שנת תשפ"ו נפתחה בזירה המדינית עם הקרקס השנתי המוכר באו"ם או בלשון מרוסנת יותר: מצעד הצביעות העולמי. כמידי שנה, נציגי מדינות מעמידים פנים שהם חרדים לצדק העולמי, בעת שהם מדקלמים גינויים שגרתיים כלפי ישראל. הפעם, נראה כי ה"תיאטרון" נצבע בגוונים קיצוניים יותר: הכינוס ה־80 של העצרת הכללית עמד בסימן המיזם הצרפתי-סעודי, וההכרזה הסמלית על הקמת מדינה פלשתינית, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שמדינה זו נשלטת, הלכה למעשה, בידי ארגון טרור.
וכך, כמעט שנתיים לאחר טבח 7 באוקטובר, הפכה ישראל מהקרבן לנאשם. אלמלא הנשיא טראמפ, שהמשיך להגן על ישראל גם בנאומו האחרון, הייתה העצרת מתנהלת כמשפט שדה בין-לאומי, בו רק כיוון אחד קבוע מראש.
לתוך האווירה הזו מגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו, שינאם היום בעצרת. בשל מיקומו בלוח הזמנים, יום שישי אחר הצהריים, הפך הנאום לאירוע כמעט פנימי. רוב המנהיגים כבר עזבו את העיר, והתקשורת האמריקאית עסוקה בדברים אחרים. אף על פי כן, לנתניהו מסר ברור: ישראל לא תתנצל על כך שהיא נלחמת בטרור.
הקו המרכזי בנאום היום בצהרים, יהיה מתקפה על המדינות שהכריזו על תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית, ללא התניה על כניעת חמאס והחזרת החטופים. בקטע החזותי, צפוי ראה"מ להציג עדויות לרקטות שאותרו באחרונה בטול כרם וברמאללה, עדות נוספת לאיום הביטחוני שעדיין נשקף מיהודה ושומרון.
הנאום היום הוא רק ההקדמה: האירוע המדיני המרכזי יתרחש ביום שני, כשנתניהו ייפגש עם טראמפ בפעם הרביעית מאז נבחר בשנית. נתניהו יבקש "קרדיט" להמשך הלחימה עד הכרעת חמאס, אך טראמפ כבר נמצא שני צעדים קדימה: "תכנית 21 הנקודות" שלו כוללת קריאה לנסיגה הדרגתית, ויתור על הסיפוח, והגעה להסדר עם תמיכה ערבית-אזורית. ככל הנראה, יסכימו השניים על מועד יעד לסיום הלחימה, שלושה חודשים מהיום, סוף השנה האזרחית.
מאחורי הקלעים, פועלים יועצי שני הצדדים כדי להמתיק את הגלולה המדינית עם ניסיון להגיע להסכם ביטחוני עם סוריה, ואולי אפילו תיאום לפסגה היסטורית משולשת: טראמפ, נתניהו וא-שרע.
וכמובן, בלי תקלות אי אפשר. במהלך נאומו של טראמפ באו"ם התקלקל הטלפרומפטר. טראמפ לא התבלבל, שלף את הדפים שהכין מראש, והמשיך לקרוא מהכתב. זמן קצר לאחר מכן, התקלקלו גם המדרגות הנעות בבניין, בדיוק כשנשיא ארה"ב ורעייתו היו עליהן. צוות הבית הלבן לא הסתיר את החשד: מישהו באו"ם ניסה להכשיל, פשוטו כמשמעו, ולא רק באופן מטאפורי.
השירות החשאי האמריקאי הודיע על פתיחת חקירה. לפי עדויות, היו אנשי צוות באו"ם שהתבדחו מראש על כוונה להשבית את המדרגות בזמן הגעת הנשיא. טראמפ, שנטה תחילה לצחוק על האירוע, לא הסתיר את העוקץ: "שני דברים קיבלתי מהאו"ם: מדרגות נעות גרועות וטלפרומפטר גרוע. תודה רבה".
מי שמדבר על הבטחות…
אי אפשר לנתק את ה"אזהרה" שהשמיע נפתלי בנט בתחילת השבוע, מפני האפשרות שנתניהו יבטל או ישבש את הבחירות הבאות, מ"כנס האופוזיציה", שנערך לילה קודם על ידי יאיר לפיד. בנט נעדר מהכנס בגלל "התחייבויות קודמות" וכמוהו בני גנץ. מי שהשתתפו בכנס היו ליברמן, יאיר גולן ולפיד עצמו.
