הקבינט דן, הצבא מתלבט וההכרעה מתעכבת | אריה זיסמן

הדיונים הממושכים בקבינט על אישור התוכניות לכיבוש עזה נמשכים ונמשכים, עד שיש הסבורים ולועגים, שאם היו נלחמים בפועל כמו פרק הזמן של התמשכות הדיונים הללו, המלחמה הייתה כבר מאחורינו עם ניצחון מוחלט על החמאס.  

ביום שלישי שוב התכנס הקבינט לישיבה "מכריעה". על סדר היום: עסקה או הכרעה. אלא שבצבא עדיין מתלבטים. הרמטכ"ל זמיר מצדד בעסקה חלקית לשחרור החטופים ורואה בכיבוש עזה מוצא אחרון בלבד. מנגד, אלופים אחרים ומפקדי השטח דוחפים למהלך התקפי שיכריח את חמאס לשחרר את כולם. השאלה היא האם מבצע כזה יסכן את החטופים הכלואים בעזה. הוויכוח נותר פתוח, ולכן גם השבוע אין הכרעה.

חבר הקבינט זאב אלקין הודה מיד אחרי הישיבה: "היה דיון, אבל לא מכריע. ההכרעה – ביום ראשון הקרוב". וכך, מדי שבוע, ההכרעה נדחית. נתניהו מושך זמן ומקווה שבינתיים "משהו יקרה".

מי שמתקשה להמתין, הוא הנשיא טראמפ, שנקט השבוע בלוח זמנים משלו, כאשר הכריז כי  "המלחמה תסתיים בתום שבועיים שלושה". טראמפ מצדד במהלך מכריע בעזה ומתקשה לראות את הסחבת הישראלית. בהתאם לכך התקיים שלשום דיון מעמיק בבית הלבן כדי לקצר את לוח הזמנים להמשך המלחמה, גם אם מדינת ישראל תאשר את תכניותיה לכיבוש העיר עזה.

טראמפ הידוע בשליפותיו, משתמש בפרק הזמן של "שבועיים שלושה" כמעט בכל נושא. בעבר כאשר דיבר כך בעת המלחמה באיראן אודות האפשרות שארה"ב תצטרף ללחימה, הוא הפתיע, כאשר זה קרה תוך יום אחד מהצהרתו. השאלה היא האם כרגע משהו מתרחש מתחת לפני הקרקע (חוץ מהחטופים – כפשוטו). האם טראמפ עומד להפתיע שוב עם משהו חריג?

אם מקשיבים להורי החטופים (מפורום "הגבורה"), אותם שנפגשים עם נתניהו תכופות, שומעים מהם אמירות דומות. אלי שתיוי, אביו של עידן הי"ד, מזהיר כי הזמן של החטופים הולך ואוזל וקורא למבצע צבאי אם חמאס לא ייענה לדרישות. לדבריו, נשיא ארה"ב הבטיח שהמבצע בעזה יסתיים "תוך שבועיים", אך התכניות למבצע עוד לא אושרו בדיון הקבינט האחרון. "אנחנו נותנים אוויר לחמאס לתת לנו תשובה, אלה שבועיים מאוד יקרים לחטופים", צוטט שתיוי.

בדבריו התייחס גם לישיבות הקבינט הארוכות וסיפק תובנה משלו: "כשיש ישיבות קצרות, זה אומר שיש החלטה פה אחד, מהירה ואפקטיבית. אני לא סופר להם את השעות, לא מעניין אותי שהם יישבו ויספרו סיפורים. אני רוצה לשמוע שהם הגיעו להחלטה מהירה וחד משמעית".

ובינתיים החמאס סופר את הימים, טראמפ סופר שבועיים, ורק הקבינט ממשיך לספור שעות.

די לניצול

ניסיונות ההשתלטות של קפלן והתקשורת על מטה החטופים נמשכו גם השבוע. אחרי הכישלון של "יום העצירה", שהוצג כהזדהות עם החטופים אך שימש בפועל למאבק פוליטי, יצאה התקשורת בקמפיין חדש תחת הכותרת: "ישראל מתייצבת". בפועל, ישראל לא התייצבה, בדיוק כפי שלא נעצרה בשבוע שעבר.

