איך צונאמי מדיני הפך ל'צומי' תקשורתי? | אריה זיסמן

יום רביעי שלשום. בזמן שצונאמי ממשי הולם בחופי הוואי ומאיים על ארה"ב, מכה בישראל "צונאמי מדיני" מדומיין. הכותרות צועקות על הכרה מתרחבת במדינה פלשתינית, לקראת כינוס עצרת האו"ם בעוד פחות מחודשיים. אך בניגוד לדאגה האמיתית שהופגנה כלפי אסון הטבע, התקשו הפרשנים והכתבים בישראל להסתיר את שמחתם למראה "הצונאמי המדיני" נגד הממשלה וראשיה. סוף סוף, כך נדמה, הצליחו לנפץ את תדמיתו של "מר ההסברה", שמתקשה לבלום את הסחף.

לצד "קמפיין הרעב" בעזה, שזכה להדהוד עולמי נרחב (נרחיב לקמן), מיהרו הכתבים לדווח על "מצור מדיני" ועל מדינת ישראל שהופכת ל"מדינה מצורעת". אולם באותה נשימה ממש, התעלמו ממי שהפיץ והדהד את הקמפיין השקרי שפגע במדינת ישראל, וממי שהתמסר לתעמולה שיצרה את "גלי הצונאמי" הללו. "עוד רגע קט ולא נוכל לטוס לשום מקום", התלוננו בדמעות תנין ובצער מדומה, שוכחים את חלקם בקידום הנרטיב העולמי.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי המונח "צונאמי מדיני", הפך זה מכבר לאובססיה תקשורתית. אהוד ברק (עם ה-צ' החריגה שלו) היה הראשון שטבע את הביטוי, ומאז הוא מדלג בין השמאל לאולפנים ובין האופוזיציה למחאה. כל משברון, כל מורת רוח, אפילו עם מדינה זוטרה, והנה זה שוב "צונאמי".

בפועל, לא כצעקתה. הגלים רחוקים ואינם מכים בחוף, אף שבריטניה הצטרפה השבוע לצרפת וציינה כי היא שוקלת להכיר במדינה פלשתינית, וכך גם 12 מתוך 27 מדינות באיחוד האירופי. המציאות כאמור שונה.

כאן המקום לציין כי "מדינת פלשתין" הוכרה באו"ם כבר לפני למעלה מעשור על ידי כ-150 מדינות, אך הכרה זו חסרת כל משמעות מעשית. מדובר בצעד סמלי בלבד, ניסיון להגביר לחץ דיפלומטי על מדינת ישראל, ללא השלכות פרקטיות. "פלשתין" היא חברה משקיפה באו"ם, על הנייר בלבד, ללא גבולות, ללא ממשלה וללא ריבונות.

עיתון "הגארדיאן" הבריטי היטיב לתאר זאת בקריקטורה: מס שפתיים הנוזל אל תוך סירי עוני ריקים בעזה. כשתאי העינויים של חמאס פועלים ללא הפסקה.

שורה תחתונה: אותן מדינות שמכריזות כעת על הכרה, לא עשו דבר כשחמאס ביצע את הטבח הנורא בשמחת תורה תשפ"ד, האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה. הן גם אינן עושות דבר לשחרור החטופים בעזה. אין מנוס מלקבוע, לצערם של רבים מהפרשנים במדינת ישראל, שזה אינו צונאמי מדיני אמיתי, אלא יותר "צומי מדיני" – ניסיון למשוך תשומת לב, ללא תוצאות ממשיות בשטח.

הכפשה והחלשה

בשבוע שעבר סקרנו כאן את "קמפיין הרעב" בעזה שמתנהל בתקשורת השמאל. הקמפיין היה אז בתחילת דרכו, אך לא היה ספק שאם הוא יימשך, זה יוביל למקומות לא רצויים. ואכן זה קרה. העולם אימץ בחפץ לב את הקמפיין והתוצאות בהתאם: מתקפות חריפות נגד מדינת ישראל.

עיתון "הארץ", המוביל את הקמפיין עם כותרות יומיות על "חרפת רעב ברצועה", מסתמך על נתונים מ"משרד הבריאות בעזה", גוף הנשלט על ידי חמאס. השבוע, יכול היה "הארץ" לחגוג: התעמולה שהדהד הצליחה מעל למשוער. העולם השתכנע בקיומו של רעב ממשי בעזה, דבר שהוביל למתקפות עזות נגד מדינת ישראל.

