלק מתכנית מקיפה להקדמת הבחירות לספטמבר 2026, מעט לפני המועד המקורי. ככל שהחוק יועבר מוקדם יותר, כך יוכלו לחלוף מספיק חודשים עד שיגיעו למערכת הבחירות, ובכך לדלל את ההשלכות התקשורתיות והציבוריות של ההכרעה.
בינתיים, סקר חדש שערך יוסי טאקיטה עבור "זמן ישראל", מגלה סדרי עדיפויות ברורים בקרב הציבור: בראש עומדת המלחמה בעזה. רק אחר כך ניצבים להם חוק הגיוס, יוקר המחיה, המאבק במשילות והדיפ סטיט, נושא שמקדם נתניהו. תוצאה אחת בלטה במיוחד: לפי הסקר, הליכוד שב להוביל עם 30 מנדטים, עם גוש חוסם. ממשלה חלופית בראשות האופוזיציה? רק עם עבאס.
בשמאל ובמחאה החלו במסע תירוצים והאשמות מפני הפסד אפשרי בבחירות הבאות
עד לאחרונה עוד היו בטוחים אנשי השמאל והמחאה, כי הניצחון בבחירות הבאות מונח בכיסם. ביטחונם ניזון מסקרי הערוצים (כולם חוץ מ-14), ובעיקר מהשכנוע העצמי לפיו "רוב העם איתנו", כך נטען שוב ושוב. אלא שבזמן האחרון, ניכרים בקיעים ראשונים בתודעת הניצחון. הביטחון מפנה מקומו להיסוס, והשיח משתנה: לא עוד ודאות לניצחון, אלא תחילתה של מסכת תירוצים: אם נפסיד, זו תהיה אשמת הימין ונתניהו. כמובן.
מובילת התזה, שקמה ברסלר, שיתפה השבוע את תכניותיה לשלוש משימות מרכזיות בשלוש חזיתות: הראשונה – עצירת "מלחמת השולל בעזה", כהגדרתה. השנייה – "הבטחת מערכת בחירות דמוקרטית ללא הדרת ציבור". השלישית – "גיוס 'צו שמונה דמוקרטי' כדי לממש את שלטון הרוב ולהחזיר את ישראל למסלול הנכון". במילים אחרות: מחאה פוליטית במדים.
האירוניה היא, שעד לא מזמן הביע השמאל "חשש", שנתניהו יבטל כליל את הבחירות הבאות בנימוק ש"לא עושים בחירות באמצע מלחמה". עכשיו יש כבר תזה חדשה: הבחירות יתקיימו, אך לא יהיו "דמוקרטיות באמת". הנרטיב משתנה לפי הצורך, אבל הפאניקה נשארת.
לפי התרחיש המדומיין החדש, מביעים בשמאל חשש מפגיעה בטוהר הבחירות לקראת, במהלך, ולאחר הבחירות הבאות לכנסת. הדבר עלול מבחינתם להיעשות באמצעות "השתלטות" של הקואליציה הנוכחית על ועדת הבחירות המרכזית. או בפגיעה ביכולתן של מפלגות ערביות להתמודד בבחירות הבאות.
עוד פורסם כי אם הליכוד יחוש שהוא מפסיד את הבחירות, הוא יטען לזיופים בקלפיות, וינסה לבצע מהלך אלים למנוע את פרסום התוצאות, על פי מודל ההשתלטות של אנשי טראמפ על גבעת הקפיטול, לאחר ניצחנו של ביידן בבחירות הקודמות בארה"ב.
מדובר כמובן בהאשמה של "הפוסל במומו פוסל", כיוון שזה בדיוק מה שעשו אנשי השמאל והמחאה מיד לאחר הבחירות האחרונות, כאשר סירבו להכיר בתוצאות והחלו בהפגנות על הגשרים, עוד לפני שהחלה החקיקה המשפטית.
כך או כך, ה"חשש" הזה, מגובה כמובן (וכרגיל) ב"סקרי אמת" המותאמים במדויק לרוח הדברים. תרשים הזרימה מוכר וידוע: קודם ממציאים "תזה" הזויה, אחר כך מזמינים סקר "מדעי" שיתאים את הנתונים לאותה תזה, ואז מגיעים לציבור ומכריזים: "גם הסקרים מוכיחים שאנחנו צודקים". כך פועלת מכונת התעמולה.