הדבר לא מנע מהתקשורת לדווח בהתרגשות על "מאות חוסמי כבישים" ו"רבבות משתתפים". בפועל ספרה המשטרה לכל היותר 15 אלף בעצרת המרכזית. בצמתים, המספרים היו מגוחכים: בכביש 4 – 17 מפגינים. בכביש 6 – 18. באיילון – 19. "השיא" נרשם במחלף שעריה, 28 חוסמי כבישים. לעיתים צוות הצילום שדיווח על החסימה היה גדול יותר מכל המפגינים גם יחד.

דו־שיח נדיר באולפן המחיש היטב את המצב: אחת מנשות המחאה הקפלניסטיות, נשאלה באולפן תקשורת שאלה ישירה וחריגה על ידי כתב הוגן (לשם שינוי), האם זה הגיוני ששבעה אנשים חוסמים כביש מרכזי למאות נהגים. בתגובה השיבה הקפלניסטית בשאלה: האם זה הגיוני ששבעה אנשים בקבינט חוסמים ציבור שלם. המראיין: אבל הם נבחרים? הקפלניסטית: "זה חמור עוד יותר".

הדו שיח הזה מלמד כיצד הפוליטיקה והמחאה חדרו להפגנות תוך ניצול כאבן של משפחות החטופים. לא הזדהות, אלא פוליטיקת ניצול נטו.

בפועל, חסימות הכבישים לא מועילות לחטופים, אלא מזיקות. הן מרחיקות את הציבור מההזדהות ומעלות את מחיר העסקה מול חמאס. את זה אמרה השבוע גם טלי גווילי, אמו של החטוף רן: "להפריע לסדר הציבורי לא יועיל ורק יזיק. חבל שמנצלים את המשפחות לצרכים פוליטיים". לדבריה, משפחות רבות חושבות כמותה, אך בתקשורת קולן כמעט ואינו נשמע.

ובינתיים, הקפלניסטים ממשיכים באמצעות התקשורת לנפח מספרים. הציבור רואה תמונות. והפער ביניהם גדול יותר מכל מחלף שנחסם.

פגישה וירושה 

המרוץ להובלת גוש המרכז-שמאל עלה השבוע מדרגה. לא פחות מחמישה ראשי מפלגות רואים עצמם מועמדים לראשות הממשלה, ואליהם הצטרפו לאחרונה שלושה נוספים שמסבכים עוד יותר את התמונה: גדי איזנקוט, אחריו מחזרים כולם, יועז הנדל עם "מפלגת המילואימניקים" שצפויה לנגוס קולות מכל הגוש, והשבוע גם יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, שהצהיר על כוונתו להיכנס לפוליטיקה (הרחבה לקמן).

עיקר השיח בגוש סובב סביב אפשרות של איחוד כוחות בין בנט, ליברמן ואיזנקוט. השאלה כמובן מי יוביל. איזנקוט יודע שסיכוייו קלושים, ולכן המאבק מתרכז בין בנט לליברמן, שניים שבעבר נאבקו זה בזה ולעגו אחד לשני. בנט אמר על ליברמן כי הוא עבר לצד השמאלי,  וליברמן אמר על בנט, שאף אחד לא סופר אותו כיוון שהפך לליצן. כיום הם מנסים לשתף פעולה, ומי שיוכל להכריע ביניהם יהיה גדי איזנקוט. אם יצטרף לאחד מהם, תהיה זו תוספת כוח משמעותית שעשויה לקבוע מי יעמוד בראש.

בשלב זה ליברמן ובנט אומרים כי הם לא עוסקים בשאלה מי יוביל, אלא בגיבוש הגוש. השבוע נפגשו השניים בביתו של בנט ברעננה. בתקשורת מיהרו לדבר על "כוח פוליטי חדש", אך למעשה הפגישה ממחישה את הפלונטר של גוש המרכז: שניהם מתחרים על אותו קהל יעד,   מצביעים שמאסו בנתניהו, אך מהססים להצביע לגנץ או לפיד.

