מאיר אלפסי הוא לא רק צלם, הוא הרפתקן סדרתי שחצה את גבולות הבלתי-יאומן: 130 מדינות, כולל היעדים המסוכנים והנידחים ביותר בעולם. לעתים קרובות, הוא נאלץ לפעול תחת זהות בדויה כדי לשרוד.
בראיון מטלטל ל"המחדש", אלפסי חושף את סיפורי מסעותיו: מניסיון גיוס לארגון הטרור דאע"ש בתוניסיה, דרך מפגש עם מחתרת אל-שבאב בסומליה, ועד חמישה ימים של אימה בצפון קוריאה הדיקטטורית, שם נאלץ להשתחוות לפסל המנהיג ולהסתיר את התפילין.
איך הכול התחיל
"כל הרעיונות האלה מגיעים בתור ילד," מסביר הצלם מאיר אלפסי. "אתה מתחיל לאהוב את העולם, אתה אוהב את הגלובוס." בבית ילדותו היו מונחים אטלסים וספרי עיון על מדינות וסמלים. הילד הקטן התחבר לכל המדינות, אחת אחת, וחלם על היום שבו יוכל לבקר בכולן.
עשרים שנה מאוחר יותר, הילד הפך לאיש, והחלום הפך למציאות. לא מציאות פשוטה, אלא מסע מתמשך של עשרות אלפי קילומטרים, 130 מדינות, וסיפורי הישרדות שנשמעים כמו תסריט דמיוני.
סומליה: יום אחד בצל הטרור
המדינה האחרונה שבה ביקר מאיר היא סומליה – אחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם, שבה פועלים ארגוני הטרור אל-קאעידה, אל-שבאב וסניפים נוספים של ארגוני קיצון. "באתי לשם עם חברה שסגרה לי את הכל. סידרו לי יום אחד," הוא מספר. השירות כלל שכירת עשרים חיילים וכמה מאבטחים סמויים. "שתי מכוניות מלוות, כולל שני מאבטחים סמויים איתי ברכב," הוא מפרט.
על שיחותיו עם המקומיים: "הם שואלים אותי אם אני מטורקיה או מסוריה. אני אומר להם שאני אחמד ואני מוסלמי." זהות בדויה, כמובן. "אני בטוח שלא אוהבים ישראלים. יש שם הרבה קיצוניים. אבל זו לא מדינה שאתה מודה שאתה מישראל…" המסר ברור.
מדי מאה מטר, בדיקות דרכון. בודקים את פני הרכב. הכל באזור הבטוח במדינה – מעבר לכך האזורים מסוכנים שאי אפשר להתקרב אליהם כלל. למי שיש תקציב גדול יותר, מסביר מאיר, "יש שם אפשרות גם להשכיר צלפים. כמה אלפי דולרים טובים, אתה שוכר אפילו סוג של נגמ״ש, מכונית עם תותח, שמגיע ומאבטח אותך."
לסומליה הגיע מאיר דרך ערב הסעודית בתור איש עסקים עם מזוודה יוקרתית ביד. "גם הוויזה כתוב שאני איש עסקים שמגיע בשביל חברת אלומיניום, להיות שותף בחברת אלומיניום בצינורות בסומליה. זה כל הסיפור."
אריתריאה: צפון קוריאה של אפריקה
מסומליה המשיך מאיר לאריתריאה, המכונה "צפון קוריאה של אפריקה". כאן, כל אזרח חייב לשרת בצבא עד גיל 60-70. אין שחרור. "מגייסים כבר מילדים. הם בגיל 15-16 הולכים לצבא. נשים גם ככה, אותו דבר. האופציה שאישה יכולה לצאת מהצבא זה רק אם היא תתחתן ויהיה לה ילדים," מסביר.