שום הוכחות של דובר צה"ל, לא תמונות של הצנחות סיוע מהאוויר ולא תיעוד משאיות עמוסות מזון ואספקה בדרכן לעזה, לא עזרו. הכול נפל על אוזניים ערלות. תעמולת השמאל צלחה.  הכול מותר כדי להבאיש את ריחה של מדינת ישראל בעולם, במטרה לפגוע בממשלה ובראשה.

וכך, מי שקורא את עיתונות השמאל הישראלית ומאזין לפרשנים (לא מומלץ), מקבל באופן ישיר את תעמולת  החמאס (בעברית). מדובר בקמפיין המוצלח ביותר של ארגון הטרור העזתי מאז הטבח. הקמפיין רצוף שקרים, עיוותים ותמונות מבוימות, נועד בעיקרו לשרת את המטרה העליונה של החמאס: הפסקת הלחימה בתנאים שלו, כשהוא נותר בעזה בעמדת שלטונית וצבאית. למרבה הצער, נעשית התעמולה הזו על גבה של תקשורת השמאל הישראלית.

בהקשר זה, חשוב להזכיר את המסמכים שנחשפו ב"בילד" הגרמני (ללא קשר לחקירת ההדלפה), שהראו כיצד חמאס מנצל את המחאה הישראלית לצורך הקשחת עמדותיו בעניין עסקת החטופים. תופעה דומה מתרחשת, עם "קמפיין הרעב" המנוצל על ידי חמאס בסיוע ישיר של חלק מהתקשורת הישראלית.

כאמור דובר צה"ל הכחיש מפורשות את טענות התקשורת הישראלית ופרסם תיעוד מפורט של מחבלי חמאס חמושים בוזזים באלימות סיוע הומניטרי ומונעים את הגעתו לאזרחים. בעוד שבעבר קיבלו בשמאל ובמחאה את דברי דובר צה"ל הקודם, דניאל הגרי, כשאלו שימשו נגד הממשלה, הרי שעתה הם מתעלמים לחלוטין מדברי דובר צה"ל החדש, כיוון שהוא מחליש את טענותיהם באמצעות עובדות וסרטונים.

מעגל ההכפשה וההחלשה ברור: תקשורת השמאל מסתמכת על נתוני חמאס, המוצגים על ידי "משרד הבריאות בעזה", ומוציאה את דיבת "הארץ" רעה. ואז, כאשר העולם מגיב נגד ישראל, טוענים אותם אנשי תקשורת כי הממשלה והעומד בראשה הם האשמים. "גלגל של רוע".

בפועל, "קמפיין הרעב" מזיק לחטופים בעזה וגורם להרעבתם עוד יותר, כפי שהעידו חטופים ששוחררו. האבסורד הוא שאנשי המחאה והשמאל, המצהירים על דאגתם לחטופים, מזיקים להם בפועל באמצעות קמפיין זה.

התמונה והתלונה

בימין עוקבים אחר הקמפיין התקשורתי המכפיש, ומצביעים על המניע העיקרי שמאחורי מאמצי השמאל והמחאה: החשש שמדינת ישראל תנצח במערכה, והקרדיט יירשם על שמו של ראש הממשלה. "שנאת הממשלה קודמת לניצחון", מסבירים שם. מדובר בדפוס פעולה מוכר, כמו בתקופת המאבק ברפורמה המשפטית, עת הובילו קריאות להברחת הון ממדינת ישראל וגרמו נזק ישיר להשקעות הזרות ולהייטק הישראלי.

לשיא הגיעו הדברים עם תמונת הפייק של "ילד רעב" מעזה כולו שלד ועצמות, שפורסמה ב"ניו יורק טיימס", תוך הסתמכות על כלי תקשורת ישראלים. התמונה הוצמדה לכתבה שכותרתה, "עזתים מתים ברעב", והפכה לכתב אישום נגד מדינת ישראל, עדות למצב ההומניטרי ברצועה.