קהל יעד זה מהסס מהצבעה לשמאל אך רוצה בכל זאת שינוי. בנט, ליברמן ואיזנקוט, מבינים שהם פונים לאותו קהל יעד, ומתלבטים מה יביא יותר קולות: ריצה בנפרד כפי שסבור ליברמן, או ריצה יחד, כפי שמתן כהנא מנסה לחבר בין כל השלושה.

ההערכה היא כי בשל המחלוקות ביניהם, ירוצו בנט וליברמן בנפרד. אין כל סיכוי שירוצו יחד. האגו שלהם גדול מידי ולא יאפשר איחוד: בנט רואה עצמו כראש ממשלה, ליברמן מאמין שהזמן שלו הגיע ואיזנקוט עדיין ממתין ולא מקבל החלטה. מבין כל השלושה, בנט הכי מוטרד. הסיבה: הוא טיפס גבוה מוקדם מידי וכל יום שעובר מוריד לו מנדטים.

עוד לפני הפגישה ברעננה, פנה ליברמן ליו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, בקריאה לכנס פגישה עם ראשי המפלגות הציוניות באופוזיציה, כולל נפתלי בנט וגדי איזנקוט, במטרה לגבש קווי יסוד לממשלה הבאה. אלא שנראה כי ליברמן לא חיכה לתיאום הפגישה עם לפיד, והחל כבר לקדם את המהלך בפועל עם בנט.

לכולם ברור כי המאבקים על הובלת הגוש יפרנסו רבות את התקשורת עד הגשת הרשימות.  השאלה היחידה היא, מי יישאר על המגרש ומי יישאר בעיקר בכותרות.

לחץ מתוזמר

גם השבוע נמשך הלחץ הציבורי והפוליטי על בני גנץ לפרוש מהמרוץ. במסדרונות הפוליטיים כבר ברור: זה לא רק לחץ תקשורתי, אלא מהלך מתוזמר, שמטרתו למנוע חזרה על "תקדים מרצ", קרי שריפת קולות בתוך מחנה אנטי-נתניהו.

בשבוע שעבר דימינו את גנץ לשריפת הקולות מימין שהייתה בזמנו עם בן גביר. השבוע עלתה דוגמא נוספת: בבחירות אפריל 2019 קיבלו בנט ושקד ב'ימין החדש' 138,598 קולות. חסרו להם 1,454 כדי לעבור את אחוז החסימה. ארבעת המנדטים שלא נכנסו גרמו למחנה הימין לאבד את השלטון. אילו עברו הם היו מצטרפים לנתניהו ומונעים ארבעה סבבים מיותרים.

בזמן הזה, יש לזכור, נתניהו לא נפל: הוא נשאר ראש ממשלת מעבר עד שהצליח להקים ממשלה במרץ 2020 עם בני גנץ. ההערכה היא שבמערכת הבחירות הבאה, אי שם במהלך 2026, ייכנס גנץ לנעלי בנט ושקד, לא יעבור את אחוז החסימה ובכך הקולות שלו יזרקו לפח. מי שעשוי להנות מכך הוא מחנה נתניהו.

השמאל כאמור חוששים מכך והשבוע נמשך הלחץ על גנץ ביתר שאת כדי שיפרוש. גנץ ניסה להשיב במסיבת העיתונאים במוצאי שבת, כשהציג קריאה ל"ממשלת פדיון". אלא שבפועל, המסר לא שידר עוצמה, אלא דווקא חולשה. רבים פירשו זאת כעוד ניסיון לשרוד מול הגלים, ולא כהצעה ממשית. השאלה המרכזית שמרחפת מעל הכול: האם גנץ יעמוד בלחצים. או שמא יבחר לפרוש ברגע האחרון כדי לא להיזכר כמי שהפיל את הגוש.

אם יחליט לפרוש, הנאום שלו כבר מוכן: "החלטתי לא לסכן את האפשרות להחליף את נתניהו ואני פורש. ישראל מעל הכל". אם יחליט להישאר, הנאום יהיה בערך אותו דבר רק מהצד השני: "ישראל לפני הכל, ולכן אני משוכנע שאני חייב להישאר כדי להפיל את נתניהו".

