היה זה באחת הפעמים כשהגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל עשה את דרכו באונייה לחוץ לארץ. בדרכו, חלפה האונייה מרחוק על פני העיר ונציה, וכל הנוסעים מיהרו אל הסיפון כדי להשקיף על יופיה. גם הרב שבדרון הצטרף אליהם. הוא הופתע לגלות שאין בה כל יופי, וראה רק פסלים רבים. הוא אמר את הפסוק "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" ושב למקומו בביטול.
לאחר זמן, כששב לארץ ישראל וחלף שוב על פני אותו מקום, ושוב כולם רצו כבראשונה, הוא הלך שוב לראות. אלא שהפעם הרגיש כי כבר אינו מתעב את המקום, ואף התגנבה ללבו מחשבה שאולי יש בדבריהם על יופי המקום, אך עדיין לא התפעל כלל.
והנה, ראה זה פלא, לאחר זמן ארוך כששוב הזדמן לו לחלוף בדרך הים ליד אותו מקום, ושוב האנשים באונייה רצו לראות, הוא הרגיש שהוא מחיש את צעדיו כמו כולם. אף הייתה בו התפעלות לרגע, עד שביקש מהעומד לידו לראות דרך המשקפת. כשחש זאת בעצמו, נתן אל לבו להבין מה ששמע מהאדמו"ר רבי לייב חסמן ומהרב מבריסק זצ"ל, שאמרו שניהם דבר נפלא ונוקב על הפסוק: "כי־אתם ידעתם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם. וַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם" (דברים כט, טו-טז).
הם פירשו זאת כך: בפעם הראשונה כשרואה אדם עבודה זרה, היא נחשבת אצלו ל"שקץ וגילול". אבל כיוון שסוף סוף ראה והביט בה, הדבר מתקרר אצלו, ובפעם השנייה נהפך ה"שקץ והגילול" ל"עץ ואבן" – כבר לא כל כך נורא. בפעם השלישית, הכל מתהפך ונראה שהעבודה הזרה בעיניו יותר נחמדה – ממש "כסף וזהב אשר עימהם".
קורה שאדם אומר לעצמו: "אני יודע שהחומר שלפני אסור לקריאה, אבל אני קורא רק כדי לראות את אפסיותם, כדי לראות כמה הדברים חמורים…". אבל לא, התורה מזהירה "אל תפנה אליהם כלל, אל תעיף בהם מבט, מה שאסור – אסור!". אם אמרו לא להסתכל, לא לקרוא, לא לשמוע, אז אסור לגמרי! "לא ידבק בידך מן החרם" (דברים יג, יח), שלא יידבק בך כלום.
מטאטא שמטאטא לכלוך מהבית, אף שכל מטרתו להוציא את האבק והפסולת ולהביא את הרצפה לידי ניקיון, המטאטא עצמו נדבק בו מן האבק והלכלוך. כך גם כאשר אדם מסתכל בדברים כדי לגנות, כדי להציל אחרים, נדבק בו מאותם דברים, והם עושים בו נזק. לכן מזהירה התורה בפרשת קדושים: "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט, ד), אפילו לא בהפניית הראש לכיוונם.
הבשם והבורסקי: משל ומוסר
אמר הרב גלינסקי זצ"ל על הפסוק: "וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם" (ויקרא יא, מג) ותרגומו: "ולא תסתאבון בהון ותסתאבון פון בהון". מדוע יש כפילות? הרי ודאי שהמסתאב – מסתאב? החפץ חיים סיפר:
מעשה בבשם, בעל חנות בשמים, שחנותו הייתה פתוחה לרחוב, וכל העובר על פניה שאף לקרבתה מריחותיה ונמשך אליה לקנות בשמים יקרים ומשיבי נפש. יום אחד חשכו עיניו: ליד חנותו פתח בורסקי את מפעלו. הריחות הבוקעים משם היו מחליאים ומקוממים, והבשם עדין הנפש נאלץ להגיף את הדלתות ולהסתגר בחנותו. הוא ישב בחנותו הסגורה, שכן החנות התרוקנה מאנשים. הפרנסה שבתה והבית תבע את צרכיו, ויום אחד תלה הבשם על חנותו את השלט 'למכירה'.
ואז, סוף סוף, נפתחה דלת החנות. בפתח עמד השכן הבורסקי, עוטה סינר ואפוף סרחון. הוא סקר את השטח ואמר: "מקום נאה הוא. יש לי הצעה עבורך. כסף אין לי כדי לרכוש את המקום, אבל נרחיב את המפעל ונעבוד יחדיו, תהיה לשותפי, ונתחלק ברווחים". "אשקול את הדברים", אמר הבשם בקרירות, כשהוא עוצר את נשימתו. הוא לא העלה על דעתו להסכים להצעה. כל חפצו היה לברוח משם, למכור את החנות ולפתחה במקום שאווירהּ צח.