התמונה גרמה לזעזוע רב, אך מהר מאד התברר כי הילד סובל ממחלה גנטית ומקבל טיפול רפואי באיטליה. לאחר מחאות נגד העיתון הניו יורקי רב התפוצה, נוספה לתמונה הערת עורך: "לילד בעזה שאובחן כסובל מתת-תזונה חמורה, היו גם בעיות בריאותיות קודמות". אלא שבניגוד לתמונה שפורסמה במקום בולט וזכתה ל-55 מיליון עוקבים, פורסמה ההתנצלות (באישון לילה) במקום זניח ושולי וצפו בה 55 אלף עוקבים בלבד. לשקר אין רגליים ומסתבר שגם הרבה פחות עיניים.

"מצער שהתקשורת הבינ״ל נופלת פעם אחר פעם לתעמולת השקרים המתועבים של חמאס. קודם מפרסמים – אחר כך בודקים", הגיב הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק אופיר אקוניס, שהגיש תלונה נגד התמונה. אגב, התקשורת הישראלית ואותם שפרסמו גם את התמונה הזו ותמונות פייק דומות, טרם התנצלו.

כך או כך, קמפיין השקרים רבי העוצמה, כאילו יש רעב ברצועה, גרם כאמור ללחץ מדיני מכל הכיוונים, כולל מהנשיא טראמפ, ואילץ את נתניהו להורות לחיה"א להצניח בעצמו אספקה לאזורים שהחמאס שולט בהם. בד בבד הוגדלה באופן דרמטי כמות המשאיות שנכנסות ישירות לעזה. הדבר נעשה בניגוד להחלטת הקבינט שהתקבלה לפני כמה חודשים על מדיניות סגר.  לתקשורת השמאל זה הספיק כדי לדווח על "התקפלות ישראלית".

התחושה היא שקמפיין הרעב הצליח מעל למשוער, כיון שהעולם מנסה לתפוס עליו טרמפ כדי לעצור את המלחמה בעזה. כמו כן ברור כי ההסברה הישראלית כשלה לחלוטין. הדרג המדיני השאיר אותה בידי הצבא, במקום שמשרד החוץ ומטה ההסברה הלאומי ייקחו זאת על עצמם באופן מקצועי ויעיל, כמי שיודעים לזהות מראש את המגמות בתקשורת העולמית. 

התוצאה מתבטאת באנטישמיות העולמית הגוברת, עם סיפורים מכל העולם. יהודים שמזוהים על פי העברית שבלשונם, נזרקים ממסעדות או מוכים באיטליה, יוון, ספרד ועוד. כל יום סיפור נוסף. השבוע נספרו ששה אירועים אנטישמים חמורים שכאלו.

ולסיום הקטע הזה, נקודה למחשבה: גדולי ישראל שליט"א מתריעים כל העת שהם מודאגים ממה שעלול לקרות למדינה ולזכיותיה בגלל הפגיעה בלומדי התורה. והנה בשבועיים האחרונים מאז החרפת הפגיעה בלומדי התורה, שיגור הצווים, הגברת האכיפה המתוכננת, המעצרים והכשלת חוק הגיוס, מתמודדת מדינת ישראל מול "קמפיין הרעב" ומול ההכרה הגוברת במדינה פלשתינית, שהובילו להחרפה מדינית ולמידורה של מדינת ישראל. כאמור נקודה למחשבה.

"מסך עשן"

שתי עובדות בולטות, שאי אפשר להתעלם מהן, רומזות השבוע כי משהו משמעותי במיוחד מתבשל מאחורי הקלעים הפוליטי-מדיני: 1. השר דרמר היה בוושינגטון. 2. השליח וייטקוף הגיע אתמול לישראל. בעוד שביקורו של דרמר, המכהן כשר חוץ בפועל לענייני ארה"ב, נחשב לשכיח, שכן הוא מרבה לטוס לתיאומי עמדות, הרי שבואו ארצה של ויטקוף מעורר שאלות כבדות משקל.

השליח האמריקאי הבכיר אינו נוהג להגיע לכאן סתם כך, או לטיול בוקר. בפעם הקודמת, לפני כשלושה חודשים, הגיע רק עם שחרור החטוף עידן אלכסנדר, לאחר שהפרטים כבר היו סגורים וחתומים. לפיכך, ביקורו הנוכחי מפתיע, שכן הוא נוהג להגיע רק ב"ישורת האחרונה" של הסכמים, אם בכלל ישנם כאלה.