לבנט היה קשה לראות כיצד לפיד, מנסה ליטול את המושכות, ולכן כבר למחרת היום, ניסה לבצע ספין באמצעות "אזהרת ביטול הבחירות", רק כדי להשכיח את הכנס של לפיד וכדי להראות שהוא עדיין קובע את סדר היום של האופוזיציה, בהיותו המפלגה האופוזיציונית המובילה בסקרים.
בהודעתו החריגה, פנה בנט לבעלי תפקידים בשירות הציבורי ולגורמי אכיפת החוק וקרא להם שלא להיכנע ללחצים פוליטיים. "אל תסכימו לעבור על החוק או לעקם את הכללים בגלל לחץ פוליטי. יש מחר, אל תפחדו".
לאחר מכן המשיך "וחשף": "אינספור אנשים שאלו אותי האם בכלל יתקיימו הבחירות. אהיה ברור: לא נאפשר לאף אחד לדחות או לשבש את הבחירות. אנחנו על זה. דחיית בחירות יכולה להתרחש רק ברוב של 80 חברי כנסת, ואין כאלה. בקרוב הממשלה הנוכחית תוחלף. בקרוב המדינה תחזור למסלול בריא של ניהול מקצועי, התחדשות וצמיחה".
הדברים, כמובן, לא נאמרו בחלל ריק. בנט יודע היטב שאין ולא יכול להיות מהלך לביטול הבחירות במדינה דמוקרטית, בטח לא כאשר האמריקאים עוקבים אחרי כל תגובה וכל הצהרה. אבל למה להרוס ספין טוב עם עובדות. אם אפשר להכניס כותרת ראשית לחדשות. מה זה משנה אם היא מבוססת או מופרכת.
זו השיטה המוכרת: כשהיריב גונב את ההצגה, צריך להחזיר את הפוקוס בכל מחיר. פעם באמצעות פגישה "חשאית" עם איזנקוט, פעם באמצעות הצהרה מרעישה על "אחדות לאומית", וכעת באזהרה מפחידה על נתניהו, שכביכול מתכנן לבטל את הבחירות.
העוקץ טמון כמובן בעובדה שבנט יודע מה זה באמת לבטל בחירות: הוא עצמו זכה באמון הציבור עם שבעה מנדטים בלבד, אך בזריזות של להטוטן הפך לראש ממשלה. כשזה קרה, ביטול תוצאות הבחירות לא היה איום אלא מציאות. בנט לא הזהיר אלא בנה ממשלה על גבם של מצביעים שהבטיח להם הפוך. מי שעשה אז סלט מרצון הבוחר, מטיף היום על שמירה על הדמוקרטיה.
הבעיה היא לא רק בספין עצמו, אלא גם במסר הסמוי: בנט מנסה לשכנע את הציבור שהוא עדיין שחקן רלוונטי, שהוא מסוגל להכתיב את סדר היום. בפועל, כל מהלך כזה רק מחדד את השאלה הפשוטה: אם נתניהו באמת כל-כך מסוכן, למה אף אחד מהאופוזיציה לא מצליח להתאחד מולו.
בסופו של דבר, האזהרות של בנט לא ייכנסו להיסטוריה כאזהרות אמיתיות, אלא כעוד ניסיון נואש לגנוב כותרת מלפיד. או במילים אחרות: מי שמבטל הבטחות, לא יכול להטיף על מי שמבטל בחירות.
מנותק וממציא
בנט איננו היחיד שמדבר על האפשרות שראש הממשלה יבטל את הבחירות. מי שהעלה לראשונה את הרעיון היה כתב "חדשות 12", שבמסיבת עיתונאים הפנה לנתניהו שאלה וקיבל תשובה. מיד לאחר מכן ניסה להוסיף שאלה על "ביטול הבחירות", אלא שנתניהו כבר פנה לשואל אחר ולא שמע כלל את דבריו. מכאן פיתח הכתב סדרת פרשנויות דמיוניות, כאילו ההתעלמות נועדה להסתיר כוונה לבטל את ההצבעה. בפועל, לא מיניה ולא מקצתיה. אבל די היה בניצוץ כדי להצית גל פרשנויות ותעמולת רעל בקרב אנשי המחאה והשמאל.