אבל יום רדף יום, וקונה לא בא. ההוצאות גדלו, החובות השתרגו, והוא עמד בפני חרפת רעב. ההכרח לא יגונה. הוא נשם עמוקות מניחוחות חנותו, ופנה להידפק על דלתות שכנו. בקצרה הודיע על הסכמתו ומיהר לשוב לחנותו. לא עברה שעה ארוכה, והלמות פטישים נשמעה. הקיר המשותף נפרץ, וענן צחנה אפף אותו… לא הייתה עוד חזרה מהצעד שנעשה.
למחרת התייצב וחגר סינר, הפשיל שרוולים וערבל את בריכת הסיד. הוא נשם בכבדות דרך פיו, כדג שנמשך מן המים. מפעם לפעם שגה ושאף אוויר בנחיריו, והצחנה החליאה אותו. הבורסקי נד בראשו ברחמים על האיסטניס שהיה לשותפו. ביום השני עומעם הסרחון מעט, וביום השלישי הוא כבר היה כמעט נסבל. ביום הרביעי הוא הוטרד רק במעט, וביום החמישי נשם בטבעיות. אמנם לא היו אלו הבשמים שלהם הורגל, אבל בשום פנים ואופן לא היה זה נורא כל כך.
עסק העורות הניב רווחים נאים, ועלה בידו לחסוך סכום נכבד. הציעו לו בני המשפחה: "אולי תפתח כעת בכסף זה חנות בשמים בלב העיר?". הוא עיווה את פניו בסלידה ואמר: "איני סובל את האנשים הרכרוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אוויר פשוט, וזקוקים לניחוחות של בשמים…".
זו כוונת הכתוב בפרשתנו, המזהירנו: "אל תפנו אל האלילים" – אל תפנו אליהם כלל, כי לבסוף זה עוד ימצא חן בעיניכם. וזו כוונת הכתוב: "ולא תטמאו בהם – ונטמאתם בם". אל תנסו כלל להתקרב לצחנה, כי תדבק בכם, תתרגלו אליה, וסופכם שתתפלשו בה ותסתגלו אליה, ככתוב: "וילכו אחרי ההבל – ויהבלו".
מעשה נורא ביין נסך
מעשה נורא סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל מפי הרב טייטלבוים זצ"ל מאמריקה (שהיה תלמיד של רבי מאיר אריק זצוק"ל), ששמע את הדברים מפי בנו של הגאון מבוטשאטש זצוק"ל על אביו הגאון. הבן סיפר: "אבי היה זהיר מאוד ביין נסך במיוחד. הוא נהג לעשות יין בעצמו והתעסק עם הענבים והיין בחדר ללא חלונות, כי נזהר אפילו מראיית גוי. ואם נזקק לנסוע לדרכו עם כדי יין, כיסה אותם בכמה כיסויים כדי שחס וחלילה גוי לא יגע בהם".
פעם שאלתי אותו: "אבא, למה רואים אצלך זהירות יוצאת דופן ביין נסך?". והוא השיב לי: "התגלה לי שמטרת התיקון שלי בעולם הזה היא בעניין של יין נסך. הייתי כבר בעולם וחזרתי שוב בשביל דבר זה". הבן המשיך לספר: כשאבי שכב על ערש דווי, ביומו האחרון, ברגעיו האחרונים, ראו שמצבו הולך ומתדרדר. הזעיקו רופא. הרופא ראה את המצב והורה לרוץ מהר לבית מרקחת להביא תרופה מסוימת. השליח רץ במהירות ושב עם התרופה בידו, ושפכו את סם המרפא לתוך כף והכניסו אותה לפיו.
מיד ברגע שתכולת הכפית החלה להישפך לפיו, נרתע הגאון. הוא פלט את התרופה מפיו, הרים את קולו בכוחותיו האחרונים ואמר: "אוי! יין נסך!" ומיד הסתלק מן העולם. עם הסתלקותו, שלחו שליח לבית המרקחת, והרוקח הסכים לספר להם שאכן מעורב בתרופה עשרים אחוז יין. עד כדי כך! "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", שכן מובא במדרש תנחומא שחסיד אחד גרס "אל תאמין עד עת זקנתך", וגילו לו מן השמיים על טעות.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גוליט זצוק"ל