מי שלא מחכה לתשובה, הוא ח"כ ליברמן. השבוע הבהיר בפומבי כי אינו רואה עוד בגנץ שותף באופוזיציה, ואף לא יזמין אותו לפגישות מתואמות של ראשי המחנה. זו הצהרה דרמטית: גנץ נדחק לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים.

בליכוד מתבוננים מהצד ומקווים: אם יישבר גנץ ויפרוש, ירוויח נתניהו מתנה פוליטית בדמות קולות שנשמרים מחוץ לקלפיות. בשמאל, לעומת זאת, ממשיכים לנסות לשכנע את גנץ שהפרישה היא "תרומת חייו".

קשה לדעת מה יעשה גנץ. כרגע הוא מצהיר שיתמודד "עד הסוף". אבל בפוליטיקה, מי שנאלץ לחזור על ההצהרה שוב ושוב, בדרך כלל לא מגיע איתה לסוף. גנץ עשוי לגלות מהר מאד, שהדרך לממשלת אחדות קצרה בהרבה מהדרך לקלפיות.

ממלכתי נשיאותי

"שלום לישראל גנץ, הנה יש כאן גנץ טוב", התבדח שר הביטחון ישראל כץ, באירוע השבוע של מועצת בנימין, כשהוא מכוון ליו"ר המועצה, על חשבונו של בני גנץ "הפחות טוב".

העקיצה הגיעה ימים ספורים לאחר מסיבת העיתונאים של בני גנץ בה הציע כאמור הקמת "ממשלת אחדות לפדיון שבויים". בליכוד מסתבר לא מתייחסים ברצינות להצעה של גנץ. הרעיון שגנץ ומפלגות האופוזיציה יצטרפו לממשלה תמורת העברת עסקת חטופים וחוק שוויון בנטל, אינו נחשב לרעיון מוצלח עבור נתניהו. בעבר הוא למד, שאסור להיפרד מהשותפים הטבעיים שלו, לבטח לא בשנת בחירות.

היטיב להגדיר את המצב, גדי איזנקוט, שלא מחמיץ שום הזדמנות לסנוט בשותפו לשעבר. "בשביל עסקת חטופים לא נדרש שום שינוי קואליציוני, רק החלטה של בן אדם אחד", כתב הרמטכ"ל לשעבר, וכיוון את דבריו לנתניהו, תוך שהוא מלגלג בעקיפין על גנץ. גם ליברמן, שהוזכר לעיל, המשיך ולעג לגנץ כשהוא מתאר את מסיבת העיתונאים שלו, כ"מופע מעורר רחמים". "ראיתי שם אדם עייף, מפוחד. מבוהל, שמתחנן על נפשו וזוחל ותופס טרמפ על הנושאים הכי רגישים".

בד בבד גם הסקרים גילו שהציבור לא מתלהב מההצעה לקיום עסקה לשחרור החטופים וסיום המלחמה בעזה, כמו גם להעברת חוק גיוס שיהיה מוסכם על כל הצדדים. סקר של "טאטיקה מחקרים ומדיה", מגלה כי 55% מהציבור מתנגדים לרעיון, בעוד שכ-35% תמכו בו. כ-9% השיבו כי אין להם דעה בנושא. ממצא נוסף שעלה בסקר: רוב הציבור סבור כי חזרתו של גנץ לכותרות השפיעה אך במעט על מעמדו הפוליטי. הסקר בדק גם מה יקרה אם כחול-לבן תפרוש מהמרוץ, וגילה כי במקרה כזה כשני-שליש מתומכי גנץ יעבירו את קולם אל בנט, ואילו השליש הנוסף אל הליכוד.