האמריקאים, בהודעותיהם הלקוניות, מגדירים את ביקורו כ"קריטי" ו"הזדמנות האחרונה" להגיע לעסקה. ייתכן אפוא שכל אירועי השבוע, כולל ההתבטאויות המנותקות והמופרכות של טראמפ על "רעב בעזה" ושלל האמירות הנוספות מצד גורמים בינלאומיים, אינם אלא מסך עשן עבה לקראת מה שעומד להתחולל.

ואכן, לאורך כל השבוע ניתן היה לחוש ולהתרשם שקורים כאן דברים שקשה להסבירם באופן שגרתי ורגיל. מי שליבה את השמועות בצורה הבולטת ביותר היה השר בצלאל סמוטריץ'. בימים כתיקונם, לאחר שנתניהו שוב הפר את הבטחותיו ושינה את מדיניות הסיוע ההומניטרי לעזה, היה צריך סמוטריץ' לזעוק מרה ולאיים ביציאה מהממשלה. תחת זאת, הוא בחר להתבטא באופן מעורר תמיהה, ובקריצה מיוחדת: "אם אני עדיין בתוך הממשלה כנראה שיש לי יסוד סביר להניח שהולכים לקרות דברים טובים". ואם זה לא הספיק, הוסיף סמוטריץ' כממתיק סוד מסתורי: "ימים יגידו אם צדקתי".

ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית היא שסמוטריץ', שאף איים בעבר לפרוש מהממשלה אם יוגדל הסיוע לעזה, לא היה מתבטא באופן כזה אלמלא קיבל התחייבות מנתניהו שסיפקה את דעתו באופן מלא. גם בן גביר, שידו קלה להפליא על הדק הפרישה מהממשלה, נשאר בפנים, ובצורה מפתיעה. גם הוא, כך נראה, קיבל התחייבות "מספקת" מראש הממשלה.

במערכת המדינית מדברים על שתי התחייבויות קונקרטיות ומרחיקות לכת שנתניהו נתן לשותפיו: סמוטריץ', ככל הנראה, שמע מנתניהו על תמיכה ברעיון סיפוח אזורים מסוימים ברצועה (ובפרט התוחמת הצפונית), אם לא תהיה עסקה. בן גביר, מצדו, שמע מראש הממשלה על קידום צעדים אופרטיביים ומוחשיים לטובת תכנית ההגירה מרצון של תושבי עזה. שתי ההתחייבויות הללו השאירו אותם לפי שעה בממשלה.

מעניין יהיה לראות כיצד נתניהו, הידוע ביכולתו להבטיח דברים רבים (ולעיתים סותרים לחלוטין) לאנשים רבים, יגשים הפעם את התחייבויותיו. בסביבתו משדרים שהדד-ליין של ישראל לחמאס מתקרב בצעדי ענק, ואם לא תושב תשובה חיובית על העסקה בימים הקרובים, תחל ישראל בצעדי ענישה חריפים. האם זהו איום אמיתי, או שמא עוד "ספין" שמטרתו להרוויח זמן? אצל נתניהו הכול אפשרי. 

והיה מי שכתב כי הפתגם הידוע "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול" רלוונטי מתמיד. עזה הפכה זה מכבר לערימות של חול, ובמקביל לחטופים אין מה לאכול, בעוד העזתים מקבלים סיוע בכמויות.  

רכבת הרים

יותר מ-9000 מילים הקדיש העיתונאי חגי סגל מ"מקור ראשון", בהן הוא מנתח ופורש את המסכת הארוכה ומרובת התהפוכות הפוליטיות של נפתלי בנט. המאמר סוקר 8 תחנות ברכבת ההרים של בנט במשך 15 השנים האחרונות מתחנת רעננה 2010 ועד למרוץ המתחדש והעמום הנוכחי שלו לראשות הממשלה.

תחנת המוצא שלו הייתה כ"הייטקיסט מרעננה" שהתמנה למנכ"ל מועצת יש"ע, וקבע היסטוריה: לראשונה בתולדותיה מונה לתפקיד אדם שאינו מתנחל. הרזומה של בנט: איש הייטק מצליח, שהתעשר מ"אקזיט" מוצלח, יוצא סיירת מטכ"ל, וראש מטה נתניהו בתקופת שלטונו של אולמרט.

