אל ביתו של מרן ה"חפץ חיים" מראדין נכנס ביום מן הימים רב מאחת העיירות הסמוכות. הוא נהג לבוא מפעם לפעם כדי להתייעץ על נושאים שעלו על שולחנו ברבנות, וניצל היטב את קרבתו הגיאוגרפית לליבה הפועם של היהדות החרדית דאז – ראדין. הפעם הביקור היה שונה. הרב נכנס אל הבית והיה כולו אומר ייאוש ועייפות. גם חשש וחוסר אונים ניכרו על פניו בבירור. בני הבית שהיו רגילים לראותו ניסו לדובב אותו כדי להבין מה אירע שם, בעיירה השלווה שלו. הרב לא אבה לדבר יותר מדי, ומיהר להיכנס אל ה"חפץ חיים", רבן של כל בני הגולה, כדי לשטוח בפניו את מועקתו.
"רב'ה, אני בצרה צרורה! כל ה'אידישקייט' בעיירה מוטלת כעת על כף המאזניים. החופשיים בעיירה מתכוונים לפתוח 'בית תרבות', וכמובן שההרס והנזק העתידיים מדבר כזה הם בל ישוערו. הבעיה היא שבעלי הבתים התקיפים והחזקים אינם מבינים את ההשלכות ורואים בדבר הזה משהו מבורך. נוצר מצב שהרבנות שלי בסכנה, כי אפילו אלו שתמיד קיבלו את דעתי אינם מבינים מדוע אני מתנגד למה שבעיניהם יכול להביא קידמה ותרבות. אם אמשיך במלחמה הזאת, הם עלולים להדיח אותי מהרבנות, והרב הבא ככל הנראה לא יבוא להתייעץ כאן על צורכי העיירה. המלחמה הזאת, שהיא מבית ומחוץ גם יחד, מתישה אותי. באתי לקבל דעת תורה: האם להילחם עד הסוף בלי לחשב את ההשלכות, כי זה כעת מה שצריך לעשות, או להניח לנושא, לתת להם כרגע את מבוקשם, ולהציל את שאר חלקי הדת שהעמדתי במשך שנים בעיירה? הורני רבנו מה לעשות בעת הזו?"
כוחה של אמונה במלחמה
הרים ה"חפץ חיים" את עיניו והביט באהבה אל הרב הנרעש. כדרכו, הוא השתהה קמעא לפני שפתח בדבריו. אחרי דקה ארוכה החל לשטוח את דבריו בבהירות: "בפרשת 'שופטים' מבארת התורה הקדושה את צורת היציאה ל'מלחמת מצווה' על אויבי ישראל. הכהן הגדול עומד ומפיח רוח לחימה בעם: 'וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה… אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם… לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם'. חז"ל מבארים: 'אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם מצהלות סוסים וצחצוח חרבות… אַל-תִּירְאוּ מהגפת תריסין… אַל-תַּחְפְּזוּ מקול הקרנות… וְאַל-תַּעַרְצוּ מקול הצווחות'… 'הן באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באין בנצחונו של מקום'".
"והנה ידועים הדברים", המשיך ה"חפץ חיים" במתק לשונו. "מלחמת היצר נמשלה אף היא ל'מלחמת מצווה'. גם במלחמה הזאת בא היצר וחילותיו בקולות וברקים. הרבה רעש וצלצולים מלווים את המלחמה הזו. הרבה קולות של הגפת תריסים וצחצוח חרבות. היצר מגייס לשורותיו את בעלי הקול והצעקה, הוא משתמש בכל האפשרויות כדי לאיים על תופסי התורה. אבל עיקר הכוח שלו הוא הקולות והברקים. הוא מגייס לשורותיו את בעלי הבתים החזקים ואת אלו שיכולים לערער כל דבר טוב.