משם קצרה הייתה הדרך לעטוף את החשד ב"נימוק ביטחוני": לטענתם, נתניהו לא יסתפק במלחמת נצח מול חמאס, אלא יחפש עילה לדחות את הבחירות ממועדן הקבוע (אוקטובר 2026) בנימוק של "מצב חירום". חלקם אף טענו שגם אם ייערכו הבחירות במועדן, נתניהו ינסה "לשבש" אותן באמצעות הרתעת בוחרים ערבים ופסילת מפלגות ערביות.
אלא שמבחינה פוליטית מדובר בטענה חסרת שחר. לנתניהו יש דווקא אינטרס שהמפלגות הערביות יתמודדו, כדי שהן ינגסו במאגר הקולות של השמאל והמחאה. אם הם ייפסלו, יזרמו קולות רבים ישירות אל יריביו, והגוש שמנגד יתחזק. כך יוצא שדווקא בשמאל עשוי להיות מי שיחפוץ בפסילתן, ובלבד שהקולות הערבים ילכו אליו.
חלק מהפרשנים טענו כי בנט רמז בדבריו גם לאפשרות שהממשלה תחריף את המתח מול איראן ותנסה לדחות בחירות בתואנת "מצב ביטחוני מיוחד". עוד טען כי בכירי מערכת הביטחון נתונים ל"לחצים": הרמטכ"ל איל זמיר מצד שרי הקבינט, המפכ"ל דני לוי מצד בן גביר, ומינוי דוד זיני לראשות השב"כ כדוגמה נוספת.
מי שמיהר להגיב היה שר הביטחון ישראל כ"ץ, שלא אהב את השימוש הציני באנשי הביטחון. "מספיק להשתמש בקודשי מערכת הביטחון לצרכים פוליטיים זולים", אמר. לדבריו, בנט "מודע ללחצים" בדיוק כפי שהיה "מודע" לתוכנית התקיפה באיראן, לה התנגד ימים לפני שבוצעה. סיכומו של כ"ץ היה חד: "בנט מנותק מכל קשר ביטחוני וממציאן סדרתי".
אין מנוס מלקבוע שאם כך נראית "אזהרה ביטחונית", סימן שבנט עצמו נמצא ב"מצב חירום" מהסיבות שפורטו לעיל.
מקהלת הפחד
כמה מגוחך לשמוע את מקהלת השמאל מצטרפת לחשש המדומיין של בנט מפני ביטול הבחירות. עד לא מזמן הם עצמם טענו כי נתניהו ישאף דווקא להקדימן, מיד לאחר "מלחמת 12 הימים" באיראן, כדי לנצל את חוסר הארגון באופוזיציה. והנה, בתוך חודשים ספורים, הוחלף הטיעון. פעם הקדמה, כעת דחייה. מוטב להם לבחור נרטיב אחד, ולא לשנותו בהתאם לסקרים ולמצב הרוח.
ראוי גם לזכור כיצד "ממשלת השינוי" ניסתה בקדנציה הקודמת לבטל את הבחירות מראש, באמצעות חוק שיפסול את נתניהו מלהתמודד. החוק נפל לא מתוך "דבקות בדמוקרטיה", אלא בגלל מחלוקות פנימיות.
בהמשך, גם כאשר הקואליציה הנוכחית זכתה ב־64 מנדטים, אנשי השמאל והמחאה סירבו לקבל את תוצאת הבחירות. עוד לפני "הרפורמה המשפטית" החלו "הפגנות הגשרים", בהובלת יאיר לפיד, "אנשי בלפור" ו"החולצות השחורות", עוד בטרם קמה הממשלה בפועל.
עתה טוענים הקפלניסטים בהסבר מאולץ ודמיוני לאחור, כי "המזימה לשבש את הבחירות", החלה כאשר שר המשפטים השיק את "ההפיכה המשטרית". לטענתם, הרצון לרסק את מערכת המשפט נועד למעשה למנוע חילופי שלטון עתידיים.
