השבוע הלפני אחרון של השנה סיפק רצף אירועים בכמות הראויה להתפרסם על פני חודשים שלמים. כותרת רדפה כותרת, וכל אחת האפילה על קודמתה בשל חומרתה: פגיעת כטב"מ חות'י בשדה רמון, הפיגוע הקשה בצומת רמות, החיסול, או הכישלון, בדוחא, והתקיפה הנוספת בעומק תימן. לצדם הגיעו מארה"ב תמונות קשות של רצח ידיד ישראל צ'ארלי קירק, שבעקבותיו הורד הדגל בבית הלבן לחצי התורן.
מבין האירועים הללו, ניסיונה של ישראל לחסל את בכירי חמאס בבירת קטאר דורש תשומת לב מיוחדת. ישראל אמנם הודיעה לאחר טבח שמחת תורה תשפ"ד כי איש ממבצעי וממתכנני הטבח לא ינקה, אך פעולה על אדמת קטאר נחשבת צעד חריג.
נכון לכתיבת שורות אלו, לא ברור מי באמת חוסל. האם חליל אל־חיה, מנהיג חמאס חו"ל, איננו עוד, או חלילה, חליל חיה חי? מצד אחד, בכירי חמאס טרם הופיעו בפומבי, מה שמזין את השמועות. מצד שני, היעדרם עשוי להיות טקטיקה: להעדיף להיחשב כמתים ולא להיחשף לירי הבא.
הגרסאות מרובות: יש שטוענים כי הבכירים יצאו מהחדר לצורך 'תיפלה' והשאירו את הטלפונים מאחור, מה שבלבל את המודיעין; אחרים טוענים שהמפגש התקיים בכלל בבית סמוך ששימש בעבר את איסמעיל הניה. כך או כך, החגיגות המוקדמות בישראל הפכו במהרה לדיון עגום על כישלון חלקי. ברגעים הראשונים כולם מיהרו ליטול קרדיט, כעת ממהרים להתנער.
לפי דיווחים, במוסד הסתייגו מהפעולה בשל חוסר הרצון להתעמת חזיתית עם קטאר. אך גם אם היעד לא חוסל בוודאות, המסר שהועבר חד וברור: בכירי חמאס אינם חסינים, לא בעזה, לא בביירות ולא בדוחא.
שאלות מדיניות נותרות פתוחות: עד כמה ארה"ב הייתה שותפה? האם הפעולה מקרבת או מרחיקה עסקת חטופים? נתניהו לא היה יוצא לפעולה כזו מבלי ליידע את טראמפ, והעובדה שהנשיא האמריקאי שומר על "מרחב הכחשה" רק מחזקת את ההערכה כי החיסול לא צלח במלואו. הסיבה: טראמפ, כידוע אוהב להיות מזוהה עם הצלחות ואפילו נוטל עליהן קרדיט.
שורה תחתונה: לאחר ביירות, טהראן, צנעא ודוחא, בוחנות כעת בחרדה בירות ערביות נוספות את התמונה. המסר פשוט: מי שיארח את בכירי חמאס, עלול למצוא את עצמו מארח גם את טילי ישראל. בסופו של יום, בין אם חליל חיה חי ובין אם לאו ברור דבר אחד: חמאס חי על זמן שאול.
לא נפל בפח
הפיגוע הקשה ברמות תפס מטבע הדברים את כל הכותרות ביום שני האחרון. הרצח בצומת ההומה אדם, הסתיים במחיר דמים כואב. בנסי שמיים חוסלו המחבלים בטרם המשיכו לבצע את זממם.
התקשורת עטה על הסיפור ומצאה בו זווית ייחודית כדי לקדם את סדר היום שלה. תחת הכותרת "האברך המחסל", ציינה כי "אברך כולל נושא אקדח, נקלע לאירוע והיה בין השלושה שחיסלו את המחבלים". הרצון התקשורתי היה כמובן להבליט את הסיפור ולנסות דרכו לנגח את הציבור החרדי בעניין השירות הצבאי. "הנה אפשר, גם להחזיק בנשק ולחסל מחבל, וגם ללמוד תורה. זה נותן פתח לשירות צבאי חרדי", ניסו המראיינים לאתגר את הצעיר החרדי בשאלה מנגחת.