על מצב התושבים: "הם נראים מאוד טובים. דווקא יש שם גם בית כנסת." מתברר שנשאר שם יהודי אחד בלבד – איטלקי מבוגר בן 75, היהודי האחרון שנשאר באריתריאה. בית הכנסת עצמו סגור, "בית כנסת איטלקי כזה, כשהאיטלקים שלטו." מאיר נכנס פנימה. "שומרת אחת" פתחה לו. בתוכו הוא מצא בית כנסת מאובזר בכל מה שצריך – ספרי תורה, ואפילו מקווה.
זו הייתה קהילת עדן – יהודים תימנים שהיו סוחרים באפריקה, נדדו ממקום למקום, וגרו גם באתיופיה. "היה בית קברות גם, בית קברות יהודי. זו הייתה קהילה נחמדה מאוד של כמה מאות אנשים." באריתריאה, מסביר מאיר, יש יותר נוצרים מאשר מוסלמים. "הם מכבדים את היהודים," הוא אומר, אך מיד מדייק: "אבל במקומות, בטח באפריקה, אני לא אומר שם יהודי."
מונגוליה: ארץ הנוודים
12 ימים בילה מאיר במונגוליה, "מדינה ענקית מאוד" של מרחקים עצומים. "אתה יכול לנסוע 100-200 קילומטר כל רגע כדי להגיע למקום."
החוויה המיוחדת? "היינו באזור מוסלמי של ציידים דרך נשר. הם ציידים חיות דרך נשר איזה טכניקה עתיקת יומין שעדיין מהווה את בסיס האוכל שלהם".
גם במונגוליה מצא מאיר קהילה יהודית קטנה. "יש שם יהודי אחד שגר שם ומנהל את הקהילה היהודית. יהודי מאוד מבוגר, בגיל 70, שגר שם 30 שנה." יהודי ספרדי שמטפל בעניינים של היהודים, עושה להם שבתות מפעם לפעם. "מונגוליה די אוהבת את היהודים," מעיר מאיר. "גם מגיע לשם בתור ישראלי שמקבל ויזה בחינם, לא צריך לשלם, ויזה שלושים יום."
בנגלדש: המשחק המסוכן עם הזהות
לבנגלדש הגיע מאיר "בזמן שאי אפשר להיכנס לישראלים". באמצעות אזרחות פורטוגלית. אבל גם שם עצרו אותו. בשדה התעופה, אחרי שעבר את הדרכונים, הוא חשב שהכול בסדר. "אני כזה מבסוט, אני אומר לחבר שלי שבא איתי איזה כיף, אנחנו משוחררים. ואז מגיע איש מהשירות החשאי ואומר לי: "האיש עם החליפה בואו בואו רגע הצידה, יש לנו תחקור."
התחקור התחיל. מאיר ידע מראש על מה הבעיה משום שבדרכון שלו כתוב שהוא נולד בישראל מה שהפך במהרה לחשד כבד, בשביל זה הוא נאלץ להשתמש עם הנרטיב הפלסטיני. "בשביל להראות לו שאני שייך, אמרתי לו 'פלסטין'. אמרתי לו שעושים הרבה דברים נוראים, והוא שחרר אותי."
הטקטיקה עבדה. "ראיתי שלאט לאט הוא מתרכך. כל מילה שאני אומר לו. 'From the river to the sea', מהנהר עד הים. וזה שחרר אותנו."
על תחושותיו בעת המעצר הוא משתף אותנו "זה מפחיד. פתאום, במדינות מוסלמיות, אני לא יודע מה יהיה."
מאוריטניה: נקמה על ישראליות
במאוריטניה, מדינה מוסלמית באפריקה השלטת על פי חוקי השריעה שם טייל במשך שמונה ימים, "יש להם שם בתי דין אסלאמי, הכל." מאיר עשה שם מסלול של רכבת פחם במשך עשרים שעות, "עליתי על הרכבת, נסעתי איתה יום ולילה, להגיע לאיזה נקודה מסוימת."
