הפולמוס הגדול: הרמב"ן מול רבנו יונה על שמחה בגלות

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. (דברים א, יב)

במדרש (איכה רבתי פ"א) אמר רבי לוי שלשה אמרו בלשון איכה. משה ישעיהו ירמיהו משל מה הדבר דומה למטרונה שהיו לה ג' שושבינין, אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה אותם בשלותן אמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם ישעיהו ראה אותן בפחזותן אמר איכה היתה לזונה וגו' (ישעיה א). ירמיהו ראה אותה בניוולה אמר איכה ישבה בדד (איכה א).

אסור לאדם למלא פיו שחוק

הנה מצינו בגמ' בברכות (לא, א), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהילים קכו, ב) 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה', אימתי בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה', ואמרו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מאותו זמן ששמע מרבי יוחנן רבו.

האיסור משום החורבן או הרחקה מעבירות

והרמב"ן (תורת האדם ענין אבלות ישנה) מבאר, כלומר בזמן גלות שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה' אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ומבואר בדברי הרמב"ן שכל האיסור הוא בזמן הגלות ואחרי הגאולה לכאורה יהיה מותר, ונראה שהאיסור משום זכר לחורבן.

והרבינו יונה (ברכות כא, א מדפי הרי"ף) הקשה על הרמב"ן, שהרי בלשון הגמ' מבואר שאסור למלא שחוק בעולם הזה ולדברי הרמב"ן היה צריך לומר בזמן הזה משחרב בהמ"ק, ומוכח שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן ביהמ"ק היה אסור למלאת שחוק פיו בעוה"ז, ומבאר שהטעם לפי שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצוה, ומה שאמרו בגמ' שבזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה אז ימלא שחוק פינו, היינו מזמן שיעשה עמנו נסים ויושיענו ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו הגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתנו ויבושו, ושמחה כזו שהוא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא, ומבואר שהאיסור גם בזמן ביהמ"ק שלא יבוא לידי עבירה.

וכתב הטור (או"ח סי' תקס), ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו', וכתב הבית יוסף (סעי' ה), שמפרש הטור שאסור דוקא בימי הגלות וכך פירש הרמב"ן, אבל רבינו יונה פירש שגם שלא בזמן הגלות אסור לפי ששמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח מהמצוות, ולמד כן בדברי הטור שכתב שאסור למלא דחוק פיו בזמן הזה ולא כדברי הגמ' שאסור למלא שחוק פיו בעולם הזה.

ובספר האשכול (הלכות תפילה) כתב, שיש לנו לדאוג על חורבן בית המקדש, משל לתלמיד אחד היושב לפני רבו ורבו מיצר אף הוא מיצר עמו, ומשחרב בית המקדש אין שחוק לפניו לפיכך אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, ומבואר כדברי הרמב"ן, וכן מבואר בספר חסידים שכתב, הישמר בכל מאמצי הכח שלא תמלא פיך שחוק בעולם הזה שלא בעתו כי אם בחנוכה ובפורים תשמח לשם שמים, ולעולם גיל ברעדה וזכור ירושלים בראש שמחתך, אבל כל השנה לא תשמח כי דיו לעבד להיות כרבו כי אפי' הקב"ה לא נמצא שחוק לפניו מעת החורבן, וכדברי הרמב"ן.

ובשיטה מקובצת (ברכות שם) מבואר, שמה שאסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק אבל לימות המשיח שאין יצר הרע אין לחוש, והוא כדברי רבינו יונה.

ובעמק שאלה, (קנח פירוש ה) הביא בדעת השאילתות, שכתב את הדין שאסור למלא פיו שחוק בהלכות החורבן, ומשמע ששייך לחורבן בהמ"ק וכדברי הרמב"ן, ואי"ז בשחוק של הוללות, אלא אפי' שמחה של ישועה ששמחים בישועתו יתברך אסור בזמן החורבן עד שוב ה' את שיבת ציון, ובמה שהקשה רבינו יונה שהיה צריך לומר מזמן שחרב בית המקדש, כתב ליישב, משום שלא תלוי דוקא בחורבן בהמ"ק אלא אפי' היה בהמ"ק קיים רק שאנו היינו מטורפים בגלות.