אלא שהאיש לא נפל בפח שניסו לטמון לו וענה בצורה נחרצת: "מקומי היה ויישאר לנצח באוהלה של תורה". התקשורת לא הרפתה ודחקה בו, האם אין לו בכל זאת מחשבה להתגייס לאחר האירוע. "אין לי שום מחשבות לחשב מסלול מחדש", ענה בבטחה, "אדרבה, ברור לי עוד יותר, כי לא 'ידיו עשו מלחמה' אלא יד ד' הייתה זאת". לאחר מכן המשיך וסיפר כי לא היה צריך כלל להיות במקום, ורק בהשגחה פרטית נקלע לאירוע.
כך או כך ברור שלא מדובר בלוחם מאומן, אלא באיש שלא עשה מעולם שימוש בנשק במצב דומה, ורק בחסדי שמיים הצליח למנוע טבח גדול יותר.
בהקשר זה הזכיר לי השבוע אחד הקוראים את ניסיון הפיגוע אשתקד בערב פסח בשכונת מטרסדורף בירושלים, כאשר שני מחבלים הגיעו למקום עם אותם כלי נשק, רובים מסוג קארלו. "אני בטוח שאתה זוכר, שהיה שם נס גלוי, כאשר בלי השתדלות יד אדם וללא אקדחים, נמנע הפיגוע רק בגלל מעצור בנשק שמנע מהם לבצע טבח המוני", הזכיר לי הקורא. ואכן אותו ניסיון פיגוע הסתיים ללא נפגעים, ואפילו ניסיון הדריסה שלהם, שהעיף שני בחורים למדרכה הסמוכה, הסתיים בכי טוב. השניים היו בבתיהם כבר בליל הסדר ללא כל פגע.
הבדל נוסף בין שני הפיגועים הללו: השבוע המחבלים חוסלו, ואילו בניסיון הפיגוע ערב פסח, המחבלים נתפסו והם לבטח מקבלים בהתאם להחלטת בג"צ תפריט עשיר ומזין (ראו לקמן), על חשבון משלם המיסים עד שישוחררו בעסקה הבאה.
מקרה נוסף שפרטיו הוצנעו בתקשורת הכללית, אירע בבין הזמנים אשתקד בתל אביב, כאשר מחבל הגיע לאזור שכונת התקווה עם מטען רב עוצמה. מצלמות האבטחה תיעדו אותו מתהלך עם תיק ענק ובו המטען. בסמוך ניצב בית כנסת מרווח, בו פעלה ישיבת בין הזמנים הגדולה בת"א, עם תפילות שטיבל'ך. המחבל נראה חולף שם באיטיות, מחשב את דרכו פנימה. אלא שרגע לפני שהפעיל את המטען, ארעה תקלה שגרמה להתפוצצות אדירה, שכתוצאה ממנה נהרג המחבל עצמו בלבד.
"אני לא רוצה לדבר על פתרונות ביטחוניים ומדיניים" ציין בפני הקורא, "אני רק רוצה להזכיר שבצומת רמות היו כבר פיגועים קשים לאורך השנים" (האחים פלאי והאברך הרב לדרמן הי"ד). "בציבור הדת"ל מציעים לאחר כל פיגוע ביו"ש לתפוס עוד שטחים ולהקים עוד ישובים והתנחלויות כ'תשובה ציונית' הולמת. אצלנו זה אחרת. אנחנו לא בעד תפיסת שטחים כאלו ואחרים, אבל כדאי לשקול להקים במקום בית מדרש ותפילה. זה יעזור לאנשים שעומדים בצומת ורוצים להתפלל מנחה-מעריב, או לעיין בספר עד שתגיע התחבורה".
שורה תחתונה: התקשורת שחיפשה 'גיוס חרדים' מצאה שיעור באמונה על השגחה פרטית. לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי…
סדר עדיפות מעוות
שתי החלטות בג"ץ שניתנו בהפרש של יום אחד יכולות ללמד הרבה על דרך התנהלותו הכללית, ועל התייחסותו המגמתית הקבועה נגד הציבור החרדי.
ההחלטה הראשונה (ביום ראשון השבוע) דאגה למחבלים ולמזונם בכלא. השופטים דרשו משירות בתי הסוהר (השב"ס) לשפר את תנאי הכלא של המחבלים בכל הקשור לתחום המזון, לקבוע תפריט חדש ולבצע מעקב שוטף אחר יישומו. בהחלטתם ציינו כי המצב הקיים אינו עומד בסטנדרט החוקי הנדרש. ההחלטה התקבלה ברוב של שני שופטים מול אחד, כאשר השופט יצחק מינץ, סבר בדעת מיעוט שהתפריט הנוכחי עומד בדרישות.