פחות משנתיים לאחר מכן הודח בנט מתפקידו, לאחר שביקר במאהל המחאה התל אביבי וקומם נגדו את ותיקי מועצת יש"ע, שראו כבר אז את המטרה הסופית של המחאה: הפלת שלטון הימין. בנט ניסה לטעון שמדובר בביקור פרטי, אבל התירוץ היה קלוש ובמועצת יש"ע הבינו שהם מהווים רק תחנה בדרכו הפוליטית.

בתחנה השנייה שלו המכונה "תחנת מעבר", הקים בנט את "הבית היהודי", זכה בתריסר מנדטים וכרת את "ברית האחים" עם יאיר לפיד, שהותירה את החרדים מחוץ לממשלת נתניהו. הקש ששבר את הממשלה הזו היה "חוק ישראל היום", שנועד להגביל את הפצתו החינמית של העיתון. שבעה מתריסר הח"כים של "הבית היהודי" הצביעו נגד. בנט ואיילת שקד, שותפתו הפוליטית נעדרו מההצבעה והכנסת התפזרה.

בנט המשיך הלאה והוביל במערכת הבחירות הבאה קו תקיף: "לא מתנצלים", תוך שהוא מייעד את עצמו לתיק הביטחון. אולם "הבית היהודי" איבד בבחירות שליש מכוחו וסיים עם 8 מנדטים. בנט לא הצליח לקבל את תיק הביטחון ומונה לשר החינוך בממשלת נתניהו, בעוד ששקד מונתה לשרת המשפטים. בהמשך לאחר פיטורי יעלון והתפטרות ליברמן, לחץ בנט לקבל את תיק הביטחון, אך נתניהו נטל את התיק לעצמו. שנה לאחר מכן ימונה לשר הביטחון, אך בממשלת נתניהו אחרת. 

רכבת ההרים ההפכפכה של בנט נמשכה ב-2018 כאשר פרש מהבית היהודי והקים את "הימין החדש". המטרה הייתה להתנתק מהאגף החרד"לי ומרבני הציונות הדתית ולקבל קולות חילוניים. התוצאה: כישלון מהדהד. 1400 קולות חסרים, השאירו את בנט תחת אחוז החסימה, אך לא להרבה זמן. נתניהו לא הצליח להקים ממשלה ולאחר חצי שנה התקיימו בחירות נוספות. בנט ושקד התמזגו חזרה עם "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" והפעם שקד עמדה בראש, בעוד בנט יורד למקום הרביעי. בממשלת המעבר מונה בנט לשר הביטחון, ובבחירות לאחר מכן (סבב שלישי), ביקש את תיק הבריאות בעת מגפת הקורונה. נתניהו סירב והעניק לו שוב את החינוך.

הממשלה החדשה לא האריכה ימים ולאחר הפרת הסכם הרוטציה של נתניהו עם גנץ, נקבעו שוב בחירות. הפעם בנט התמודד בראשות מפלגת "ימינה", הבטיח שלא ילך עם לפיד (גם לא ברוטציה) וכן לא יקים ממשלה עם מנסור עבאס. בנט קיבל שבעה מנדטים, הוליך שולל את בוחריו, ועם ששה מנדטים (לאחר פרישת שקלי) חתם על הסכם קואליציוני עם לפיד, גנץ, ליברמן, סער ועבאס.

סגל מסכם את הפרק הזה בקביעה חריפה: "הפרת הבטחה בסדר גודל שכזה טרם הייתה במדינת ישראל. עזות מצח במיטבה".

טיל מתפצל

התחנה הבאה של בנט בראשות הממשלה הסתיימה במפח נפש גדול מצדו. לכל מקום בו הגיע התקבל בקריאות: "שקרן ונוכל". הנפילה הייתה מהירה וכעבור שנה (ו-18 ימים), קרסה  ממשלתו והוחלט על פיזור הכנסת והליכה לבחירות. בראשות ממשלת המעבר הוצב יאיר לפיד.

בנט הלך הביתה ולא התמודד בבחירות 2022. הוא לא רצה להירשם כראש הממשלה הראשון בהיסטוריה, שאינו עובר את אחוז החסימה. למקורביו אמר שהוא פורש ל"חמש עד שמונה שנים". בפועל לאחר שנה כבר אותת על רצון לחזור.

המסלול הפוליטי שלו דומה למסלול טיל בליסטי: משוגר מעלה, משנה כיוון, שב ומתפצל, וחוזר לאחור, כל פעם תחת שם חדש. האיש שהבטיח שלא ישב עם לפיד, והקים ממשלה שקמה על חוד קולו של מנסור עבאס, חוזר עכשיו במיתוג חדש: "בנט 26'".