בפועל, הממשלה מתקשה אפילו להחליף יועמ"שית, לפטר את ראש שב"כ כושל (שהתפטר לבסוף מעצמו), למנות נציב שירות מדינה זמני או לבצע שינויים בסיסיים אחרים, והכול מכוח החוק. לפיכך כל הדיבורים על ביטול בחירות הינם דיבורי סרק, שנועדו ליצור פחד ציבורי כדי להכשיר פעולות אנטי-דמוקרטיות כדי לשמור כביכול על הדמוקרטיה.
רוצים ראיה? בבקשה: לא מכבר התקיים כנס ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", בו עלתה לדיון השאלה מה צריכה לעשות ממשלה, שתקום לאחר הדחת נתניהו. אחת ההצעות הייתה לבצע "ניקוי אורוות" במערכת הציבורית, ולפטר את כל מי ששיתף פעולה עם ממשלת נתניהו ובעיקר קצינים בכירים במשטרה. המוטו: "היצמדות לחוק בכל תנאי היא הדרך לגיהינום".
לכך מצטרפים גם פרשנים וכתבים בכירים, שונאי נתניהו, שכותבים מפורשות, שאם הפעם הוא יפסיד בבחירות, אין לחכות לחקיקה, אלא לפעול מיד ולהדיח בסיטונות את כל מי ששיתף פעולה עם הממשלה. הם מודעים לסיכון, שאם השלטון שוב יתהפך, השיטה הזו תחזור אליהם כבומרנג. ובכל זאת הם מסבירים לעצמם: "ממילא נתניהו יעשה זאת".
על רקע זה באה גם המתקפה על מינוי דוד זיני, לראש השב"כ. השמאל מבהיר לו כבר היום כי כהונתו מותנית. אם יתנהל כמצופה ממנו, יישאר. אם יעז "ליישר קו" עם הממשלה הנוכחית, יודח מיד כאשר יחזרו לשלטון. המסר ברור: ההגמוניה היא שלנו, וכל השאר זמניים.
שורה תחתונה: לא נתניהו מהווה איום על הבחירות, אלא הם, שכבר מתכננים כיצד לבטל את הכרעתן. מי שדואג לדמוקרטיה, כבר מכין רשימת פיטורים ליום שאחריה.
ישר בסימן שאלה
בבחירות שנערכו ב-2019, התמודדה מפלגה חדשה תחת השם "ישר". בין אנשיה היו פרופ' דן אריאלי, עו"ד יובל קרניאל וסגן ראש המל"ל לשעבר ערן עציון. המפלגה קיבלה אז 1,438 קולות, שהיוו 0.03% מהקולות הכשרים. גדי איזנקוט, שהקים את מפלגת "ישר" החדשה מכוון הרבה יותר גבוה. בראיונות עמו הוא מדבר אפילו על ראשות הממשלה ורואה את עצמו מתאים לתפקיד.
איזנקוט, שאיבד את בנו גל הי"ד במלחמה בעזה, ולאחר מכן עוד שני אחיינים נוספים, שילם מחיר אישי כבד, והוא זוכה לאהדה ציבורית רחבה. השקת "ישר! עם איזנקוט" הציבה את הרמטכ"ל לשעבר במרכז תשומת הלב, אך לא בהכרח במרכז המפה. הסקרים הראשונים מחמיאים (סביב 10-12 מנדטים), אבל זהו לעיתים "אפקט השקה", שמתפוגג מהר מאד. כדי שהכוח הזה יישמר, נדרשת יכולת ארגונית, רשימה, מטה שטח ומשמעת מסרים. עד אז, כוחו של איזנקוט הוא בעיקר בפוטנציאל.
הייחוד של איזנקוט נעוץ ביכולתו לשאוב קולות מהימין המתון כשהוא רץ לבד: ליכודניקים מאוכזבים, אנשי "ימין ממלכתי" שמאסו בנתניהו, וציבור מרכז שמחפש פרופיל ביטחוני מפוכח. אלא שכאשר החיבור הטכני-פוליטי נעשה עם נפתלי בנט, הקולות הללו נעלמים כלא היו וחוזרים הביתה, ולעתים אפילו מחזקים את גוש הימין. במילים אחרות: גשר לימין יש רק כל עוד איזנקוט איננו נתפס כנספח.