אמנם הרי"ף הביא דרשה זו על הפסוק (משלי יד, כג) 'בכל עצב יהיה מותר', ומשמע שהוא משום חורבן הבית, וברבינו יונה (ברכות נז, א – מדפי הרי"ף) כתב, 'בכל עצב יהיה מותר' כלומר, בכל עצב שהאדם עצב, יש בו יתרון, כדי שלא ישמח וימשך אחרי תענוגי העולם הזה, ואינו רוצה לומר שישתדל האדם שיהיה עצב, שהעצבון חולי הגוף, וכשאדם חולה אינו יכול לעבוד הבורא יתברך כראוי, אלא שלא יהיה שמח ולא עצב כי אם על אמצעי.

שחוק בשמחה של מצוה

והנה בשולחן ערוך (או"ח תקס, ה) כתב, אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, וכתב הט"ז (סק"ז), שמשמע שנקט כדברי רבינו יונה לפי שכתב בעולם הזה ולא כדברי הטור, וכתב שיש לחלק בזה דלענין שמחה שאינה של מצוה ודאי אסור גם שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק, אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שביהב"ק קיים, כגון שמחת בית השואבה ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז, ובזמן הגלות אסור כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק.

ובשו"ת בני בנים (ח"א סי' טז) דחה את דברי הט"ז שאוסר גם בשמחה של מצוה בה' קושיות והוכיח שאין איסור בשמחה של מצוה כלל.

ובשערי תשובה (או"ח סי' תרצז) כתב, שמבואר (סי' תקנט) שאדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטווינו על הוללות וסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר, וכן מבואר ברמב"ם, ובמפרשים פירשו בפסוק 'לשחוק אמרתי מהולל' דהיינו שיש בשחוק בחינה של הוללות, 'לשמחה מה זו עושה' היינו שיש שמחה שהיא מותרת בשמחה של מצוה, ולכן יש ליתן לב לדעת אם היא שמחה של מצוה או לא.

ובמגן אברהם (סקי"ב) כתב, ששחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וכדברי רבינו יונה, ויש להקשות לדבריו, מדוע הזכיר השו"ע בהלכות האיסורים משום החורבן, ואפשר לבאר שגם לדברי רבינו יונה כשיבנה בית המקדש יהיה מותר השחוק שנא' 'אז ימלא שחוק פינו', לכך כללו השו"ע בהלכות החורבן.

האיסור בשחוק בעולם הזה

וכתב הלבוש (סעי' ד), שמכל מקום אסור לכל אדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השמחה היתרה מרגילה את האדם לעבירה, וכתיב 'אז ימלא שחוק פינו' בעולם הבא שנהיה נהנין מזיו שכינה ולא בעולם הזה, אמנם בדברי רבינו יונה מבואר שבזמן הניסים יהיה מותר בשחוק, וכן מבואר בערוך השולחן (סעי' ח) כתב, אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וזהו אפילו בזמן המקדש אסור וזהו כשעוסק בשחוק זמן מרובה עם אחרים אבל שחוק בעלמא אין לחשוש, וכדברי רבינו יונה.

והמהר"ל (נצח ישראל פרק כג) מבאר, שהאדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות, שהוא בפעל הגמור, ולא כך השמחה שהוא שייך בלב, שנאמר (תהלים ד, ח) 'נתת שמחה בלבי', אבל השחוק הוא בפעל, כאשר יש לו שחוק ואי"ז ראוי לעולם הזה כלל, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפעל, רק לעתיד, ואז נאמר 'אז ימלא שחוק פינו' כי יאמרו 'הגדיל ה' לעשות עם אלה' כי כאשר יהיה לעתיד שלא היה האדם קודם בפעל השלימות, ומה שאמרו שאסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, אינו מצד החורבן, שהרי אמרו 'בעולם הזה', ודבר זה משמע אף בשעת בנין הבית אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, עד שיהיה העולם בשלימות בלא חסרון.

ובעין יעקב בברכות כתב, שאסור להיות בשמחה שלימה עד שלא תבוא הגאולה השלימה.