מי שמתעקש להביט בעובדות מגלה שהתמונה הפוכה לחלוטין: מדד השוואתי שניתח מערכות בחירות ב-170 מדינות בינלאומיות בין השנים 2013–2022, מעניק לישראל ציון ממוצע של 8.7 מתוך 10 – מהגבוהים בעולם. ישראל דורגה במקום ה-23, מעל מדינות רבות. לשם השוואה: ארצות הברית דורגה במקום ה-60 בלבד, עם ציון 7.3, ואילו דנמרק, במקום הראשון המכובד, עם ציון 9.8.
אלא שכל זה אינו מונע מראשי השמאל ומחנה הדמוקרטים לפתוח כבר מעתה בקרב מנוסה והכנה לתבוסה בקלפי בטענות של "זיופים אפשריים" ו"גניבת קולות בקנה מידה נרחב", שיגיעו כביכול ממפלגת הליכוד והימין הפוליטי. הקמפיין כבר החל. התירוצים מוכנים, הכתובת ברורה, והנרטיב מגובש: אם הימין ינצח, זו תהיה אשמתו.
מחלת רל"ב כרונית: כך הפכה דלקת מעיים שגרתית לקונספירציה פרועה והזויה
קבלו את הדילמה הבאה: מצד אחד קיימת כאן נטייה טבעית קבועה ובסיסית, להגן ולהזדהות עם ראש הממשלה נתניהו, שנרדף שוב ושוב על ידי התקשורת והשמאל. מדובר במעין אחוות נרדפים על ידי אותם רודפים.
מצד שני – הנרדף הזה, לוקה בבעיה חמורה של חוסר יכולת (שמא חוסר רצון) לקיים את הבטחותיו והתחייבויותיו, מה שמוביל להצדקת אותם שטוענים נגדו (במישור של אי קיום ההבטחות). הדילמה הזו מלווה אותנו שנים, אך בתקופה הנוכחית לאור האירועים מסביב היא גוברת ומתחדדת. תמצית הדילמה בקטע שלפניכם.
דלקת מעיים תמימה ושגרתית בעקבות אכילת מזון מקולקל, הפכה השבוע לקונספירציה בקרב חלק מאנשי התקשורת הישראלית. היה זה לאחר הודעת לשכת ראש הממשלה כי "נתניהו חש ברע עקב אכילת מזון מקולקל, קיבל טיפול רפואי בבי"ח הדסה עין כרם, יצטרך לנוח שלושה ימים בביתו בהתאם להנחיית הרופאים, וינהל משם את ענייני המדינה".
ההודעה הזו גרמה לפרץ תיאוריות קונספירציות בקרב אנשי התקשורת הנמנים על אנשי הרל"ב ("רק לא ביבי"), שהיא כידוע מחלה חשוכת מרפא. בזה אחר זה הם החלו להתלוצץ על המחלה של נתניהו, תוך שהם מציינים כי מדובר במחלה מדומה לצורך אי הגעה למשפט.
כך לדוגמא העיתונאי רביב דרוקר, "אוהד" נתניהו ידוע, סיפר לשומעיו כי "נתניהו אכל במכוון אוכל מקולקל… והכל כדי לא להיפגש עם יותן תדמור" (התובע במשפטו). החרה אחריו "אוהד מושבע" אחר של נתניהו, בן כספית, שציין בהתלהבות ש"דרוקר צודק". כספית נידב זיכרונות ילדות, כשסיפר שבבית ספרו, נהגו ילדים לאכול גירים כדי להעלות את החום ולהשתחרר הביתה. הנמשל ברור.
רל"ביסט נוסף, גיא פלג, לעג (במילות רחוב) על מחלת המעיים של נתניהו וכמו דרוקר, ייחס אותם ל"משפט שיוצא לפגרה". ג'קי לוי, עוד עיתונאי מהסוג הנ"ל, הביע תמיהה, כיצד המחלה הזו לא תוקפת אף פעם את נתניהו, כאשר הוא נדרש לטוס לחו"ל. לוי התעלם כמובן מהעובדות: בעבר דחה נתניהו נסיעה לגרמניה בשל מחלה. אבל למי אכפת מהעובדות, אם אפשר להתעלם מהחסינות הרפואית וללעוג לבעיות בריאותיות. כשזה מגיע לנתניהו ההיגיון יוצא לחופשה, והעובדות הולכות לישון.