העתירות הוגשו לאחר שהשר בן גביר, קיצץ את המזון למחבלים לאחר הטבח בשמחת תורה תשפ"ד והורה להפסיק את החגיגות הגדולות שהיו נהוגות בכלא. האגודה לזכויות האזרח וארגון "גישה" עתרו נגד, וההחלטה כאמור הייתה לטובתם, כולל סכום הוצאות המשפט.
התגובות לא איחרו לבוא. "בעוד החטופים מורעבים במנהרות, צמד שופטים בבג"צ מחייבים להשביח את המזון הניתן לגרועים שבמחבלים", הגיב שר המשפטים יריב לוין על ההחלטה. לוין כינה בלעג את השופטים "הדיאטנים העליונים" וציין כי הם מצאו מתכון שאין דומה לו בעולם למוסר מעוות. "פסק הדין הזה הוא עוד הוכחה לעוצמת הנזק שגורם בית המשפט העליון לביטחון ישראל. זה מה שקורה כאשר השופטים מתמנים במועדון סגור", התחשבן לוין עם השופטים.
יום למחרת (יום שני), כאשר ברקע נשמעות צפירות רכבי ההצלה המפנים את הנפגעים מצומת רמות לבתי החולים בירושלים, פסק הבג"צ (כצפוי) נגד עולם התורה. בהרכב של שלושה שופטים נקבע, כי לומדי תורה חייבי גיוס לא יהיו זכאים עוד להנחות בדמי הביטוח הלאומי, כפי זכאותם של הסטודנטים.
משמעות ההחלטה: פגיעה כלכלית ב-80 אלף אברכים ותלמידי ישיבה, ששילמו עד עתה 43 שקלים בחודש לעומת 130 שקלים שאדם שאינו עובד משלם. מדובר בשלילת הטבה המגיעה לסכום של אלף שקלים בשנה לכל תלמיד ישיבה.
"לשבח" הבג"צ ייאמר, שאם בעבר היו החלטותיו השונות כרוכות בהשתת עלויות תקציביות על המדינה, תוך דרישה ממנה לאתר מקורות תקציביים לצורך יישום ההחלטות, הרי שהפעם הבג"צ עצמו סידר למדינה מקור תקציבי לתפריט המרצחים. הדבר נעשה בשיא המהירות, בתוך 24 שעות, ללא שום עיכובים. הבג"צ היה כה זריז ומהיר, עד שבניגוד למקובל, הזדרז להוציא החלטה ביום הדיון עצמו.
שורה תחתונה: שופטי הבג"צ הוסיפו למחבלים מזון ופיטמו את בטנם, בעוד שללומדי התורה קיצצו וצימקו. תוך יממה אחת ראינו במוחש כיצד כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים.
אחד לא משלנו
מעולם לא נעשה מסע דה-לגיטימציה למינוי צבאי עתידי, כפי שמחנה השמאל בגיבוי תקשורתי עושה לדוד זיני – ראש השב"כ המיועד. כל הדרכים כשירות כדי להשחירו, כולל 8 עמודים במוסף מיוחד ב"הארץ", בו נצבעה תמונתו בכריכת השער בשחור מפחיד.
"כבר היו אנשים קיצוניים בצמרת מדינת ישראל", נכתב תחת תמונתו המעוותת, "ראש שב"כ כמו דוד זיני טרם היה". בהמשך הכתבה מסוקרת משפחתו של זיני באופן מדוקדק, קשריו עם רבנים, שירותו הצבאי רב השנים, התבטאויותיו וכן פעולותיו לאחר הטבח. הכל מסוקר באופן שלילי ביותר עם נגיעות פוליטיות.
מה עומד מאחורי ההתקפה חסרת התקדים הזו? הרי מינויים ביטחוניים בעבר, גם של קצינים בכירים עם דעות פוליטיות ברורות, לא זכו למסע ציד כזה. הסיבה פשוטה: זיני הוא לא "אחד משלנו". הוא לא גדל במגדלי השן של האליטה המשפטית-אקדמית, לא התרועע במסדרונות "קפלן" ולא אימץ את הקודים של "מדינת תל אביב". זיני הוא קצין שטח מובהק, בוגר קרבות, שחי את השטח ומדבר בשפה ישירה. הוא לא עוטף את דעותיו במילים מתוחכמות, אלא אומר בפשטות ש"חמאס צריך להימחק". מי שמדבר כך, הופך מיד לאויב התקשורת.