כך או כך, באופוזיציה כאמור לא רואים עוד בבני גנץ שותף למאבקים הפוליטיים ומצפים שיפרוש. אולם בסביבתו של גנץ דוחים את הדברים ומציינים כי סקרים הם דבר משתנה – רגע כאן ורגע כאן. הח"כים שנותרו עמו מציינים עד כמה הוא פופולארי. "בכל מקום אליו הוא מגיע, הוא מתקבל באהדה רבה. תסתובבו איתו יום אחד באשקלון, שדרות, בני ברק ובכל מקום, ותראו את כמות ההערכה שהוא מקבל", ציינו.

בהקשר זה ממש ראוי לצטט את רונן צור, שהיה בעבר יועצו של גנץ וכיום קורא לו לפרוש: "אם הוא רוצה להיות ממלכתי, כפי שהוא מציג את עצמו, שילך להיות נשיא המדינה".

לא נופתע אפוא אם בקרוב יישמעו קולות באופוזיציה הקוראים לגנץ לפרוש מהפוליטיקה בתמורה לתמיכה במועמדותו לנשיא המדינה הבא, אחרי הרצוג. גנץ שהחל את דרכו עם החלום להגיע לבלפור, עשוי למצוא את עצמו בדרך לבית הנשיא. השאלה היחידה: האם יסכים להמתין עד 2028.

בלון ניסוי

בשבוע שעבר דווח כאן על כוונתו של נתניהו לתמוך בהקמת מפלגת לוויין ימנית, שתקלוט בוחרים ימניים, שאינם מעוניינים להצביע לליכוד או לסמוטריץ' ובן גביר. מפלגה כזו תוכל להצטרף לאחר הבחירות לקואליציה בראשותו. בין השמות שהוזכרו כמי שעשויים לעמוד בראש המפלגה, היה יוסי כהן – ראש המוסד לשעבר.

בעבר הזכיר אותו נתניהו, כאשר נשאל מי יוכל בעתיד להיות מחליפו בראשות הליכוד, ונקט בשני שמות: רון דרמר ויוסי כהן. דרמר עושה את צעדיו האחרונים בפוליטיקה ולפי הערכות רבות הוא יפרוש בתום הקדנציה. כהן, שהיה במשך שנים אחד האנשים הקרובים ביותר לנתניהו, שגם מינה אותו לראש המוסד, התרחק ממנו לאחר שביקש להיות הממונה על המשא ומתן להחזרת החטופים, אך נתניהו דחה את ההצעה על הסף.

עד לא מכבר, העריכו במערכת הפוליטית שראש המוסד לשעבר יתמודד בבחירות במסגרת כזו או אחרת. לאחר הטבח ובתחילת המלחמה, הוא הרבה להתראיין בתקשורת, ונראה היה כי הוא עושה את צעדיו הראשונים לקראת כניסה מרשימה למערכת הפוליטית. שמו עלה בסקרים ומפלגה בראשותו זכתה ב5-7 מנדטים. אלא שלאחרונה נדם קולו, ובסביבתו טענו כי "משפחתו אוסרת עליו להיכנס לפוליטיקה".

השבוע חלה תפנית בנושא, כאשר כהן התייחס לאפשרות של כניסתו לפוליטיקה ולראשונה אישר בקולו כי הוא מתכוון לרוץ בבחירות הבאות. "בעבר אסרו עלי בבית להיכנס לפוליטיקה, אבל עכשיו הגישה השתנתה", הסביר. לאחר מכן הוסיף: "‫אני לא נכנס לפוליטיקה כרגע, ‫ובואו נשים דגש על "כרגע", ‫מאחר שלא קורה שום דבר בפוליטיקה. ‫כדי שיקרה שינוי של ממש, ‫אני צריך להיות ראש הממשלה".

ההצהרה שלו אינה מתייחסת לריצה פנימית בליכוד, אלא להצבת עצמו כחלופה חיצונית, ואולי אף חלופה לנתניהו עצמו. זהו מהלך שמכוון לבוחרים מימין שרוצים שינוי, רואים בנתניהו שחקן מותש, ולא מוצאים חלופה מנהיגותית אמיתית אצל ליברמן, בנט או איזנקוט.