הרשימה המייסדת של "ישר" הכוללת את טל רוסו, פרופ’ טרכטנברג, יואב הורוביץ ומתן כהנא, נועדה לשדר "ממלכתיות" ולא "שמאלנות". קהלי היעד: ימין מתון עייף מריבים, מרכז שמחפש "מבוגר אחראי"; ותומכי מחאת קפלן שרוצים אלטרנטיבה שאינה לפיד. הבעיה: אותו פלח מצביעים מצומצם נדרש גם בידי בנט וליברמן. התנגשות הכוונות עלולה להכריע את היתרון של שלושתם.
איזנקוט ינסה לקבוע סדר יום משלו: ביטחון מפוכח לצד שיקום אזרחי, התחייבות למשילות בלי מלחמות, ובקיצור, תחליף רציני לנתניהו, לא רק אנטי -נתניהו. בלי זה, מפלגת "ישר" תישאר סיסמה בלבד.
מבחינה טקטית, ההיגיון של איזנקוט ברור: הוא מבקש לשמור על עצמאות מפלגתית כדי להיכנס לחיבורים לפני הבחירות מתוך עמדת כוח, ולהימנע משריפת קולות מתחת לאחוז החסימה (כפי שעלול לקרות לגנץ). אולם מתמטיקת הגושים עקשנית: אם איזנקוט, בנט ושות' לא מוכנים להישען מבחוץ על מפלגה ערבית, הסבירות למבוי סתום ב־2026 גבוהה. במקרה כזה, מי שמרוויח הוא מי שכבר יושב בבלפור.
שורה תחתונה: כאבן שואבת לעצמאים מהימין, איזנקוט מועיל רק כשהוא רץ לבד. ברגע שהוא נגרר לחיבורים שגויים, הוא מחזיר את המפתחות לבלפור.
המצפן המקולקל
"ישר" הוא שם שמחייב קשר הדוק בין סיסמה למציאות, בין העמדה הנוכחית לרקורד ולהתבטאויות מן העבר. אצל איזנקוט, הפער הזה בולט. בחדשות "מידה" בדקו ומצאו כי פעם איזנקוט מצהיר שלא היה "שבוי בקונספציה", ופעם אחרת מתאר במו פיו מידע מודיעיני מוקדם עם תרחישים שהזכירו מאוד את השביעי באוקטובר.
בראיון בינואר 2024, בעיצומה של המלחמה, אמר: "אני לא הייתי שבוי בקונספציה כי לא הכרתי חלק מהחומרים". באופן זה ביקש להתנער מהתפיסה שהובילה למחדל. חודש לאחר מכן, בכנס באוניברסיטת רייכמן, התברר שהכיר היטב חומרים שתיארו תרחיש דומה מאוד למה שאירע: "במרץ 2018 הגיע לשולחני מידע מודיעיני שיחיא סינוואר מתכנן להביא בכל שישי המונים לגדר, בתוכם אנשי נוח'בה שכוונתם לחטוף חיילי צה"ל, לחדור ליישובים ולבצע את אותם מעשים", סיפר איזנקוט.
כך גם בסוגיית הכסף הקטארי: מצד אחד נטען שהתנגד; מצד שני, בינואר 2019, בעת פרידתו מראשי הרשויות בעוטף עזה, הסביר שתמך בהעברה משום שהיא "מאזנת את המתיחות בדרום ובלעדיה הפיצוץ יגיע מהר יותר". פעם כך ופעם כך.
גם בגזרת המדיניות הביטחונית, תווי הקו אינם ישרים כפי שהלוגו מבטיח. עמדתו כלפי מושג "הניצחון" שטבע נתניהו בעזה מסויגת: פחות קריאה לשבירת האויב, יותר קריאה ל"עצירות אש" ולעסקאות חטופים בנימוק של "נחזור אחר כך". ייתכן שזה נכון מקצועית לרגעים מסוימים, אולם פוליטית, זה נשמע כמו זהירות שמתחפשת לממלכתיות. לכל זה מצטרפות טענות על "אי – הוגנות" בבחירות ותחזיות דחייה מדומיינות (דוגמת בנט). מדובר בטון בכייני שמזכיר קמפיין, ולא מנהיגות.
גם במסדרונות הפוליטיקה הסיפור מקרטע: לאחר שישב עם גנץ בממשלת החירום של נתניהו ובקבינט הביטחוני, נטש את "המחנה הממלכתי". לפי חדשות 12 אמר לגנץ: "באתי בשביל המדינה ולא בשבילך…". מקורבי גנץ השיבו: "להיות ישר פירושו גם לא להדליף, ואם כבר להדליף, לא לשקר".