באופן זה כל אמירה ישנה נשלפת מהארכיון, כל ריאיון מתוחקר עד תום, וכל משפט שיצא מפיו, מוגדר "הוכחה למסוכנותו". אותו זיני, שהעז לבקר את אוזלת היד מול הטרור ולדרוש תגובה תקיפה, הופך בעיתונות השמאל ל"איום על הדמוקרטיה".
נראה כי מה שמדאיג את המועדון הסגור של השמאל התקשורתי אינו יכולותיו המקצועיות של זיני, שאין עליהן עוררין, אלא עמדותיו והשקפת עולמו. בעיניו, קצין דתי ומעורבב חברתית הוא לא "אחד משלהם", ולכן הוא מסוכן.
מסקירת כל הכתבות נגד זיני עולה כי המאבק על מינויו אינו אישי. הוא חלק מהקרב הגדול על עמדות הכוח וההשפעה בישראל. במשך עשרות שנים, השמאל היה בעל הבית על השלטון, התקשורת וגם על ראשי מערכת הביטחון. כעת, כשהכוח עובר לידיים אחרות, הם מנסים בכל דרך לשמר את השפעתם. התקפה על זיני היא בעצם תמרור אזהרה: אל תנסו להכניס אנשים שאינם "בקו שלנו" לתפקידים בכירים.
השמאל רועד לא משום שזיני מסוכן לדמוקרטיה, אלא משום שהוא מסוכן להגמוניה. אחרי שנים בהן התרגלו לראות בשב"כ ובמערכת הביטחון כנחלה פרטית של האליטה, הם מתקשים להשלים עם העובדה שמי שייכנס כעת ללשכת ראש השב"כ הוא מפקד שבא מהשטח ולא מתל אביב. מה שברור הוא שמי שרצה בראש שב"כ המגיע מחדרי הסמינרים של קפלן, מקבל ראש שב"כ המגיע מהשוחות של גבול עזה.
בין זיני ליאיר גולן
ההאשמה העיקרית נגד דוד זיני, כפי שהוצגה במסמך ההשחרה מבית "הארץ", היא שהוא "קצין חורג" שמביא "ערכים זרים" לצה"ל. אך הנה הפרדוקס: במשך שנים הם העלו על נס קצינים ש"חורגים" מהקונצנזוס, אם השקפת עולמם תאמה את הקו המרכזי של מחנה השמאל.
לצורך השוואה: אותם קולות שבמשך שנים היללו מפקדים שהתריסו נגד ממשלות ימין, שיבחו את סגן הרמטכ"ל יאיר גולן על "נאום התהליכים" והעניקו במה רחבה לבכירים שהתנגדו למדיניות הממשלה, דורשים לפתע "ניטרליות מוחלטת" ממי שמיועד לעמוד בראש השב"כ. ניטרליות, במילון שלהם, פירושה קצין שמאמץ את עמדות השמאל ומתרחק מכל מה שקשור לעמדות המתפרשות אצלם כנטייה ימינה.
"זה לא בגלל הכיפה שעל ראשו", כותב הפרשן נחום ברנע, שמצטרף למסע נגד זיני. "ההסתופפות שלו בחצרות רבנים, היא המטרידה". בסופו של דבר נראה כי מסע ההשחרה המתוזמן לא נועד למנוע את המינוי, אלא להכתים מראש את הלגיטימציה שלו. באופן זה – כל החלטה עתידית שיקבל, תלווה בביקורת קבועה של השמאל: "זה אותו זיני הקיצוני מהכותרת ההיא". מדובר בשיטה ברורה עם מנגינה מוכרת.
בשמאל כאמור יודעים היטב מהו כוחו של השב"כ ולכן הם מתנגדים לזיני. כל מה שהיה בידם, עלול להילקח מהם. כך לדוגמא השב"כ מחזיק בידיו סמכויות מפליגות, מעצרים מנהליים, חקירות קשות, שליטה במידע מודיעיני בהיקף עצום ויכולת להשית מגבלות על חירויות יסוד, בהן חופש התנועה. בסמכות השב"כ גם ליזום ולאשר האזנות סתר, להורות לספקי הטלפונים והרשתות המקוונות להעביר אליו פרטי מידע, שחזור שיחות וכו'.