אבל ביציאה החלה הבעיה האנטישמית. "לא רצו להוציא אותי משם. מהמדינה." וזאת משום "הוא התנקם בי על זה שאני מישראל. הוא פשוט עיכב אותי, חקר אותי, הכניס אותי למשטרה בשדה תעופה. כמעט פספסתי את הטיסה עד הרגע האחרון." המסקנה שלו: "המילה ישראל בעייתית מאוד בעולם".
קוסטה ריקה: השוד המתוכנן
לא כל הסיכונים מגיעים ממדינות עויינות. בקוסטה ריקה, מדינה שנחשבת בטוחה יחסית, עבר מאיר חוויה טראומטית. "אני וחבר באנו לקוסטה ריקה, יום אחרי שהיינו שם, שכרנו רכב, הלכנו לצלם איזה מפל." אחרי הצילומים, בדרך חזרה, שמו לב לאנשים מסתכלים עליהם. "תמהוניים" כפי שהוא מכנה אותם. "אמרנו, אוקיי, לא נורא, לא כלום, הכל בסדר."
אבל אז, אחרי כמה דקות נסיעה, הם עצרו. "מרגישים שיש לנו איזה פאנצ'ר ברכב." הם לא הבינו מיד את הקשר. ניסו לתקן את הפאנצ'ר בצידי הדרך, קראו למישהו שיעזור להחליף את הגלגל ולאחר מכן הם הגיעו למוסך. "במוסך עצמו אנחנו יושבים, מדברים, אומרים להם את הבעיה, ומישהו מגיע אלינו לרכב שלנו, החלונות פתוחים, שולף את התיקים של המצלמות, ציוד בעשרות אלפי שקלים."
מאיר רץ אחרי הגנב. "הוא שולף נשק, אני הולך אחורה, הוא ממשיך, וזהו." "התיקים של המצלמות הלכו. נשאר מצלמה אחת של חבר שלי שהייתה מחוץ לתיק. הלכנו למשטרה."
רק אז התברר הסיפור המלא: "יש להם את השיטות. הם הלכו עברנו, עשו לנו פאנצ'ר במפל, והם סינוורו אותנו באורות בדרך." התוכנית הייתה ברורה – המוסך הכי קרוב זה בדיוק לשם שהם הלכו.
המשטרה אמרה למאיר שזה היה נס. "אם היינו עוצרים בצידי הדרך לתקן את הפאנצ'ר, אולי הם היו חוטפים לנו את הדברים, מאיימים עלינו ואפילו הורגים אותנו." העובדה שהם עצרו באזור של בתים, ולא בשעת לילה בדרך נידחת, הצילה אותם. "המשטרה אמרה שיש הרבה פליטים במדינה שעושים הרבה שודים לתיירים בקוסטה ריקה. זה כאילו משהו שקורה."
תוניסיה: הזמנה להצטרף לדאעש
אבל אולי האירוע המטריד ביותר היה בתוניסיה. מאיר ביקר בג'רבה ובמדבר, והציג עצמו כמוסלמי-אמריקאי. "דיברתי שם עם אחד האנשים. הוא היה כנראה מבסוט מהעניין, אז הוא הלך לחדר, כתב איזה משהו, והוא הביא לי פתק."
מאיר שאל את המדריך מה כתוב בפתק. "הוא אמר לי שכתוב: 'אם אתה רוצה להיות איתנו דאעש, תשתף איתנו פעולה פה. אם אתה מוסלמי, תבוא, תשתף איתנו פעולה'. קח מספר טלפון, הוא השאיר מספר טלפון, ורצה שנהיה איתו בקשר, להתגייס."
צפון קוריאה: חמישה ימים של פחד טהור
הכניסה הבלתי אפשרית אבל מכל המסעות, אולי המסע המטריד והמרתק ביותר הוא הביקור בצפון קוריאה. איך בכלל מגיעים לצפון קוריאה? "יש כמה חברות של תיירים שמוציאות טיולים יקרים מאוד לצפון קוריאה." מדובר בכמה מאות תיירים בשנה בלבד – רוסים וסינים בעיקר – לעומת מאות אלפים במדינה רגילה. מאיר ניסה להגיש בקשה דרך חברות תיירות, אבל הם סירבו משום שתמונות שלו פורסמו באתר "Times of Israel". "הם חושבים שאני עיתונאי והם מאוד לא רוצים שעיתונאים יכנסו לשטחם."
