ערב שבת שלום ומבורך, פרשת "ראה". ראשי התיבות של "ראה" מרמזים: "ראו, אלול הגיע". אנחנו עומדים בפתחו של חודש הרחמים והסליחות, תקופה מיוחדת של קרבת אלוקים. השבת נקרא פרשייה עמוסה במצוות, ובה נתמודד עם ציווי שנראה כמעט תמוה: "פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ… נָתוֹן תִּתֵּן… וְאַל יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ".
כשאדם עוזר לעני, האם ליבו מתמלא צער? הרי התחושה הטבעית היא שמחה והתרוממות רוח. אז מדוע התורה מזהירה "ואל יֵרַע לבבך"? לעיתים, אנו רואים סבל נורא ושואלים את עצמנו: "מה כבר יעזורו כמה שקלים שאני אתן?". התורה משיבה: "ואל יֵרַע לבבך". אתה תן את מה שאתה יכול. הקדוש ברוך הוא כבר ידאג להשלים את החסר.
אך לא על כך אנו רוצים להרחיב. בהמשך הפרשה, התורה מפרטת את הדינים על כשרות המזון – מה מותר ומה אסור לאכול מבעלי חיים, דגים ועופות. התורה מביאה רשימה ארוכה של עופות טמאים האסורים באכילה, ובהם בת היענה, הדאיה והינשוף. בתוך הרשימה הזו נמצא גם הדוכיפת.
תרגום אונקלוס, שנוהג לתרגם תרגום מילולי, מכנה את הדוכיפת "נגר טורה", שפירושו "חותך הרים". חז"ל בתלמוד (גיטין ס"ח) מספרים אגדה יפהפייה על הדוכיפת: שלמה המלך, בעת בניית בית המקדש, ביקש לחצוב את האבנים למזבח. אך לפי ההלכה, אסור להשתמש בברזל (כמו דיסק או מסור) לבנייה. כיצד ניתן לחתוך את האבנים? שלמה המלך נזכר בתולעת השמיר, ששימשה את משה רבינו לחקוק את שמות השבטים על אבני החושן, והוא יצא לחפש אותה.
הוא פגש שדים שאמרו לו שתולעת השמיר נמצאת אצל הדוכיפת. אך הדוכיפת נשבעה שלא תמסור אותה לאיש. שלמה המלך, בחוכמתו, שלח את בניהו בן יהוידע, שר הצבא שלו. בניהו הניח קערת זכוכית על קן הדוכיפת, והיא, בניסיונה להאכיל את גוזליה, הוציאה את תולעת השמיר. ברגע שהתולעת נגעה בזכוכית, הקערה נשברה בקול רעש גדול. הדוכיפת נבהלה, ובניהו ניצל את ההזדמנות, לקח את התולעת והביא אותה לשלמה, וכך נבנה בית המקדש.
כאן עולה שאלה תמוהה: הדוכיפת, עוף נאמן כל כך, שהיה מוכן למסור את נפשו ולא להפר את שבועתו – מדוע הוא נחשב לעוף טמא? המפרשים עונים תשובה מפתיעה: הדוכיפת, לאחר שנלקחה ממנו תולעת השמיר, הלך והתאבד. הוא היה נאמן בצורה מוחלטת, אך לא ידע להשלים עם המציאות החדשה. הוא היה "נאמן" במובן של ישר דרך, אך לא היה "מאמין".
התורה לא מסתפקת בהוראה להיות רק אנשים ישרים ונאמנים. היא דורשת מאיתנו להיות גם מאמינים. נאמנות ללא אמונה היא כמו "עוף טמא". כדי להיות "טהור", עלינו להיות ישרים ונאמנים, אך גם ובעיקר – מאמינים. כל אחד מאיתנו, לא משנה מה עבר או מה הוא עובר, צריך להתחזק באמונה שהכל בא מאיתו יתברך, ושהכל לטובה. שנזכה לראות את הטוב בכל דבר.
שבת שלום ומבורך לכולם.
