בפרשת השבוע אנו קוראים את הפסוק "וּבוֹ תִּדְבָּקוּן". לכאורה, ניתן לחשוב שהדבקות בה' דורשת התנזרות מוחלטת מענייני העולם הזה, עיסוק בתורה יומם ולילה וקיום מצוות בלבד. אולם, דרשה זו אינה מדויקת. מצד שני, חז"ל דורשים את הפסוק "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" על עונג שבת, דבר המלמד אותנו שכן עלינו ליהנות מהעולם הזה.
חז"ל מסבירים ש"וּבוֹ תִּדְבָּקוּן" משמעותו הידבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא: "מה הוא רחום, אף אתה רחום". הדבקות האמיתית בה' מתבטאת במידות טובות, במעשים של חסד, צדקה ורחמנות כלפי הזולת. זהו יסוד העבודה ה' – בין אדם לחברו.
דוגמה בולטת לכך אנו מוצאים בסיפורו של אברהם אבינו. כאשר הגיע לאבימלך מלך פלישתים, הוא אמר "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי". על סמך מה קבע אברהם כי אין בפלישתים יראת שמיים? כפי שמסבירים חז"ל, כשאברהם הגיע למקום, איש לא התעניין בשלומו, לא דאג לו למזון ולמקום לינה ולא הציע לו הכנסת אורחים. המעשה הזה, המעיד על חוסר אכפתיות בסיסי, הוא שהראה לאברהם שחסרה להם יראת שמיים.
הבעיה, אם כן, לא הייתה בשאלה על אשת אברהם, אלא בכך שהם לא שאלו על צרכיו הבסיסיים כאורח. חוסר הכנסת האורחים העיד על חוסר מידות טובות, וכאשר אין מידות טובות – יראת השמיים חסרה, והדרך למעשים קשים כהרג פתוחה.