אז מה עשה? "אמרתי, אוקיי, רעיון. אני כל כך רוצה, שאני רציני מאוד, רוצה מאוד להגיע למקום הזה. פניתי למדינה בעצמה." הוא פנה ישירות למדינה ואמר להם שהוא צלם והוא מעונין לבקר במדינתם ההסבר שלו עבד. "הם מביאים לי אישור מיוחד להיכנס, ומחתימים אותי שאני לא אוכל לפרסם תמונות. הם יאשרו לי להיכנס, והכסף י-כמה אלפי דולרים – יעברו דרך חברה סינית, כי ידוע שצפון קוריאה אי אפשר להכניס כסף לשם." התוכנית: "מישהו יבוא ויפגוש אותי ויביא לי את הויזה. בסין. שבוע תקופה בבייג'ין, סין. ומשם הם יזמינו לי טיסה לצפון קוריאה."
אבל איך הסכים לחתום על הסכם שלא לפרסם תמונות – הוא שהוא צלם? "לא יודע. אמרתי, אני אגיע למקום, אני אצלם, ואז נראה מה יהיה." היה לו חשש? "בוודאי שחששתי, כי באמת אם אתה מפרסם את התמונות, הם יכולים להגיע. הצפון קוריאה, הם הגיעו… קים ג'ונג און הרג את אח שלו במלזיה. החבר'ה האלה, יש להם יד ארוכה."
לכן, לפני שטס, "חיפשתי מישהו, חיפשתי איזה עורך דין שיש לו איזה סוג של קשר עם צפון קוריאה. מצאתי איזה מישהו עורך דין לא ישראלי שיש לו קשר עם צפון קוריאה, והודעתי לו שבמקרה יקרה איזה משהו, הוא יודע שטסתי אם אני לא מעדכן אותו עד יום שישי." לאף אחד אחר הוא לא סיפר – רק לאשתו.
הנחיתה: רובוט וחקירה
הכניסה לצפון קוריאה התחילה בחוויה שהגדירה מחדש את המושג "טיסה". המטוס עצמו היה "מטוס ישן, סובייטי. לא יודע, מקרטע, שעה, שעה וחצי טיסה." כבר באוויר החל הרמז לדיקטטורה: "דיילות, יש להן סיכות כאלה. חמורות סדר. אתה מצלם ואומרים לך 'לא, אל תצלם'. ומוזיקה סובייטית במטוס, הרגשה כזאת."
בנחיתה, התמונה הפכה למוזרה ומדאיגה: "זאת כבר כניסה יחידה. רובוט כזה מגיע אליי, מסתכל עליי, מצלם אותי. רובוט מצלמה כזה." מאיר קיבל דף שבו נדרש לפרט את כל מה שהוא מכניס למדינה, לפרטי פרטים – כולל כמה חולצות או גרביים. הדבר שלא העז לכתוב היה התפילין שלקח איתו: "כמובן בטח לא כותב."
הבדיקה החלה: "הם עוברים אותך אחד-אחד, מה יש לך? הם פותחים לי את המזוודה, כמה גרביים." ואז הגיעו לתפילין. "הם רואים קופסאות עם חוטים, זה מאוד מפחיד. אין מדינה בעולם שלא תחשוב שזה ריגול."
אל מול הסיטואציה המלחיצה, מאיר שמע את הבודק לוחש, ואז הוא חזר – "הוא מגיע עם פטיש ומברג. הוא מנסה לפתוח במברג את המאחור של התפילין, לראות מה יש בתוך." מאיר הבין שזו נקודת האל-חזור: "הרגשתי שאם הוא ממשיך עוד רגע, פותחים לי את זה, אני אבוד. ממה הם יחשבו? כמו שאני הולך להבריח פה איזה תנ״ך או איזה משהו."