והנה ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות רס) כתב, שצד ההיתר בליצנות הוא ליצנותא דעבודה זרה,  ויש להקשות שהרי אסור למלא פיו שחוק אלא שרק מעבודה זרה גמורה שכבר ביטלו ליצרא דעבודה זרה מישראל מזה יוכל כל אחד מישראל להתלוצץ, משא"כ בשאר ליצנות.

אם היה מותר שחוק בבית שני

במהרש"א (חדושי אגדות ברכות לא, א) כתב, שלכאורה היה יותר מבואר אם היו מביאים את הפסוק 'את שיבת ציון היינו כחולמים' שהוא הזמן שימלא שחוק פינו, ולא כפי שהביאו 'אז יאמרו בגוים הגדיל ה' וכו', וכתב לבאר לפי שהפסוק בראשון מדבר בזמן שעלו מבבל שהיתה הגלות שבעים שנה לאחר חורבן בית ראשון, ועדיין לא היתה גאולה שלימה שעדיין היו תחת מלכות פרס ואח"כ מלכות יון ואח"כ תחלת מלכות רומי, ולכך הביאו מסוף הפסוק שמדבר בגאולה העתידה שתהיה לימה שיאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה יותר מהגאולות הראשונות, כמו שנאמר (ישעיה מג, יח – יט) 'אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו, הנני עשה חדשה עתה תצמח וכו'.

וברי"ף (על עין יעקב ברכות אות פב) תירץ, ונראה עם מה שאמרו בזוהר (פרשת אחרי מות) שבדברים של חול אסור בשחוק אבל בדברי תורה נאמר 'עבדו את ה' בשמחה', ובתחלת הפרק נראה שאסור גם בדברי תורה, אבל מסוף הפסוק מבואר שבזמן שיאמרו הגדיל ה' לעשות עמנו, שכיון דאיכא קידוש ה' יש למלאות שחוק, ולומדים מזה לעוסקים בתורה שמקדשים שם ה' בתלמוד תורתם שיש למלאות פיהם שחוק, ובתי' השני כתב כדברי המהרש"א.

יאמרו בגוים הגדיל ה' – שמחה בקידוש ה'

וכתב בפרישה, לבאר את דברי רבינו יונה, במש"כ 'אז ימלא שחוק פינו' שאינו בעולם הבא, אלא בימות המשיח או בימי בית שני שהרי הפסוק הראשון עוסק בזמן הגאולה של בית שני, ולכך ביאר שבעולם הזה אפילו בזמן שבית המקדש קיים אסור למלאות שחוק פינו כל זמן שיצר הרע גובר עלינו משום שהשמחה גורמת שישכח את המצוות ואפילו לימות המשיח אסור, עד שיעשה לנו ה' יתברך ניסים ונפלאות שמותר לשמוח משום פרסומי ניסא, דהיינו מתוך שיראו האומות שנהפך לנו אבל ליום טוב ולשמחה אז יכירו בגודל טובותינו ויאמרו הגדיל ה', ואם לא נשמח לא יוכר הבדל בין מה שהיינו בו בזמן השעבוד לזמן הגאולה, ומיד שיפורסם הנס יחזור הדבר לאיסורו והיינו כל זמן העולם הזה, עד שנזכה לעולם הבא ואז אין יצר הרע יגבר עלינו כי בלע המות לנצח, ואז יהיה מותר השמחה על כל פנים, ולזה אי"צ ראיה שמותר, ולפי"ז מה שמביאים ראיה מהפסוק אינה להתיר אלא שרק בזמן הנס יהיה מותר בשביל שיאמרו הגוים וכו', ודלא הלבוש שכתב שכל הפסוק הוא לעולם הבא.

ובחידושי הגר"א כתב, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, כי העני יש לו שמחה גדולה בטוב שיהיה לו אף בדבר מועט אבל לעתיד לבוא תהיה כל כך טובה לישראל עד שאף האומות יאמרו הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים אף שהאומות היה להם רוב טובה גם קודם לכן אעפ"כ יקנאו לישראל מחמת שגדלותם תהיה הרבה מאוד וזה לא היה עדין אף בזמן הבית כי לא היה להם רב טוב כל כך.