במקביל גם פסילות מפלגות ערביות ומועמדים לכנסת, מתבססות על חוות דעת של השב"כ. בסמכותו גם לפסול מינויים למשרות רגישות על סמך חוות דעת וסיווגים ביטחוניים. "איך זיני יפעל אם ראש הממשלה יבקש ממנו להפעיל מעקבים שאינם לגיטימיים?" תוהים בשמאל ומבינים שהכול עומד להשתנות.
שורה תחתונה: מסע הדה-לגיטימציה נגד דוד זיני הוא ניסיון מסוכן להפוך את המינויים הביטחוניים ממקצועיים לפוליטיים. במקום לשפוט את המועמד לפי כישוריו, שופטים אותו לפי דעותיו הפוליטיות. כדי להבין את מהות הקמפיין, די לקרוא את כותרת הכתבה נגדו: "כל הרמטכ"לים לא רצו לקדם אותו, כי הם ידעו עד כמה הוא קיצוני, ואז הגיע נתניהו".
שורה תחתונה: אם אתה קצין כמו גולן שמדבר כמו השמאל, אתה 'מצפן מוסרי'. אם אתה קצין שמדבר כמו זיני, אתה 'סכנה לדמוקרטיה'.
קרב הירושה
ככל שהזמן עובר, כך הלחץ בתוך האופוזיציה גובר. במקום להתלכד סביב מנהיג אחד כדי לנסות ולהוות אלטרנטיבה שלטונית לממשלת נתניהו, מנהלים ראשי המפלגות ביניהם קרב ירושה מוקדם, בו כל אחד מהם רואה בראשותו את התחנה האחרונה. כל זה קורה עוד בטרם נשמעה יריית הפתיחה למערכת הבחירות הבאה.
בשבועות האחרונים נחשפו מספר "פגישות חשאיות", שעשו את דרכן באורח "פלא" לתקשורת עם תמונות ותיעודים. הפגישות הללו שנועדו כביכול לאחד את גוש האופוזיציה, חשפו את מלחמת "הכל בכל" שמתחוללת בתוך המחנה. נפתלי בנט ואביגדור ליברמן נפגשו מספר פעמים, וכך גם גדי איזנקוט עם בנט. בהמשך נפגש איזנקוט עם יאיר לפיד, בניסיון של האחרון להשיב מלחמה שערה ולהראות לבנט שגם הוא יודע לשבת בפגישות (בחולצה שחורה) ואז לשחרר את התמונות לתקשורת עם כותרת מתאימה על ההיערכות פנימית לקראת הבחירות.
המניע מאחורי הפגישות הללו אינו גיבוש חזית אחידה, אלא מלחמות אגו. כל אחד מהם בטוח כי הוא המועמד הראוי ביותר לראשות הממשלה. מדובר בקרב התשה על הבכורה, שבו כל צד מנסה להבטיח לעצמו את המקום הראשון ברשימה העתידית.
ההוכחה הטובה ביותר לפירוד הכוחות הזה היא הכנס שמארגן לפיד במוצאי השבת הקרובה. לשכתו הזמינה למפגש הזה את ראשי גוש השינוי אביגדור ליברמן, גדי איזנקוט, נפתלי בנט ויאיר גולן במטרה לגבש קווי יסוד לממשלה חלופית. בכך ביקש לפיד ליטול את המושכות לידיו.
לפיד עושה זאת בכובעו כיו"ר האופוזיציה המחזיק במספר המנדטים הגבוה ביותר. אולם הסקרים שמראים את מצבו האמיתי הנוכחי, הוציאו את העוקץ מהפגישה, עוד בטרם התקיימה. מהר מאד התברר כי שניים מהשמות המרכזיים שהוזמנו לא ישתתפו. גנץ הודיע כי הוא מנוע להשתתף בשל "מחויבויות קודמות", ואילו נפתלי בנט הודיע כי ייעדר עקב אזכרה לאביו המנוח. נקל להניח שאם הם היו באמת רוצים להשתתף, הם היו דוחים הכל ומגיעים.
מסתבר איפוא כי חולשתה הגדולה ביותר של האופוזיציה היא חוסר יכולתה להתאחד סביב מועמד אחד שיתמודד ראש בראש מול נתניהו. מלחמות האגו והמריבות הפנימיות, המודגמות בפגישות החשאיות ובכנס הריק, הופכות אותה ללא רלוונטית.
