"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". פרשת שופטים חלה תמיד בשבת שאחרי ראש חודש אלול. מכיוון שהדברים מכוונים בצורה מדויקת כל כך, ודאי שאפשר למצוא בפרשה את העבודה שלנו לחודש אלול. חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי", כל עניינו הוא להכין את עצמנו ליום ראש השנה הקדוש, היום שבו האדם והבריאה כולה מתחדשים.
"שופטים ושוטרים תיתן לך" – הדרך להתחדשות אמיתית ולצמיחה פנימית של שמחה היא באמצעות שיפוט עצמי. אדם שמחכה שאחרים ישפטו אותו הוא אדם רדום. אדם שממתין שיהיו שוטרים שיעירו לו הוא אדם רדום. הנביא אומר בהפטרת השבת הקדושה הזו: "הִתְעוֹרְרִי, הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם". את מי צריך להעיר? את הרדום. הכול תלוי בהתעוררות.
רבותינו הקדושים נותנים לנו משל: תרנגולת לבנה שכל נוצותיה התלכלכו בעפר. אם ננסה לנקות אותה מבחוץ, על ידי חבטות או שפיכת מים, היא לא תהיה נקייה באמת. אבל אם היא תרים את כנפיה ותנער את עצמה בעצמה, היא תהפוך שוב לבוהקת ולבנה. מכאן אנו למדים שהתעוררות פנימית של האדם יכולה להביא אותו מאפסי ארץ עד לרקיע השמיים.
כוח התשובה: לראות את מה שהלב רוצה
רבותינו מלמדים אותנו על כוחה של התשובה, ש"מגעת עד כיסא הכבוד". אדם שעושה תשובה מגיע עד כיסא הכבוד. במה דברים אמורים? איך מגיעים לשם? אומרים חכמים הסבר נפלא: אדם שאינו קרוב לה' הולך במשך שנים בדרך לעבודתו ורואה רק חנויות בגדים, מסעדות ודברים ארציים. יום אחד רחמו עליו מן השמיים, והוא זכה להתעוררות לעשות תשובה. הוא שינה את דרך חייו.
והנה, עכשיו הוא פתאום מתעניין בזמני תפילות ובדברים הנוגעים לשמיים. הוא הולך בדרכו לעבודה, ופתאום הוא רואה חנות שמוכרת כיפות, ובית כנסת בבניין. הוא שואל את בעל החנות: "מתי פתחת כאן את החנות?" ובעל החנות עונה שהיא קיימת כבר ארבעים שנה. ובית הכנסת? קיים שישים שנה. אבל הוא הלך שם עשרים שנה בכל בוקר ומעולם לא ראה אותם.
"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". מה שהלב חומד, העיניים רואות. כשאדם רוצה שמישהו יקשיב לו ויהיה מרוכז, הוא אומר לו: "שים לב". הוא מבקש שהלב יהיה ממוקד. כשהלב ממוקד, גם האוזניים והעיניים פועלות בהתאם. האדם הזה צעד עשרים שנה ברחוב הזה ומעולם לא ראה את בית הכנסת או את חנות הכיפות, מכיוון שזה מעולם לא עניין אותו. בוקר אחד, לאחר שעשה תשובה, הוא הולך לעבודה ומיד רואה את חנות הכיפות, כי זה מה שהוא רוצה.
נמצא שהאדם שעשה תשובה, שעד אתמול כל מחשבותיו היו בעניינים שפלים וארציים, פתאום מחשבותיו עוסקות בדברים שנמצאים "תחת כיסא הכבוד". זהו הפירוש הפשוט של "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד": היא מעלה את האדם מהתעסקות בעניינים אפסיים לחשיבה על דברים העומדים ברומו של עולם – על עבודת ה', הנהגתו והשגחתו.
כוחה של התעוררות עצמית
"שופטים ושוטרים תיתן לך". העבודה של חודש אלול היא להתעורר. התעוררות קטנה שלנו שווה אלפי שיחות והרצאות מוסר. כמו שאומרים, "יפה מראה עיניים מהלוך נפש". אדם יכול לשמוע אלף הרצאות, אך מראה אחד שווה להן. התעוררות אחת קטנה בליבו של האדם, כשהוא שופט את עצמו, מגיע למסקנות ומעמיד שוטרים לעצמו, מגיעה עד לשמי מרומים. הוא לא זקוק שיעירו לו מבחוץ או שישמרו עליו. הוא לא צריך שישאלו אותו מדי יום: "נו, באת לתפילת מנחה? נו, שמרת על הפה שלך?" אם צריך שוטרים, זו לא עבודה פנימית ואמיתית. אבל כשאני מתעורר מתוכי, אני מגיע לתוצאה הנפלאה הזו.
הסליחות והשבת כהכנה לתשובה
אמירת הסליחות היא דבר נשגב ונפלא, אך אדם יכול לומר סליחות ולהישאר אותו אדם. למה? כי הוא בא לשיר או ליהנות מבילוי חברתי, לא כדי להתעורר באמת. הסליחות נועדו להעיר את הלבבות, להרגיש את החטאים שלנו. חטא מלשון "החטאה", אני מחטיא את המטרה, אני לא בכיוון הנכון. צריך לזהות את הריחוק מהקב"ה ולזהות עד כמה גדולה קרבת ה'. וכל זה על ידי "שופטים ושוטרים תיתן לך" – שתהיה השופט והשוטר של עצמך.
השבת הקדושה בעצמה היא כוח עצום לכפרה. "אדם ששומר שבת כהלכתו, אף אם הוא עובד עבודה זרה, מוחלים לו". לכן השבת היא זמן מצוין לתשובה, כשהאדם מפשפש במעשיו. בשבת אין טלפונים, הוא לא עסוק בענייני העולם, וזה הזמן להרהר, לבחון את הנפש ולתקן את המעשים.
יה"ר שנזכה להיכתב בספרם של חיים טובים ובספרם של צדיקים. שבת שלום ומבורך.