שמחה של מצוה בדברי תורה

ובשערי תשובה (או"ח סי' תרצז) כתב, שכיון שיכול להמשך לשחוק וקלות ראש מתוך שמחה של מצוה, יקח תבלין לבסם השמחה בד"ת וחדוות ה' יהיה מעוזו, ויטב לבו בד"ת, וזה מש שאמר 'וטוב לב משתה תמיד', ויה"ר שיהיה לנו לב אחד לאבינו שבשמים ונשא לבבנו אל כפים אל הפותח יד בתשובה יהיו אמרינו לרצון לפני אדירי כל חפצם לשקוד על דלתות התורה והמצוה ליישר מסילה באורח חיים, ואשר יספוק עלימו בדינים או חתום באפוקי מגינים בשערי תשובה ויד אפרים יאיר עינים, ויקרא שם המקום מחנים, וה' ישיב שבותינו בישיבת ציון וירושלים, והיו לאחדים עץ יהודה את עץ יוסף אשר ביד אפרים.

🙤🙦

החורבן בתורה

טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'. (איכה ב, ט)

הרי מבואר, שבזמן הגלות אין תורה, ויש להקשות שהרי יש גם בזמן הגלות את התורה ואם כן מה ביאור הפסוק שאין תורה.

הנה מצינו בגמ' בבבא קמא (נט, א) שאליעזר זעירא הלך עם נעליים שחורות [פירש"י כמנהג האבלים], ואסרו אותו תלמידי ריש גלותא עד שהתברר שהוא אדם גדול בתורה, שאל"כ אינו ראוי להתאבל על ירושלים, ומבואר שהאבלות שייכת במי שהוא ת"ח.

ותן חלקנו בתורתך

והנה כתב הרמ"א (או"ח קכג, א), שנהגו לומר אחרי התפילה, 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות', כי התפלה במקום העבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש, וצריך לבאר את הקשר בין בנין בית המקדש למה שיתן חלקינו בתורה.

והנה מצינו במשנה באבות (פ"ה, מ"כ), יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, וכתב הגר"א, שהיה צריך לומר את היהי רצון בסוף הפרק, ובסוף הפרק כתב, שהיה צריך לומר יהי רצון וכן בסוף מסכת תמיד, לפי שהוא כלל התורה שמשה קבל תורה מסיני וכו', ואין תורה בלא בית המקדש, כמש"כ 'מלכה ושריה בגוים וגו', וכמו שכתוב (ישעיה יא, ט) 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'.

חכמת התורה שהסתלקה

ובאורות הגר"א (ליקוט תקו"ז נג, א) כתב, שכן הוא בתורה שעכשיו אין אנו מקבלים שום דבר חידוש בתורה כמו בזמן בית המקדש אלא מה שאנו מוצאים כתוב בספרי הראשונים, ובמן בית המקדש היו משקים לתורה, כמו שכתוב על ר"ע (במד"ר יט, ד) 'דברים שלא נתגלו למרע"ה ודריש על כל קוץ וקוץ' וזו היא השקאת התורה, משא"כ עתה 'מלכה ושריה בגוים אין תורה' ואין לנו אלא ספיחי הראשונים הלואי שנוכל להבין דבריהם, וכתב הגר"א (אד"א מלכים א א, כא), וזה שאמר על ר' יוחנן בן זכאי עמוד הימיני פטיש החזק, שהם כנגד ג' עמודים שהעולם עומד עליהם, אך שבעונותינו אין בית המקדש, ושני עמודים נחסרו, עבודה ותורה, כי מלכה ושריה בגוים אין תורה, לכך לא נזכר עמוד אצל הימיני שהוא גמ"ח וכנגדן מצות עשה, ופטיש החזק הוא כנגד מצוות לא תעשה שמתגבר על יצרו ומפוצץ אותו כפטיש יפוצץ סלע, ונר ישראל הוא נגד התורה אור, וכן מבואר בגר"א (משלי ז, כ), נגד החכמה אמר כי אין האיש בביתו שבית המקדש חרב והקב"ה אינו שוכן בציון שמשם באה החכמה.

הרי מבואר בדברי הגר"א שאמנם נשאר בידינו התורה אבל אין את החכמה, וכל מה שנשאר בידינו הוא ספיחי הראשונים והלואי שנוכל להבין דבריהם.