סגל, שמעיד על עצמו כמי שמכיר את בנט היטב ונפגש עמו לאורך השנים בכל תפקידו הציבוריים, מתאר את בנט כבוגר "בית הספר הפוליטי של נתניהו", שהפך למעין שיכפול של רבו לשעבר, אך ללא הכריזמה, בלי התמיכה הציבורית, ובעיקר בלי היכולת לשרוד את העומס הפוליטי. בשונה מנתניהו ששומר כל השנים על נאמנות לאותה מפלגה, בנט דילג כבר חמש-שש פעמים ממפלגה למפלגה. 

סגל מנתח כיצד האיש שנכנס לזירה הציבורית עם סיסמה אידאולוגית נוקשה, הפך בהדרגה לדמות מפויסת שרצתה לנהל "ממלכתיות אחרת" אך איבדה את אמון הציבור בדרך. בנט מכונה כ"פוליטיקאי זיג‑זג", שטיפס לצמרת הפוליטית מצד שמאל ומימין, ולעיתים נראה שאינו יודע מה באמת הוא רוצה. האיש שהוביל בעשור הקודם את מעוז ההתנחלויות, מוצג כיום כמי  שמנסה ללכת בין הטיפות ונמנע מלהציג את עמדותיו. 

לדברי סגל, בנט ירש מנתניהו את הגישה הבוטה, את הטקטיקות התקשורתיות ואת חוסר המעצורים, אך לא את המשמעת העצמית או את הבנת המבנה המפלגתי במדינת ישראל. ממשלתו הקצרה לא קרסה בגלל רעיונותיה אלא בגלל ניהול רשלני, חוסר בסיס מפלגתי יציב, ותחושת זרות של הציבור כלפיו.

בעיני סגל, בנט סולק בגלל ניתוק מהשטח, וניתוק מהבייס הערכי שאִתּוֹ צמח. הסיסמה שלו בעבר, "לא נתפשר על ערכים" הפכה בדיעבד לפארסה, כאשר האיש עצמו הוביל מהלך של פשרה ערכית קיצונית עם הפרדת הבטחותיו. הציבור זכר ולא סלח.

לסיום תוהה סגל: מי יודע לאן ידלג בנט לאחר הבחירות ולמי יפנה עורף – לימין או לשמאל. מכיריו ומוקיריו משכבר הימים מתקשים לערוב שהפעם זה יהיה אחרת. בנט עצמו אמר בראיון (היחיד שלו עד כה) לתקשורת, שלאחר מה שקרה לו עם הפרת הבטחותיו, הוא נמנע מלהבטיח הבטחות אפילו לא לילדיו…

עמית והתדמית

אם מישהו מחפש עוד הוכחה ניצחת שהשופט יצחק עמית, שכפה את עצמו להיות נשיא בית המשפט העליון, הפך יחד עם חבריו לגוף פוליטי, הוא קיבל זאת השבוע. ידיעה שפרסמו הכתבים המשפטיים חשפה כי עמית מחפש יועץ אסטרטגי ומנהל משברים.

הכתבים המשפטיים, המשמשים דרך קבע כשופרות ליועמ"שית ול"נשיא ביהמ"ש העליון", ציטטו "גורמים משפטיים" עלומים, שהסבירו כי "זו תקופה קשה עבור בית המשפט העליון לאור המתקפות המרובות" וכי מדובר ב"תדמית מערכת המשפט וחשיבות אמון הציבור". אלא שהדבר שהטריד במיוחד את עמית קשור דווקא לאירועים שהתרחשו בדיון על ראש השב"כ רונן בר.

עמית, בזלזול משווע, הוציא אז את המשפחות השכולות מהאולם וספג על כך ביקורת נוקבת וציבורית. זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינה הוא מבקש יועץ אסטרטגי, בדיוק כפי שמבקשים לעצמם פוליטיקאים שנקלעו למשבר תדמיתי.

לעמית יש אכן צורך אישי ביועץ אסטרטגי ויועץ לניהול משברים שיכוון את דרכו. מתנגדיו טוענים כי זו פעם ראשונה שיש לביהמ"ש העליון "נשיא" עם כל כך הרבה סימני שאלה, שינוי שם (גולדפריינד) והכחשת ניגוד עניינים מול חברה שבונה לו נכס.