המהלך של כהן מסוכן לגוש הימין: אם לא יעבור את אחוז החסימה הוא ישרוף קולות כפי שקרה בעבר עם "הימין החדש". מאידך הוא פותח כאמור ערוץ חדש של "מפלגת לוויין" שיכולה לעשות הסכמים עם נתניהו.

כך או כך, הצהרתו של כהן חוללה לא מעט כותרות. השאלה היא עד כמה מדובר במהלך ממשי ועד כמה זהו עוד בלון ניסוי שנועד לבחון את דעת הקהל. כרגע הסקרים לא נותנים לו משקל עצמאי, לא כראש רשימה חדשה, ולא כמי שיכול להביא מנדטים משמעותיים. כהן ששואף לדלג היישר מכיסא ראש המוסד ללשכת ראש הממשלה, עשוי לגלות שהמסלול הקצרצר הזה קיים רק בתיאוריה. במציאות, לפני בלפור יש תחנה חשובה והכרחית – אחוז החסימה. הקפיצה מהמוסד לבלפור, זו קפיצה שלא כל סוכן מסוגל לבצע.

מהגמלאים למילואים

בכל מערכת בחירות מחפשים את זו שתהיה "הפתעת הבחירות". בעבר זו הייתה מפלגת הגמלאים, שצצה משום מקום בבחירות 2006, גרפה שבעה מנדטים והפתיעה את כל הסוקרים. לקראת הבחירות הבאות מתרבים הדיבורים על הקמת "מפלגת המילואימניקים", שתתבסס על לוחמי המילואים שנטלו חלק פעיל במלחמה האחרונה.

השמות שמוזכרים להוביל אותה מגוונים: החל מאלופים במיל' כמו נעם תיבון, דרך השר לשעבר יועז הנדל, וכן אזרחים מילואימניקים שהפכו לסמלים של המחאה. סדר היום של המפלגה מתמקד בהכרה רחבה במעמדם של לוחמי המילואים עם דגש על "גיוס לכל". במקביל, יועז הנדל מנסה להתחרות בליברמן בסיסמא פופוליסטית: 'לא משרתים – לא בוחרים'. השאלה איך בדיוק הוא מתכוון ליישם את זה בציבור הערבי.

במערכת הפוליטית מתייחסים למפלגה שכזו כאל פוטנציאל ל"סוס שחור", שיכול כאמור להפתיע. הסקרים מעניקים למפלגה כזו 7 מנדטים, אך היא יכולה להמריא גבוה יותר. כרגע ישנם כמה ארגוני מילואימניקים, והשאלה היא האם הם יוכלו להתחבר ביניהם, או שמאבקי האגו יובילו אותם לפיצול עוד קודם. ובעגה צבאית: האם המילואימניקים יביאו ציוד כבד לקלפי, או שיישארו מחוץ לשטח הכינוס?

המחלוקות הפנימיות כבר מתחילות לבעבע: חלק רוצים להתמקד בנושאי ביטחון ומלחמה, אחרים רואים במפלגה הזדמנות לקדם סדר יום אזרחי־חברתי רחב. בלי תשובה לשאלה הזו,  ספק אם יצליחו להתייצב כמסגרת פוליטית אמינה.

ומה עם הזיהוי הפוליטי? כאן התמונה ברורה יותר: "מפלגת המילואימניקים" תגרוף בעיקר קולות מהמרכז-שמאל, על חשבון גנץ, בנט ולפיד. בסקרים הפנימיים כבר בודקים כמה מנדטים תעבור לשורותיה מ"כחול־לבן", ומי יישאר נאמן ללפיד. בימין, לעומת זאת, לא מתרגשים. ההערכה היא שכל מפלגה תחזיק בידיה ארגוני מילואימניקים שיהיו קרובים לעמדותיה. בנט ישבץ ברשימתו מילואימניקים, וכנ"ל ליברמן. יש להניח שגם הליכוד ישריין מקומות לאישים כמו דדי שמחי, או אמיר אביבי, המזוהים עם אנשי המילואים, אך קרובים יותר לעמדת נתניהו.