השפעת החכמה מבית המקדש

ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' צד) כתב בביאור מצות השבת, שנתפרש בתורה הטעם (שמות לא, יז) 'כי ששת ימים עשה ה' וגו', יש בענין השבת סוד נשגב מאד, ואולם גם הטעם הזה הנגלה כולל ענינים לא יכילום ספרים, למי שדעתו יפה, שיכולתו יתברך לברוא נבראים רבים ונכבדים מן האפס הגמור כשמים וכל אשר בם והארץ וכל אשר עליה ולעשות שאינו ישנו, כי זה כלל כל מעשה בראשית ומי בראו ברוך הוא, וכן במצות הסוכה וכן מקצת מן המצות כל שכן את אשר לא נתפרש טעמם בתורה, ודע כי לכל אלו יש לבעלי סודות התורה טעמים נכבדים מאד, אף כי בעון הדור נסתתמו מעינות חכמה אחר שגרם החטא ונחרב בית קדשנו ותפארתנו שמשם היה משך הנבואה והחכמה נמשך לחכמים ולנביאים.

ובתוספות (בבא בתרא כא, א) כתב, שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כמו שדרשו בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה, הרי מבואר שהטעם שהיו עוסקים בתורה ביותר יראת שמים.

בדרשות הר"ן (דרוש ח) כתב בענין החכמה והנבואה, שכמו שבזמן שבית המקדש קיים, היה המעון ההוא המקודש, מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא, היה שופע על כל ישראל, כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם גם אם לא ישתתפו עמם, אבל מצד המצאם בדורם, שהם עצמם כמו המקדש המקודש.

החורבן בחלק הנשמה הרוחני

ובמהר"ל (נצח ישראל פרק ט), מבאר בדברי הגמ' בחגיגה (ה, ב), שנאמר (ירמיה יג,יז) 'במסתרים תבכה נפשי', ומעמידים שבוכה ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי 'הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו', כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בברכות (י, א) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים, ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי הנשמה שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש, שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועתה הם חסרים, אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון.

והנה בשיר השירים (ח, א) 'מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי', וכתב הגר"א, שאז תהיה אהבה גלויה שגם אם אמצאך בחוץ אשקך ולא יהיה בוז לי, והנמשל הקב"ה הוא האיש וישראל היא האשה וסודות התורה הם הנשיקות, והענין שאחר החורבן אין רשאין לגלות פנימיות התורה והן הסודות, אך הש"ס והוא הפשוטין יכולין ללמוד, ובאבן שלמה (פכ"ח, כו) כתב שהאגדות שלפי הנראה הם דברים בטלים בהם גנוז כל הסודות, וזה מרומז במש"כ 'והוא מחולל מפשעינו' שלעתיד יתגלה הסוד שבתוכו והיא התורה החדשה שתתגלה לעתיד, ועכשיו א"א לגלות את הסוד שבתוכו, וכן מבואר בגמ' בחגיגה (ה, ב) שכיון שגלו ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה.

החורבן בבנין בית שני

עוד מצינו בגמ' בבבא בתרא (ג, ב) שבבא בן בוטא ניצל מכל החכמים שהרגם הורדוס, ונתן לו עצה לכפר על מעשיו שישבור ויבנה את בית המקדש יותר יפה, וכתב החתם סופר (נדרים סו, ב) לבאר לפי"ז את דברי הגמ', שהאשה השליכה שתי נרות על בבא בן בוטא, לפי שהשיא עצה להורדוס לבנות את בהמ"ק שמיום שנבנה בית שני ע"י רשיון כורש נסתמה הנבואה, ומיום שנבנה בנין המפואר ע"י הורדוס העבד אז נחלקו ב"ש וב"ה ונעשה תורה כאלפים תורות, מפני שהיה יד עכו"ם באמצע, הרי גרם בבא לכבוי ב' המאורות נר תורה ונר עבודה, וסבר שלך השליכה עליו את הנרות, ולכך אמר שיצא ממנה שני בבא כיון שאם היה עוד חכם שנשאר לא היה משיא עצה להורדוס.

ובכסף משנה (פ"ב הל' ממרים ה"א) כתב, מדוע אין האמוראים חולקים על התנאים, לפי שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה, ולכאורה זה תלוי בחורבן ביהמ"ק שנטלה התורה.

לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com