חבר הכנסת מאיר פרוש, לשעבר שר ירושלים ומסורת ישראל, הקים בימים האחרונים אוהל מחאה מול לשכת היועצת המשפטית לממשלה, בעקבות הרדיפה נגד לומדי התורה. בראיון שקיימנו עמו באוהל המחאה, הוא מסביר כיצד הגיע להחלטה על הצעד הזה, מתייחס למצבו האישי, לביקורת בציבור ומשתף בתחזיתו לעתיד המאבק.
לצפייה ישירה באמצעות האתר
פרוש פותח את דבריו ומספר על ההתרחשות שהובילה אותו להקים את האוהל. "ישבתי בכנסת, בישיבה של כמה חברי כנסת, וסיימנו את הדיון בערב. כשחזרתי לחדר עם שני העוזרים שלי, התחלתי לדבר על המצב. עצרו שני אחים שיושבים בכלא בגלל שלמדו תורה, ואני הרגשתי לא בנוח לשבת בכנסת הממוזגת בזמן שהם מאחורי סורג ובריח. אמרתי לעוזרים, 'בואו נצא מכאן, בואו ניסע למשרד המשפטים', והקמנו את האוהל הזה".
על המטרה של אוהל המחאה הוא מסביר, "לי אישית זה מפריע מאוד שאנשים יושבים בכלא בגלל שהם לומדים תורה, ולכן אני לא יכול להיות שאנן ולשבת בלשכה. באתי לכאן מכיוון שהיועצת המשפטית לממשלה היא זו שדורשת את המעצרים. היא שלחה 84 אלף צווי גיוס, כשהמתווה שעל בסיסו נשלחו הצווים חסר אחיזה במציאות. אף אחד לא מתגייס, וגם לא יתגייס". פרוש מדגיש כי לא מדובר במחאה בודדת: "אני לא לבד במערכה, הרב אייכלר והרב אורי מקלב ביקרו כאן, ורבים נוספים מתקשרים. לא לכולם קל להגיע בחום הזה, אבל אני מרגיש כאן נוח יותר מאשר בלשכה הממוזגת". הוא לא מציב מועד סיום למחאתו ורק אומר, "אני כאן. אם המצב יחמיר, הדבר יקבל ביטוי אחר".
פרוש קושר את המאבק הנוכחי למאבקים של העבר, ומשתף כי המאבק הנוכחי אינו שונה ממה שחווה בבית אביו: "אבי, זכרונו לברכה, אמר לי ארבע שנים לפני שנפטר שהבעיה המרכזית של היהדות החרדית היא בית המשפט העליון. הוא אמר לי שאם לא נדע לטפל בנושא הזה, אנחנו נהיה במצב קשה. אני יודע שאנחנו ננצח במלחמה הזו. לא תהיה ברירה".
יו"ר שלומי אמונים ומי שנחשב לסמן הכי ימני ביהדות התורה, מתייחס גם לביקורת מהציבור הדתי-לאומי: "אני לא מאמין שזו הציונות הדתית. הרי הם אלה שהתחילו את הפטנטים האלה, לעלות על גבעה עם צריף, ולהביא, כפי שאמר פעם אריק שרון, "אם יש צריף צריך שיהיה שומר, ואם יש שומר צריך להביא כבשה, ואם יש כבשה צריך להביא חלב", וכך זה מתפתח. הציונות הדתית לא לועגת.
מה שכואב לי עליהם זה שהם לא מבינים דבר אחד: הם אומרים שצריך שוויון, שהחרדים לא משרתים ולא נותנים דוגמה אישית. אבל מישהו אחר יבוא וישאל, "איפה השוויון בין הציונות הדתית, שהישיבות עם הסדר שלהם משרתות רק 14 חודשים ולא שלוש שנים?" אולי זה יותר קצת, אולי פחות קצת, אולי זה לסירוגין. זה לא שוויוני, זה לא דומה, וגם בהם יטפלו. במקום שהם יבינו שצריכים לעמוד כחזית אחת, יש ביניהם כאלה שמזגזגים. אבל זה לא על האוהל, האוהל הוא בסדר, כי הם בנו הרבה היאחזויות עם אוהלים".
בתשובה לשאלה על דרישותיו, מסכם פרוש את מטרת המאבק: "אני לא בא להציג תנאים. אני יודע שכל מי שלמד תורה תמיד קיבל דיחוי, וכך צריך להיות גם עכשיו. קודם כל, שיחזירו לנו את המצב שהיה. לזה אנחנו צריכים לחזור".