והנה אנו שבים לדילמה שהצגנו לעיל: אפשר וצריך למתוח ביקורת על נתניהו, ובעיקר על מחדליו והפרות הבטחותיו. שלא תטעו: הוא האשם המרכזי והעיקרי באי העברת חוק הגיוס. אבל כאשר ביקורת לגיטימית הופכת לרעל קונספירטיבי, קשה שלא להתרעם על מפיצי השנאה, שהפכו הודעה רפואית תמימה לקונספירציה פרועה. לא כל כאב בטן הוא תרגיל פוליטי, אלא אם כן אתה חולה במחלת רלב"ת.
שורה תחתונה: גם אם נתניהו היה מגיע השבוע למשפט, היו מוצאים בו פגם. אם היה מתעטש במהלך העדות, היו כותבים שהשיעול נועד להשפיע על השופטים. זו לא ביקורת, זו תסמונת, שנכון להיום אין לה תרופה ואין לה חיסון.
האם תושבי עזה רעבים באמת לאוכל, או שתקשורת השמאל רעבה יותר לכותרות?
הנה שוב זה קורה: קמפיין חדש, ישן, מטעם השמאל והפעם על "הרעב בעזה". הכותרות דרמטיות, הנתונים "קשים", והכל מלווה בתמונות נבחרות שממחזרות עצמן בגלים. מאחורי הקמפיין הזה ניצבים אנשי תקשורת בכירים, ובעיקר עיתון "הארץ", שיוצא בכותרות הנשענות על "משרד הבריאות בעזה", גוף שתכליתו להעצים שקרים, לנפח מספרים ולהפיץ תעמולה. וכך, על בסיס גוף תעמולתי של ארגון טרור, מביא "העיתון לאנשים חושבים" טענות על "רעב מתגבר", "תת־תזונה" ו"מחדל הומניטרי".
לקמפיין הזה שותפים עוד אנשי תקשורת משמאל, חלקם מחזיקים בתפקידים בערוצי החדשות הגדולים. כך לדוגמה פורסמה תכתובת פנימית ב"חדשות 12" בה דנו הכתבים על המצב בעזה, תוך שהם מציינים כי אין די בדיווחים על הרעב בעזה, "גם אם משפחות החטופים לא מגלות אמפטיה למתרחש שם". כך, לפתע, גם החטופים מאבדים את הבכורה התודעתית, כאשר נרטיב הרעב נדרש לחיזוק.
באותו קו ממש צועדת גם "התחנה הצבאית", בה מהדהדות כותרות כמו "רעב מחריף", "משבר חמור" ו"ילדים גוועים ברעב". די בכותרת כזו והיא כבר משוכפלת עשרות פעמים בכלי תקשורת זרים, משמשת חומר בערה בקרב הדה-לגיטימציה הבינלאומי נגד ישראל.
ומה עם העובדות: הן נותרות מחוץ לשיח. אותם כתבים ופרשנים אינם טורחים לשאול שאלות בסיסיות: מי מחלק את הסיוע (חמאס), מדוע מחסני אונר"א עדיין מלאים (חמאס), ואיך ייתכן שאין כל תיעוד של מקרי רעב אותנטיים ברצועה? גם ארגוני הסיוע עצמם, אם בודקים לעומק, אינם טוענים לרעב המוני. יש מחסור, יש קושי, יש אזורים מורכבים, אך אין רעב המוני, ודאי לא כזה שתואם את מה שמציירים כלי התקשורת משמאל.
האבסורד מגיע לשיאו כאשר מתברר כי מדובר בקמפיין שקרי, מבוסס תעמולה, המשוכתב בעברית רהוטה ועטוף באנגלית מתוקנת. ככל שהוא שקרי יותר, כך קל יותר להפיץ אותו. בסופו של יום, מדובר בשקר אחד גדול, שמשרת צד אחד בלבד: את החמאס.
