"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם… וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם."
לכאורה, היינו מצפים שהפסוק יאמר "אשר תעשו את מצוות ה'", בדומה לביטויים רבים אחרים בתורה. מדוע אם כן התורה הקדושה, מפי משה רבנו, משתמשת דווקא בלשון "תשמעו"? מהי אותה "שמיעה" שהופכת את המצווה לברכה?
כדי להבין זאת, נציג שתי דמויות ביום הכיפורים. הדמות הראשונה: אדם הנכנס לבית הכנסת בערב יום הכיפורים. הוא רואה את סידור התפילה העבה, ולבו נופל. הוא חושב לעצמו: "מה, צריך לגמור את כל זה? איך אפשר להתפלל תפילה כל כך ארוכה?" הוא אמנם צם ומקיים את מצוות היום, אך הדבר גורם לו סבל, כובד לב ואפילו כאבי ראש. הוא מקיים את המצווה מתוך כורח ולא מתוך שמחה.
הדמות השנייה: אדם אחר מתקרב ליום הכיפורים, וכל כולו אושר ושמחה. הוא מבין את גודל קדושתו של היום, יום טהרה וכפרה לעם ישראל. הוא מצפה לו בכיליון עיניים. כשהיום מסתיים, הוא חש מעט עצב וחיסרון, כאילו "נגמר מהר מדי", בדומה לילד שנהנה מפינוק מתוק.
שני האנשים מקיימים את אותה מצווה בדיוק, אך אחד חש קושי ועצב, והשני חש שמחה והתרוממות רוח. במה טמון ההבדל?
ההבדל טמון ב"שמיעה". אדם ש"שומע" אל המצווה, אינו רק עושה אותה באופן טכני, אלא מבין את מהותה. המצווה ברורה לו, הוא מבין מה טמון בה, והדברים מתיישבים על לבו. על כך אומר הזוהר הקדוש: "כל התרי"ג מצוות הן עצות טובות מלפני בורא עולם לעם הישראלי." כל מצווה היא עצה עמוקה ומתנה נפלאה שניתנת לנו מה' יתברך.
כשאדם מבין את גודל המתנה, הוא חש אושר אמיתי. הוא מקיים את המצווה מתוך הבנה, ולכן מקבל את הברכה הטמונה בה: "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם." לעומת זאת, אדם שלא מבין מה רוצים ממנו, שמקיים את המצוות רק מתוך כורח, מקבל את הקללה: "וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם." הוא אמנם עושה את המצווה, אך אינו מבין את הטובה העצומה שניתנה לו, ועל כן חווה אותה כעול.
הברכה והקללה לא נגזרות על האדם מבחוץ, אלא תלויות במבט הפנימי שלו. כפי שאמר הנביא ישעיה: "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם." כאשר האדם מטה אוזן, שומע ומתבונן במצוות ה', הוא מבין את עומקן, ונפשו מתמלאת חיות ושמחה.
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה." ה' שם את הברכה ואת הקללה לפנינו על מגש. ה' לא גורם לנו רע או טוב, אלא אנחנו אלו שיוצרים את ה"צינורות". כאשר אדם רואה ברכה, הוא מתחבר לצינור של ברכה. כשרואה קללה, הוא מתחבר לצינור של קללה. הכל תלוי במבט שלנו על הדברים.
אנו עומדים בכניסה לחודש אלול, חודש של סליחות וקרבה לה'. "אני לדודי ודודי לי." המטרה היא להתקרב לה' לא מתוך כורח או עול, אלא מתוך אהבה, הבנה ושמחה. כשיהודי מקדש את עצמו מעט, ה' מתקרב אליו הרבה. מי שמבין ש"קרבת א-לוהים לי טוב", לא ירגיש שקימה לסליחות היא מטרד, אלא הזדמנות יקרת ערך.
שבת שלום ומבורך.