לשיא הגיעו הדברים רק לאחרונה עם חשיפת "שיחת הצעקות" הסוערת בתוך הבג"ץ בין עמית לשופט דוד מינץ, וכן בחילופי הדברים הקשים בינו לסגנו – השופט סולברג. מינץ וסולברג מחו בזעם על ה"הנדוס" השיטתי של ההרכבים שמבצע עמית, במטרה ברורה להטות מראש את תוצאות הדיונים. לצורך כך, הוא משבץ בדיונים החשובים לו רוב של שופטים אקטיביסטיים הדומים לו בדעותיהם, ולא שופטים הנחשבים לשמרנים.

ההדלפות הללו על חילוקי הדעות הפנימיים, מעידות כאמור כיצד הבג"צ הפך את עצמו לפוליטי לכל דבר. השאלה הנשאלת היא מדוע עמית נדרש ליועץ אסטרטגי חיצוני, כאשר עומדים לו לפתחו כמשרתים נאמנים, רוב רובם של כתבי המשפט. מדוע לבזבז כסף על חשבון משלם המיסים, כאשר "היועצים" הללו עושים זאת בשמחה על חשבון כלי התקשורת שלהם.

"חרדה קיומית" 

כותרת בלתי שגרתית התפרסמה אתמול בעמוד המאמרים של "הארץ": "התגייס חילוני, השתחרר עם כיפה". כותבת המאמר מירב מורן, מציגה בפני קוראי השמאל תזה שונה מדפוס חשיבתם המקובלת. 

לדבריה, כנגד הקריאות 'לגייס את החרדים' ולהחיל את חוק שירות הביטחון על כל האזרחים, ראוי לעצור רגע ולחשוב, אם באמת מוכנים החילונים לגיוס כזה, במחיר פגיעה בנקודה רגישה וכואבת מאוד בחייהם עצמם.

כראייה לדברים, מציג המאמר דוגמה: הבה נניח שקיימת משפחה חילונית בת שלושה דורות, וכל בני המשפחה תופשים את עצמם כליברלים וציונים ודוגלים כמובן ב"שווויון בנטל" ובחובה האזרחית להגן על המדינה. בנם הבכור בן ה–18, בוגר תיכון חילוני מצטיין, חובב פילוסופיה ואתיקה, ואפילו מתנדב במקלט לחיות בסופי שבוע.

"הבן הזה מתגייס ומשרת בבסיס סגור. המפקדים שלו בכיפות, רבים בפלוגה "סרוגים" בפאות, קוראים יחד בפרשת השבוע בהנחיית רב צבאי ועושים קידוש בערב שבת. בהתחלה הבן מגלגל עיניים, במיוחד כשחבריו לנשק מציעים לו להצטרף אליהם ולהניח תפילין. אבל הוא בכל זאת  מנסה ודי נחמד לו. לאחר מכן הוא מברר מה זה "בשר חלק", ובהמשך בשיחת טלפון עם אמו הוא מבקש שהאוכל שהיא מכינה לו יהיה כשר. בפעם הבאה כשהוא מגיע לחופשה בבית, הוא פולט בשולחן הארוחה המשפחתית: "אולי באמת שווה לבדוק איך זה לשמור שבת". חודשיים אחרי כן הוא חוזר מהצבא ולראשו כיפה".

כאן עוצרת כותבת המאמר ושואלת: האם אפשר לומר שהמערכת הפעילה עליו לחץ אידיאולוגי? שהצבא עיצב אותו מחדש? שהמדינה החדירה לראשו רעיונות שלא היו שם קודם? יד על הלב: האם היינו שולחים אותו לצבא אילו ידענו שאלו יהיו תוצאות השירות? ושמא: נמות ולא נגייס אותו?

לאחר שורת השאלות הללו מגיע המאמר למסקנה: כשמהרהרים בזה, קל יותר להבין מה עובר על הורה חרדי כשהוא שומע את הקריאה "לגייס את כולם". הפחד שלו איננו שונה עקרונית מהפחד של הורה חילוני: פחד איבוד הבן. במקום טיול אחרי צבא, תואר בטכניון וקריירה בהייטק, ישתחרר לנו מהשירות בגולני 'דוס־על־מלא'. יתחתן, ילמד בכולל וילדיו לא יורשו לאכול אצל סבא וסבתא אפילו קורנפלקס של בוקר".