כך או אחרת, למרות הפוטנציאל הגדול, הקמת מפלגה כזו אינה פשוטה והיא עלולה להיתקל בלא מעט מהמורות. הניסיון מוכיח כי מפלגות נישה יכולות להפתיע בגדול או להיעלם כלא היו. מפלגת הגמלאים שהוזכרה לעיל היא דוגמא למפלגה, שהייתה כאמור הפתעת הבחירות בזמנה, אך מהר מאד התרסקה ונעלמה מהמפה הפוליטית.

מנגד, "מפלגת המילואימניקים" יכולה להפוך לכוח משמעותי, שיהיה לשון מאזניים, אך היא יכולה גם לקרוס פנימה, עוד לפני שתגיע לקלפיות. המאבקים על ראשותה עלולים לפרק אותה מבפנים. כך לדוגמא, יועז הנדל מנסה להוביל, אבל יש שטוענים נגדו, כי הוא כבר "שחקן פוליטי משומש" ויש לקחת דמויות חדשות ונקיות.

לסיכום: אם ארגוני המילואימניקים לא יצליחו להתאחד ביניהם, הם אולי יופיעו בסקרים ככוח עולה, אבל בקלפי הם יישארו ככוח מילואים שלא נקרא לשירות.

ללא איכות

פרשת קטארגייט הגיעה השבוע לחזית משפטית חדשה. "התנועה לאיכות השלטון" של עו"ד אלעד שרגא פנתה לנציב תלונות הציבור על השופטים בדרישה לבדוק את השופט מנחם מזרחי, לאחר שהקל בתנאי השחרור של יועצו לשעבר של נתניהו, יונתן אוריך.

לטענת התנועה, החלטתו של מזרחי "פוגעת באמון הציבור בשיטת המשפט". הקמפיין לווה בפרסום תמונת ענק שלו עם צל שחור תחת הכיתוב: "שופט פוגע בשלטון החוק". חטאו? שהעז להקל במגבלות שנותרו על אוריך.

נציב תלונות השופטים, השופט בדימוס אשר קולה, דחה את התלונה על הסף: "טוב היה אילו האשמות אלו לא נאמרו כלל". בקיצור: קולא למזרחי, חומרא לשרגא.

הביקורת לא איחרה לבוא. כתבים משפטיים ציינו כי מדובר ב"תנועה ללא איכות", שמעדיפה סדר יום פוליטי על פני עקרונות משפטיים. אחרים תהו היכן יצחק עמית, הרואה עצמו כנשיא ביהמ"ש העליון, שנעלם הפעם אחרי שבעבר מיהר להגן על שופטים אחרים. והיו גם כאלו שציינו את מוצאו העדתי של השופט מזרחי כנימוק לתלונה. 

יונתן אוריך עצמו הגיב בחריפות: "זהו ניסיון להלך אימים על שופט מכהן. לחץ פוליטי על שופט בכיר הוא חציית קו אדום. אבל כיון שזה קשור ליועץ של ביבי נרשמת דממה מוחלטת. זוהי סדום".

הצד המקצועי-משפטי הזכיר: "הדרך היחידה לתקוף החלטה שיפוטית היא בערעור, לא במסעות דה-לגיטימציה. זהו עיקרון יסוד שמונע הפיכת שופטים למטרה ציבורית".

שורה תחתונה: במקום להגיש ערעור, העדיפו בתנועה לפעול באמצעות כותרות ולחץ תקשורתי. אולי הגיע הזמן לשנות שם מ"תנועה לאיכות השלטון" ל"תנועה לאיכות הכותרות".

מקום המחבוא  

האם התקבלה סוף סוף התשובה לשאלה: היכן היה חיה"א הישראלי בבוקר שמחת תורה? אחד מקוראי המדור הסב את תשומת ליבי לסיפור מעניין ששודר השבוע בתקשורת. לפני  שהגיע ללב הסיפור, הוא שיגר לי הקדמה קצרה שמתאימה לימים אלו.  