הוא פעל בנחישות: "אמרתי להם בצורה כזאת: 'אם אתם פותחים את זה, אני רוצה להישאר בשדה תעופה. אני רוצה לחזור בחזרה. אני לא רוצה. אל תפתחו את זה. תשאירו אותי. אל תכניסו אותי.'" המדריכה שחיכתה בחוץ נקראה לעזרה, ו"היא סידרה את העניין הזה, ואין בעיה, לא צריך לפתוח."
המדינה הכי מאושרת בעולם
"צפון קוריאה זו מדינה שכולה פחד," מתאר מאיר. הניגוד התהומי מתחיל כבר בכניסה: "כשאתה מגיע למדינה, כתוב לך שם בשלט: 'אתה מגיע למדינה הכי מאושרת בעולם'. ככה הם מגדירים את הדבר הזה."
ביום הראשון, מאיר כתב לעצמו חוויות בחדר המלון. למחרת בבוקר, הגיע הזעזוע: "הם מקימים אותי והם שאלו אותי: מה כתבת בחדר?" הוא הבין שהם עוקבים אחריו. "יש מצלמות. הכל מיסטורי, הכל ישן כזה, משהו סובייטי כזה. שטיחים ברצפה בצבע ירוק, אדום."
אבל המציאות שמאיר ראה הייתה רחוקה מאוד מהתדמית הנוצצת שהמשטר מנסה להציג. "במציאות זו מדינה מהעניות בעולם. הייתי מגדיר אותה אפילו יותר עניים מאפריקה." פיונגיאנג עצמה, הבירה, היא אמנם "מקום מאוד יפה. הם מאוד מטפחים את העיר הבירה שלהם."
אבל האמת המרה נחשפה כשנסעו לאזור הגבול מדרום קוריאה ונתקעו בגלל פאנצ'ר. "בדיוק בפאנצ'ר, זה היה זמן שאפשר להסתכל על דברים שהם לא היו רוצים שתראה." מאיר משתף בתיאור מחריד: "ראינו אנשים, ילדים, שאוכלים חול. ילד, שלד, שלד עצמות שאוכל חול." לדבריו, "עד ב-2004 היה להם איזה מיליון איש שמתו ברעב. והם לא דיווחו על זה, לא כלום. המדפים ריקים, אין להם שמה כמעט שום דבר בסופר. פשוט מדפים, מדפים ריקים, ריקים."
הליווי המתמיד: האם ניתן לדבר עם תושבים? "אתה לא יכול לדבר איתם. אסור לך לדבר עם תושבים. אתה מסתכל עליהם בקשר עין." הליווי הוא תמידי: "אתה מגיע בליווי של שלושה אנשים. שאם אחד ילשין וישתף איתך פעולה, אז יהיה עוד אחד שילשין אליו. אם גם זה, אז יהיה עוד אחד." המדריכים עצמם? "הם עושים את התעמולה. הם דוברי האנגלית חלק, הם אומרים לי על צפון קוריאה היפה והנפלאה… ביצוע שטיפת מוח." האזרחים עצמם? "הם לא שמחים. יש להם הרבה עצבות. ממש מסכנים."
"כולם עובדים בשביל המדינה. הם קמים בבוקר באותה שעה, בסביבות חמש וחצי, והולכים לישון. מעירים אותם, את כולם, במוזיקה שלהם – יש להם מוזיקה קומוניסטית שאומרים להם לעבוד, לקום, לעבוד את המנהיג, בשביל המנהיג עד הגבול."
הטיול המתוכנן
המסלול לתיירים הוא מתוכנן היטב: "לוקחים אותך לפסל של המנהיג שלהם, שחייבים לקוד קידה לכבוד המנהיג ולהניח דגלים ולתת שם פרחים לפסל הגדול." החוקים נוקשים: "ואומרים לך, אל תצלם. אל תצלם את הפסל חצי, תצלם אותו רק גוף שלם. ממש עוקבים אחריך לבדוק מה צילמת."
