ערב שבת שלום, פרשת דברים, ושבת חזון, בה אנו קוראים את נבואת ישעיהו.
בשבת הקרובה, אנו נכנסים לתקופה של אבלות על חורבן בית המקדש, כששיאה בצום תשעה באב. דוד המלך כתב בתהילים (עט, א): "מִזְמוֹר לְאָסָף, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעִיִּים".
נשאלת השאלה: מדוע דוד המלך מכנה את השיר "מזמור"? הרי הוא עוסק בחורבן בית המקדש. היה מתאים יותר לקרוא לו קינה. רש"י (קידושין לא ע"ב), בשם המדרש, מסביר ש"מזמור לאסף" מתייחס לכך שהקב"ה כילה את חמתו על העצים והאבנים של בית המקדש, במקום לכלות אותה על עם ישראל. כלומר, חורבן המקדש הציל את העם. בזכותו, עם ישראל המשיך להתקיים. לכן, זהו "מזמור" ולא קינה.
הדבר דומה לסיפור על זוג שציפה לילד במשך שנים רבות. כשאישה נכנסה לחדר הלידה, הרופא אמר לבעל שיש לבחור בין חיי האם לחיי העובר. האם בחרה למסור את חייה למען חיי בנה. לאחר שהילד גדל, הוא שאל את אביו מדוע עליו לומר קדיש, ואז אביו סיפר לו את סיפור ההקרבה של אמו למענו. הילד הבין את חשיבות הקדיש מתוך ההכרה בהקרבה.
כך גם אנחנו. כשנבין שחורבן בית המקדש היה למעננו, למען הישרדותנו כעם, נוכל להתאבל על ירושלים מתוך תקווה לבנייתה מחדש. חז"ל לימדונו שבית המקדש נחרב בשל שנאת חינם. עלינו להרבות באהבת חינם כדי שנזכה לראות בבניינו במהרה בימינו.
שבת שלום ומבורך.