לדברי הכותבת, "החרדים מבינים כנראה טוב מרבים מהחילונים, כי צה"ל הוא לא רק צבא ההגנה לישראל, הוא גם גורם מעצב ומסגרת מחנכת". מסקנתה נחרצת: הסירוב החרדי לגיוס אינו נובע משאיפה לחמוק מעול ומהתחייבות, אלא חרדה קיומית לשינוי זהות הילדים, עזיבת הדת, שבר משפחתי, ותהליך שעלול להסתיים באובדן קשר עם הבן.

וכך היא מסיימת את המאמר: "בפעם הבאה ששואלים "למה הם לא מתגייסים?" כדאי לשאול גם: האם היינו אנחנו מסכימים לשלוח ילד לצבא בידיעה שיחזור משם יהודי שומר מצוות בפאות וציצית"?

מיותר לומר שאין במאמר הזה כל חידוש. כל מי שעוסק בהסברה ובפולמוס עם אנשים מהציבור הכללי משתמש בטיעון הזה. אבל כאשר זה מגיע הישר מדפי עיתון הארץ, יש לזה בכל זאת משמעות אחרת. 

דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע

ההכרה והסערה: השבוע התחדש גל של "הכרה" במדינה פלשתינית מצד כמה מדינות אירופאיות. מדובר במהלך סמלי בעיקרו, שאומנם יצר סערה דיפלומטית ותקשורתית, אך אינו מביא עמו שינוי מהותי בשטח, מלבד תרגיל בידוד נוסף למדינת ישראל. "זהו צעד שמתגמל טרור", הגיב נתניהו. מזכיר המדינה רוביו: "זו סטירה בפרצופם של קורבנות הטבח". 

כיתור וכיבוש: החלטת הקבינט להחריף את הפעולה ברצועה, אם לא תהיה התקדמות בעסקת החטופים, עוררה את השאלה האם מדובר באיום אמיתי שישנה את כללי המשחק. או שמא עוד הצהרה שנועדה להרגיע את הרוחות בבית ולהפעיל לחץ על חמאס, בלי כוונה אמיתית לממש אותה.

סיפוח עזה: צמד המילים "סיפוח עזה", שעלה השבוע בישיבות הקבינט ודלף משם לתקשורת, עורר פולמוס נוקב. האם זהו ניסיון מחושב לאיים על חמאס במקום שהכי כואב לו – אובדן שטחים בעזה. או שמא מדובר בבלון ניסוי לקראת אפשרות של סיפוח בפועל. מכל מקום, מדובר במהלך בעל השלכות דרמטיות, פנימיות ובינלאומיות כאחד.

טקס הריסה: הטקס שנערך בחולון להכרזת הריסת מבנים שנפגעו מטיל איראני, זכה לגינויים וללעג. הטקס לא היה עצוב, אלא מגוחך. מדובר היה במחזה סוריאליסטי של יחסי ציבור מופרכים. המדינה "חוגגת" את הריסת ההריסות ורק טקס גזירת סרט היה חסר.

מחסן תיקים: שר התיירות חיים כץ הפך השבוע ל"מחסן תיקים" לאומי, כשהוא מקבל לידיו את תיקי הרווחה והבריאות למשמרת. בעבר כבר קיבל כץ את תיקי עוצמה יהודית עד חזרתו של בן גביר לקואליציה. ה"תיקן הלאומי" נחשב לשר נאמן שאפשר להפקיד בידיו כל תיק לשמירה זמנית, מבלי שייתן בו את עיניו ויבקש להשאירו אצלו. אמנם מדובר בנוחות פוליטית לקואליציה, אך התופעה של ריכוז תיקים כה רבים בידי שר אחד מעוררת שאלות על יעילות הממשל וחלוקת סמכויות תקינה.

ישיבת הדחה: היועצת המשפטית לממשלה צפויה להיות מודחת בישיבת הממשלה הקרובה ביום שני. ההליך לא יעבור את מבחן בג"צ, כפי שכבר רמז השופט סולברג, אולם השרים מתכוונים לאחר ההדחה, להפוך אותה ל"עציץ" עד שתבין ותתפטר מעצמה. ספק רב אם זה יקרה.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'