אמנם מנגד, עומדים כוחות הטוב, הקדוש ברוך הוא וכל גונדו של הקב"ה. בוודאי שאלו חזקים יותר, 'אתם באין בנצחונו של מקום'. בכל מלחמה יש את אלו העומדים מהצד ומתבוננים כדי לראות איזה צד חזק יותר ואיזה צד יש לו את הסיכויים הטובים ביותר לנצח. הם ממתינים בסבלנות ומצטרפים לצד שבו הם בטוחים בניצחון. גם במלחמה הזאת הדברים מתנהלים אותו דבר. יש כאן מצד אחד מאה קולות של היצר וחילותיו, והוא גייס לשורותיו את כל מי שיכול לעשות רעש. ומנגד, יש את הקב"ה ומלאכיו העומדים ב'קול דממה דקה', ולהם באמת הכוח והממשלה. הדברים פשוטים", סיים ה"חפץ חיים" בנימה החלטית. "כבוד תורתו יעמוד מהצד ויפעיל את שיקול דעתו: האם להצטרף לצד הקולני או לצד החזק?"
הצד המנצח
רב העיירה שנכנס שפוף עם שאלה מהותית יצא זקוף עם הבנה שונה לחלוטין על המצב, כשפניו אל מלחמת המצווה העומדת לפניו. עכשיו, כשקיבל את המימד הנכון על הנושא, הוא יצא בידיעה ברורה שהוא בצד הנכון והמנצח. יסוד עצום נלמד מכאן למלחמת היצר כולה. לא רק בעיירות ובתי תרבות שנבנים, אלא גם בכל מלחמה קטנה בחיי היום-יום שבה מופיע היצר עם חייליו. הוא מאופיין במאה קולות של שקר, בעוד הצד שכנגדו עומד בשקט, אך הוא בעל הכוחות כולם. אם נזכור זאת ולא נתפעל מהרעש, נוכל לשקול את הדברים בצורה אובייקטיבית ולהצטרף אל הצד המנצח.
"'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה… אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם', 'תְּצַפֶּה לוֹ' – ורק לו!". רש"י מביא בשם חז"ל: "אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם".
שמעתי שהמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל אמר במלחמת ששת הימים, שאין הכוונה בדברי חז"ל לקריאת שמע בפועל, אלא לאמונה שבקריאת שמע. בעת צרה ומלחמה, שומה על האדם להתחזק ולקבוע בלבו רגשות של אמונה וביטחון בקב"ה, שהוא ורק הוא "בעל מלחמות", ולא לסמוך על "כוחי ועוצם ידי". כשגדעון לקח שלושים ושניים אלף חיילים כדי להילחם במדין, אומר לו הקב"ה: 'רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי'. כמות החיילים הגדולה עלולה להטעות, חלילה, וליצור בלב רגשות מוטעים, כאילו הניצחון הושג בזכות כוחם הרב. גם כשגדעון קורא: 'מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב', ועשרים ושניים אלף חיילים שייראו מעבירות שבידם שבו לביתם, עדיין אומר לו הקב"ה: 'עוֹד הָעָם רַב'. רק כאשר נשארו שלוש מאות חיילים שלא כרעו לבעל, אומר לו הקב"ה: 'בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן'.
תמימות עם ה'
זוהי ההנהגה בשעת מלחמה. הקב"ה רוצה שנגיע להכרה שלמה ואמתית, שעל אף שצריך לעשות השתדלות – אל לנו לסמוך עליה, כי הישועה אינה ממנה אלא אך ורק מאתו יתברך. 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ'. רש"י מפרש את הפסוק: 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו'. 'תצפה לו' – ורק לו! אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. 'אפס זולתו'. וכי לא ראינו זאת בחוש, עין בעין, במלחמת העצמאות? שאלו את הוריכם. עם ישראל היה במצב איום ונורא. וממה הגיעה הישועה? מכלום! לקחו שני מכסים של סירים ודפקו אותם אחד בשני, והערבים ברחו כאילו הייתה זו פצצת אטום. הישועה הגיעה מכלום. 'ה' עִּזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה'.
רבותיי, צריך ללמוד, ולא רק ללמוד אלא לחיות את דברי הרמב"ן על הפסוק 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ': "וטעם 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' – שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו. ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, ואם נשמע דבר מהם, נאמר: 'הכל בידי שמים'".
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גוליט זצוק"ל.