מי שנהנה מכל זה, הוא כמובן בנימין נתניהו. הניגוח ההדדי בין ראשי האופוזיציה מספק לו שקט תעשייתי ומאפשר לו לנהל את המדינה בלי לחץ אמיתי מבחוץ.
שורה תחתונה: חולשתה הגדולה ביותר של האופוזיציה אינה נתניהו, אלא היא עצמה. כל עוד מלחמות האגו ימשיכו לבעבע, כל עוד כל מנהיג מדמיין עצמו כראש ממשלה, לא יהיה מי שיתמודד באמת מול נתניהו.
המפץ שהתפוצץ
נפתלי בנט כבר ישב על כיסא ראש הממשלה, והוא חולם לשוב אליו לאחר הבחירות הבאות. בינתיים הוא פועל במלוא כוחו לאחד כוחות עם איזנקוט וליברמן, בתקווה להקים את המפלגה הגדולה ביותר ולקבל ראשון את המנדט להרכבת ממשלה.
בנט, שהתחייב בבחירות הקודמות שלא ילך עם לפיד (והפר את הבטחתו) לא מתכוון לרוץ עמו שוב, ומעדיף להקים רשימה מאוחדת עם איזנקוט וליברמן שתצטייר "ימנית" יותר. במקביל, לפיד מחזר אחר איזנקוט ומוכן אף להציע לו את ראשות המפלגה. יאיר גולן, מצדו, נותר בקו השמאל הקיצוני, ויחד עם העבודה, מרצ וראשי המחאה, מנסה לבנות מפלגה שתהיה הגדולה ביותר בגוש. התוצאה: גוש השינוי נראה מבולבל ומפוצל מתמיד.
סקר שפורסם השבוע ב"חדשות וואלה" בדק מה יקרה אם יתרחש "מפץ פוליטי" ויתקיים חיבור בין בנט, איזנקוט וליברמן. התוצאה מבחינתם עגומה: בנפרד מקבלים שלושתם יחד 42 מנדטים (בנט 23, ליברמן 11, איזנקוט 8). אבל ברשימה מאוחדת, המספר צונח ל־37 בלבד.
במילים אחרות: השלם קטן מסך חלקיו. ניסיון האיחוד שנועד לנגח את הליכוד מסתיים במפלה כפולה. לא רק שאין בכך כדי לייצר גוש חוסם, אלא שהכוח הכולל דווקא נחלש.
באופן אירוני, הסקר מוכיח כי מלחמת האגו של ראשי האופוזיציה, שמונעת איחוד, משרתת אותם יותר מכל ניסיון מאולץ להתלכד. בפועל הם מרוויחים חמישה מנדטים יותר בהמשך הפיצול. השאלה מה יקרה בסך הכולל של הגוש.
מי שמרבה להפריח תחזיות מופרכות הוא אביגדור ליברמן, שמדבר על 63 מנדטים לגוש השמאל (ללא חרדים וללא ערבים). אלא שבפועל, הסקרים העדכניים חושפים כי האופוזיציה, ללא המפלגות הערביות תקועה סביב 55 מנדטים, ורחוקה מקו ה-60, בלי קשר לנוסחת החיבורים או הפיצולים.
הפיל שבחדר הוא הצורך להישען על המפלגות הערביות כדי להקים ממשלה, או ללכת שוב לסבב בחירות נוסף. ליברמן מצהיר שלא ישב עם מפלגות שאינן ציוניות. אך לא מן הנמנע שימצא את עצמו מחפש "פתרון יצירתי" בדמות הסתמכות על מפלגה ערבית מבחוץ.
כך או כך, כדי להגיע אפילו ל-59 או 60 מנדטים, חייבת האופוזיציה להימנע משריפת קולות. השיעור ממפלגת העבודה של מרב מיכאלי בבחירות האחרונות, שלא עברה את אחוז החסימה והשליכה כשני מנדטים לפח, עדיין טרי בזיכרון. לקראת הבחירות, לסקרים תהיה השפעה ישירה על ההחלטות מי מתאחד, מי נפרד ומי נאלץ לבלוע את האגו.
הימין הוכיח בבחירות האחרונות שהוא יודע להתאחד, כאשר נתניהו כפה את האיחוד בין סמוטריץ' ובן גביר. השמאל, לעומת זאת, ממשיך להוכיח שהוא מפורד ומפוזר. מאידך, כאשר הסקרים מראים שהאיחוד ביניהם נגמר עם חמישה מנדטים פחות, אולי עדיף להם להמשיך לריב.