גם המתקפה המקדימה על מינוי דוד זיני לראש השב"כ, עם רמזים לקיצור כהונה אם "יישר קו" עם הממשלה הנוכחית, מתיישבת יותר עם הפעלת לחץ פוליטי מאשר עם קוד ממלכתי.
שורה תחתונה: איזנקוט רוצה למכור לנו "ישר", אבל בינתיים המוצר פגום. מדובר בעוד פוליטיקאי הנישא כרגע על גל אהדה זמני, שעשוי לחלוף מהר מאד כמו כל מפלגות האווירה מהעבר. "ישר" הוא שם יפה, אך בלי קו ישר ועקבי זו רק אריזה.
השיקום מול ההרתעה
אירועי סוף השנה והסיכומים השנתיים הסיחו את תשומת הלב מ"נאום ספרטה" של נתניהו – אותו נאום שממנו נאלץ לחזור בו שוב ושוב ולהבהיר מה בדיוק התכוון בדבריו. רבים סברו כי מדובר במעידה לשונית, אולם היו מי שהעירו כי נתניהו, שמכין בקפידה כל נאום פומבי, דווקא רצה שיעסקו בדבריו – גם במחיר התנצלות.
אם בוחנים לעומק את האמירה, מתברר כי מאז טבח 7 באוקטובר עובר נתניהו תהליך שינוי משמעותי. האיש שנתפס עד אז כמהסס, כזה שמעדיף להכיל ולא למהר לעימות צבאי או מדיני, מציג כעת חזון חדש – חזון ספרטני.
באירועים פומביים הוא מדבר על "סופר ספרטה", על תודעת לוחם ועל מלחמה מתמשכת מול אויב שאינו מרפה לעולם. אין זו פליטת פה חולפת אלא אסטרטגיה מחושבת, שנועדה לעצב את סדר היום הציבורי סביב ביטחון, התקפה, חיסולים והרחקת האיום האיראני.
ובכל זאת מאחורי השפה החדשה של נתניהו עומד ויכוח פוליטי שילווה אותנו עד הקלפיות. נתניהו ושותפיו מימין רוצים שהבחירות יעסקו ב"ביטחון מול אויבים". בדרך זו הם יוכלו להימלט מהעיסוק בכישלונות ובמחדלים של ה־7 באוקטובר. כאשר יריביהם יעלו את הדברים, אם יזרקו את זה עליהם חזרה, בטענה שהסרבנות והפגנות המחאה, הביאו בסופו של דבר את הטבח, ומי שאמור היה לסכלו – השב"כ והצבא, הם אלו שכשלו.
יריביהם, מנגד, ינסו להסיט את השיח לעבר שיקום אזרחי וחברתי: בראש החזרת החטופים, שיקום היישובים בדרום ובצפון, בניית חיי קהילה מחדש, וכמובן המאבק על חוק הגיוס תחת סיסמת "אי־שוויון בנטל".
הפער הזה, בין "ספרטה" של נתניהו ל"אתונה" שמבקשים יריביו, מתאר שתי תפיסות עולם שונות: מדינה המעמידה את עצמה במצב של מלחמה מתמדת, מול מדינה המבקשת לטפח תרבות, רווחה וחיים אזרחיים לצד הביטחון. השאלה המרכזית תהיה היכן עובר קו האיזון – כמה להעמיס על הציבור את עול המלחמה, וכמה להשקיע בשיקום אזרחי.
בעוד נתניהו ידגיש מי "ימחץ את ראש הנחש האיראני" ומי "ישלים את השינוי במזרח התיכון", יריביו יטענו כי הבחירות הן על מי יוכל לשקם את חיי האזרחים. הם ינסו לומר: "אנחנו לא ספרטה – אנחנו אתונה מחודשת". אלא שבראייה מפוכחת, ניתן להניח שהמציאות הביטחונית תחזיר מהר מאוד את סדר היום לכיוונו של נתניהו. לפיכך מי שינסה להפוך את ישראל לאתונה מחודשת, יגלה שבקלפי הציבור עדיין מחפש את ספרטה. במילים אחרות: הקלפי יקבע האם ישראל תחיה בצל חרב שלופה, או תחת חלום שיקום שלא עומד במבחן המציאות.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש בעיתון 'יתד נאמן'