אחד מהנימוקים המתריסים והכפרניים של תומכי "הגיוס לכל לצבא", הוא שמוטל על עם ישראל "ליטול את גורלו בידיו ולהקים צבא חזק", כאשר לדבריהם – עפ"ל, "אי אפשר לסמוך על אמונה תפילות ותורה". ליהודי מאמין אין כזו שאלה, כיון שהוא יודע שלא ינום ולא יישן שומר ישראל, ותורה מגנא ומצלא.

אלא שאותם מתריסים שסומכים על הצבא יותר מכל דבר אחר, טרם השיבו לשאלה המהדהדת מאז הטבח: היכן היה חיה"א הישראלי בבוקר שמחת תורה. ועדת החקירה שטרם קמה, תצטרך לתת תשובות לשאלה הזו.

וכאן מגיע הסיפור ששודר השבוע בתקשורת מפיו של איש שמאל העונה לשם, גיא מרוז. "זה הסיפור הכי מדהים שלי מתחילת המלחמה", הקדים מרוז והגביר את המתח. "אני רגיל בכל יום לעשות הליכת בוקר בפארק הירקון, עד שכבר אני מכיר את עובדי העירייה שאחראים על הניקיון והשירותים במקום".

"השבוע כבכל בוקר, כאשר עשיתי שם הליכה, עצר אותי האחראי על השירותים מטעם העירייה ואמר לי: "גיא אני רוצה לספר לך סיפור ענק, שעוד לא נשמע בתקשורת מתחילת המלחמה. בשמחת תורה כשהתחילה האזעקה בשעה 6.29 בבוקר, הייתי בפארק. לפתע נשמעה אזעקה פתאומית, ומיהרתי לרוץ במהירות לביתן השירותים. אחרי שנכנסתי פנימה, אני שומע דפיקות משני אנשים שרוצים להיכנס, פתחתי להם. מי זה היה? אחד מהם היה מפקד חיה"א של מדינת ישראל"!

"יש לך תיעוד על כך"? שאל מרוז את האיש. "האם אתה יכול לתת לי את הסרטון שרואים אותו"? העובד השיב: 'בוודאי שיש לי. אבל אני רוצה שקודם הוא יודה על כך, ולאחר מכן אחרי שהוא יודה בסיפור, אתה מקבל הראשון את הסרטון'".

סיכום: הנה קיבלנו סוף סוף את התשובה, היכן היה חיה"א של מדינת ישראל בבוקר שמחת תורה. חיה"א התחבא בשירותים של פארק הירקון! מי שמבטיח 'ניקח את גורלנו בידינו',  מוטב שיבדוק תחילה אם יש שירותים פנויים ב"גני יהושע".

דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע

הקבינט במסעדה: או כפי שהתקשורת העדיפה: "קבינט הניתוק". כך ניסו להציג את השתתפות שרי הממשלה באירוע מועצת בנימין, שבו צוין אישורם של 17 יישובים חדשים בבנימין. בפועל, האירוע אמנם נערך במסעדה אך היה צנוע ומאופק. שוב דוגמה ל"הנדסת תודעה": להפוך כינוס ענייני ל"מסיבה מנותקת".

ישראל מתייצבת: זו הסיסמה החדשה של המחאה (ראו לעיל), שהוגשה לציבור במסווה של הזדהות עם החטופים. התקשורת, כצפוי, הדהדה אותה בהתלהבות. במקביל בקושי דווח על סיסמה אחרת, שנשאה קבוצה של אמהות ללוחמים במחאה מול בית שר הביטחון: "מצור ואל תעצור". הן דרשו להמשיך בלחימה, כהגדרתן, "צו מוסרי כלפי הנופלים הי"ד".

צילום פגז: תרתי משמע. בתחקיר על התקרית בחאן יונס, שבה נהרגו 20 מחבלים ובהם חמישה עיתונאים, התברר: החמאס הציב מצלמה על גג בית החולים "נאצר" לצורך הכוונת ירי על הלוחמים. רחפן ניסה להשמידה ונכשל ואז ירה הטנק פגז, שהוריד את המצלמה ואת המחבלים שסביבה. נתניהו מיהר להתנצל וספג ביקורת נרחבת מבית.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'