ובינתיים, כדי להשלים את התמונה העגומה בגוש השמאל, הגיע גם סקר ההתאמה לראשות הממשלה: נתניהו ממשיך להוביל בפער עצום (37%). מולו בנט (21%), איזנקוט (9%), לפיד (6%) וליברמן (5%), כולם עם תמיכה חד־ספרתית בלבד.
צניחה חופשית
בעקבות כל הסקירה לעיל מתבררת תמונה פוליטית סבוכה ביותר לקראת הבחירות הבאות. בעבר, הדברים היו פשוטים בהרבה: הליכוד והעבודה התמודדו זו מול זו, אחת מימין ואחת משמאל, על הנהגת המדינה. הן גרפו את רוב המנדטים, בעוד יתר המפלגות נותרו פחות או יותר עם מספרים חד-ספרתיים. כך למשל, בבחירות 1981 זכה הליכוד ב־48 מנדטים מול 47 לעבודה.
לקראת הבחירות הקרובות, בהנחה שלא יתרחש איחוד בגוש השמאל, צפוי פיצול חריף של הקולות בין מפלגות רבות. בצד ה"ימני" יותר של האופוזיציה ניצב בנט, עם ממוצע של כ-20 מנדטים, אחריו ליברמן השומר על יציבות סביב עשרה מנדטים.
בצד השמאלי של הגוש: יאיר לפיד, שצונח מ-24 מנדטים למספר חד־ספרתי; גדי איזנקוט עם מספר דומה; יאיר גולן שמתרכז סביב עשרה מנדטים; ובני גנץ שמדשדש סביב אחוז החסימה.
אליהם מצטרף יוסי כהן, מועמד חדש שהסקרים מראים כי ייכנס לכנסת אך זהותו הפוליטית אינה ברורה. בראיונות מסוימים הוא משתייך למחנה המתנגד לנתניהו, ובאחרים מצהיר הפוך. ההערכה: כהן יבחר בסופו של דבר להצטרף לנתניהו ואף לכהן כשר ביטחון.
בשבוע שעבר נכתב כאן כי עידן ה"רל"ב" (רק לא ביבי) מתקרב לקצו. חלק ממפלגות האופוזיציה זונחות את החרם שנכשל והוביל את מדינת ישראל למבוי סתום. השבוע הצטרף להערכה זו גם הסוקר שלמה פילבר. לדבריו, מתרחש תהליך הפוך מהתחזיות הרווחות: למרות סקרים שמבשרים על "מפלת הליכוד", הפוליטיקאים עצמם מאותתים על סיום עידן החרם, ואף על פתיחות לחבירה לנתניהו.
הראשון היה גנץ, שפרש מהממשלה אך הביע חרטה, עד שהציע להקים ממשלת "פדיון שבויים" בראשות נתניהו ובמועד בחירות מוסכם. אחריו חזר יועז הנדל עם "המילואימניקים", כשהוא טוען שנתניהו צריך ללכת, אך נמנע מלהתחייב שלא יישב תחתיו. גם יוסי כהן מגדיר את הליכוד "ביתו הטבעי" ומצהיר שלא יתמודד מול נתניהו ב־2026.
אולם המרתק מכולם, לדעת פילבר, הוא נפתלי בנט. סקרי עומק מלמדים שאין לו ממשלת שינוי באופק. בפועל, גוש ימין בראשות נתניהו, שיצרף אליו מפלגה או שתיים מהמרכז במקום (או לצד) החרדים או בן גביר, זוכה בכל הקופה. לא מן הנמנע כי מפלגות מן האופוזיציה יעדיפו להצטרף לממשלה יציבה, מאשר לגרור את המדינה לסבב בחירות נוסף. אם אכן כך יקרה, הרי שהחרם שנועד להפיל את נתניהו, הפיל בפועל רק את יוזמיו.
החזית האמיתית
בהנחה שהבחירות הקרובות ייערכו במועדן בעוד שנה וחודש, צפוי בנימין נתניהו לציין יום הולדת 77 ולהתמודד שוב על ראשות הממשלה. כרגע אין שום דמות בליכוד שמערערת על מנהיגותו. במקביל רוב הסקרים מראים שהליכוד תהיה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הבאה (אלא אם בנט ילך לאיחוד עם איזנקוט וליברמן).