אבל אז קרה משהו שהעמיק את ההבנה של מאיר על רודנות המשטר. במהלך הקידה, קרה האירוע שהעמיק את הבנתו של מאיר את אמיתות המשטר. "בשעת הקידה, הנחתי את הידיים מאחורה, ברוב לחץ. ואז חטפתי בעיטה מהמדריך מאחורה." הסיבה? "כי אסור לשים ידיים מאחורה. זה נגד הכבוד של הנשיא. זה נגד כבוד."
מאיר מספר שבזמן הקידה הוא מלמל בלחש את הפסוק שהם משתחווים להבל וריק. "ואז התחילו ליפול לי האסימונים על צפון קוריאה. מדינה פחד פחדים."
"ומאז הפחדים שלי התחילו להיות יותר ויותר. עד שהגעתי למצב שאני פשוט לא נרדם בלילות מרוב סיוטים." הפחד השתלט לחלוטין. "הייתי במאה אחוז חושב שאני לא יוצא מהמקום הזה. הפחד התלבש עליי כבר. אתה לא יכול לדעת כמה פחד זה היה."
"לקחתי את התפילין וניסיתי להירדם. אמרתי אולי אני אשים את התפילין ואירדם. על פי ההלכה זה בעייתי. שמתי את הראש, ניסיתי לי איזה סוג של נחמה עם התפילין. זה לפחות נתן לי איזה קצת של שפיות." לדבריו "זה עזר קצת, משום שכך התחלתי לשרוד איזה כמה ימים עד שעזבתי."
החרטה המתמדת
ברגע של גילוי לב, שאלנו את מאיר האם היה רגע שהוא שאל את עצמו למה נכנס לזה? והוא משיב בווידוי: "כל רגע, כן. כל רגע. עד היום. זה עושה לך, זה צורב אותך. זה סוג של שריטה." מה זה אומר פחד? "ברגע שהפחד משתלט, אז אתה בן אדם אחר לחלוטין. אתה כמו דאעש, כמו שאתה שרוי עכשיו נמצא בתוך דאעש. כמו שאתה נמצא בתוך חמאס. סוג של… הם מרגישים את זה יותר. הם חיים את זה."
מאיר מספר על ניסיון הפרסום אחרי צפון קוריאה. "אחר כך גם אמרו לי שאני מבוקש אצלם. שלחו לי אימייל מאוד זועם אחרי שפרסמתי את התמונות."
אנטרטיקה: קצה העולם
לא כל המסעות היו מלאי פחד. יש גם יופי טהור, כמו הביקור באנטארקטיקה, לאחר 14 ימים בים. ההגעה היא רק באמצעות "אונייה מיוחדת, מארגנטינה." החוויה הייתה של "טלטלות, טלטלות. ובאונייה עוברים דרך שתי אוקיינוסים שמתחברים, שאז יש גלים של 4-5 מטר."
במהלך השיט, "באונייה יש לך הכל שם. המטות קשורות שלא תעוף גם השולחנות והכיסאות קשורות לרצפה." ביבשת עצמה ישנם בסיסים: "יש בסיס צ'ילי, בסיס ארגנטינה, כל מיני מקומות שעושים שם ניסויים, ניסויים גרעיניים, כל מיני ניסויים. שם היינו גם, בתוך הבקתות."
וגם בקצה העולם, מאיר שמר כמובן על השבת: "עשינו שבת שם. מצאתי כמה יהודים – כמה חוקרים יהודים שהגיעו לצורך עבודתם שם. והתלוויתי עם משלחות של חוקרים." הטיול יקר, נע בין חמש לעשר אלף דולר, אך מאיר שילם אלף וחמש מאות דולר.
אחת הכתבות המעניינות ביותר
מדהים
מטורף!!!
היה מעניין של החיים!
וואו מרתק ממש נשמח לשמוע עוד חוויות!!!!!