ראוי אפוא להזכיר למי ששכח: חמאס הוא שפתח במלחמה אכזרית נגד ישראל והוא זה שמרעיב את תושבי עזה ואת החטופים שבידיו. מדינת ישראל מתירה הכנסת סיוע הומניטרי, והצבא עצמו מאבטח שיירות סיוע. העיכובים, כמעט כולם, מקורם בהשתלטות חמאס על המחסנים, או בהתפרעויות מקומיות.
דובר צה"ל בערבית, אף פרסם השבוע תיעוד מתוך המנהרות, בו נראים מחבלי חמאס כשהם מתפארים בארוחות שלהם במנהרות, מנותקים מסבלם של תושבי הרצועה ומשווקים שקרים לעולם על הרעבה מכוונת מצד ישראל. "המחבלים הללו הם גנבים שדואגים לעצמם על חשבון תושבי עזה ומתחבאים במנהרות מחשש להשלכות על מעשיהם", כותב דו"צ.
העובדות האלו פחות מעניינות את המחנה שזועק "רעב". הם רעבים, אך לא ללחם, אלא לכותרת, שמהדהדת את תעמולת האויב.
דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע
ריבונות ביו"ש: לראשונה מאז מלחמת תשכ"ז, הכנסת מצהירה ברוב מובהק כי מדינת ישראל תומכת בהחלת ריבונות ביהודה ושומרון. ההצבעה סמלית והצהרתית בלבד, אך משמעותית מבחינה מדינית: 71 ח"כים משני צדי המתרס הפוליטי תמכו, 13 התנגדו.
פגרת הכנסת: הכנסת יצאה לפגרה רשמית, אך במערכת הפוליטית יודעים: הפגרה הנוכחית עשויה להפוך לתקופת רתיחה. ועדת חוץ וביטחון תמשיך לפעול וממנה עשויים להגיע מהלכים שישפיעו על כל הקואליציה.
אולי הפעם: גם השבוע נרשמת אופטימיות זהירה, רמזים דיפלומטיים ודיווחים זהירים שמרמזים כי עסקה קרובה. אך כמו בכל סבב, גם הפעם מרחפת התחושה שמדובר בעוד ניסיון שיתפוגג ברגע האמת. האם הפעם תהיה פריצת דרך אמיתית?
הצבעה גלויה: ההצבעה על הדחתו של ח"כ יולי אדלשטיין מראשות ועדת חו"ב הפכה לקרב אמון אישי. דרישה להצבעה חשאית נדחתה, וההצבעה הייתה גלויה לעין כל. רק ארבעה תמכו בו בגלוי, הוא עצמו והח"כים ביטן, דלל ורביבו.
רעבים לפייק: תמונות ממוחזרות, מספרים מנופחים, ודיווחים ממשרד הבריאות של חמאס. כך נראה קמפיין הרעב החדש מעזה. מחסני אונר"א מלאים, סיוע נכנס, אבל הכותרות ממשיכות לזרום. גם אם הן רעבות לאמת.
עשרים שנה להתנתקות: עברו שני עשורים מאז גירושם של אלפי יהודים מגוש קטיף. השמאל מנסה להשכיח, הימין מתקשה לשכוח. עזה הפכה מאז לממלכת חמאס וישראל משלמת עד היום את מחיר ההתנתקות.
מתנקשת פוטנציאלית: גבולות המחאה מיטשטשים. אישה בת 70 נעצרה בחשד שתכננה לפגוע בראש הממשלה באמצעות מטען חבלה. תיעוד מהפגנות עבר מעלה כי מדובר בפעילת מחאה בולטת. שוב מתברר כי הסכנה איננה רק בתוכן ההסתה, אלא גם באלה שעלולים ליישם אותה.
מסר לטראמפ: שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, ביקר השבוע בביתו רבנו מרן הגר"ד לנדו שליט"א, והוזמן להעביר לנשיא טראמפ מסר כפול: תודה על התמיכה הנחרצת בישראל בזירה הבינלאומית, ובעיקר מול איראן; ותזכורת לפיה כל פגיעה בעולם התורה פוגעת בעם ישראל ובעולם כולו.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
חברים מתי תבינו יולי בנה לעצמו תמיכה בציבור בשביל לעבור לממשלת בנט בעתיד זה לא סתם זה פוליטיקה