בליכוד לא מתכוונים אמנם להתמודד מול נתניהו, אבל רוחות הפריימריז כבר מנשבות. הדבר בא לידי ביטוי בהצהרות השונות סביב שולחן הממשלה, במריבות הקולניות בין השרים (האחרונה שבהן הייתה בין קיש לגמליאל) ובהצהרות תקיפות לתקשורת.
גם המלחמה בעזה מגויסת לצרכי הקרב על מקום בצמרת הרשימה. ההצהרות הלוחמניות לצד צילומים של בניינים קורסים בעזה שווים קולות רבים. שר הביטחון ישראל כ"ץ, שצפוי להיבחר לחמישייה הראשונה הפך את ההפצצות לתעמולה. "התחלנו", כתב כשהציג בניין שקרס. "ממשיכים", ציין יומיים לאחר מכן עם עוד בניין הרוס. המסר ברור: כל פגיעה בעזה שווה עוד נקודות ועוד קולות במרכז הליכוד. כל בניין שקורס אפשר לנצל לצורך אינטרס.
כ"ץ אינו היחיד. השרים מתחרים ביניהם מי יישמע מיליטנטי יותר. אלי כהן, עידית סילמן וטלי גוטליב עושים זאת בדרכם, בין אם בהבטחות ריבונות ביהודה ושומרון, ובין אם במלחמות פומביות וצודקות מול הבג"צ או השופט עמית. מנגד, ניתן להניח שאישים כמו יואב גלנט ויולי אדלשטיין ימצאו עצמם הרחק מאחור.
ללוח השנה הפנימי בליכוד יש משמעות רבה: בנובמבר תתכנס ועידת המפלגה אחרי שנים של קיפאון, והיא תחלק מחדש את התפקידים הבכירים. במקביל נערכים גם לבחירת יו"ר הליכוד העולמי, תפקיד שמושך את מיקי זוהר, דוד ביטן ואחרים בזכות המשאבים שניתן לשלוט בהם.
בינתיים, ביהודה ושומרון מתנהלת תחרות נפרדת. מאות אלפי המתפקדים שם, מהווים יעד לחיזור בלתי פוסק. השרים מגיעים לביקורים תכופים ומבטיחים פעם אחר פעם כי הריבונות "כבר מעבר לפינה".
בד בבד כמעט כל החלטת הקבינט מתקבלת פה אחד. שרים אולי מהרהרים בלב, אך לא יסתכנו לאבד קולות. מול מרכז הליכוד, אפילו עמדות הרמטכ"ל מתגמדות. ההבטחות לכיבוש עזה משמשות כרטיס ביקור יוקרתי יותר מכל דו"ח ביטחוני.
לפי הפרשן הפוליטי שלום ירושלמי, מלבד כ"ץ שכבר הבטיח כנראה את מקומו בחמישייה הראשונה, גם יריב לוין וגם אמיר אוחנה נמצאים שם. מי שלוטשת עין ויכולה גם כן להגיע גבוה היא טלי גוטליב עקב מלחמותיה בבית המשפט העליון, ביצחק עמית ובח"כ אחמד טיבי.
שורה תחתונה: בקלפי של הליכוד אין הנחות. כאן, כמו בעזה, מי שלא יורה, פשוט לא קיים.
דו עט – המילים המרכזיות של השבוע
מגדלים פורחים באוויר: אחר אחרי השני, קרסו השבוע גורדי שחקים בעזה, שהיו בשימוש מחבלי חמאס. דובר צה"ל ציין כי מדובר במגדלים בהם התקינו אנשי חמאס אמצעי איסוף מודיעין והציבו עמדות תצפית במטרה לעקוב אחר מיקום כוחות צה"ל במרחב.
נהג המונית: התיעוד מהפיגוע בצומת רמות ריגש רבים: נהג מונית שחילץ נוסעת מבוגרת מרכבו, כשמסביב ירי סוחף. בקור רוח נדיר פתח את הדלת האחורית והוביל אותה למקום מבטחים בעוד הקליעים שורקים ופוגעים באוטובוס סמוך. נהג אציל.
אין חסינות: החיסול בדוחא, מוצלח או לא, העביר מסר חד: איש בחמאס לא מוגן. כמו אחרי "אסון מינכן", ישראל רודפת את המתכננים והמבצעים עד קצות תבל. גם בארמונות המפוארים של קטאר אין חסינות ואין מקלט.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגיליון סופ"ש בעיתון 'יתד נאמן'
