ליד מאיר היא צוחקת הרבה, משתדלת למרוח חיוך גדול לכל מקום אליו היא נכנסת. מפזרת אבקת קסמים של צחוק מתגלגל. ויש לה הרבה סיבות לחייך, למרות החסר העמוק. לא משקיעה אף אנרגיה מיותרת ברחמים עצמאיים, רק מביטה למציאות ישר בלבן של העיניים ו-פועלת.

אבל רק בחדר קטן בקומה 15, בין ארבעה קירות, מול וילון מתנופף ונוף המשקיף על חצי גוש דן, שם היא בוכה. הו הו כמה בוכה.

ארבעה ימים אחרי שהחלימה היא כבר חזרה לשם. לחדר שעוטף אותה. מפרקת את האכזבה לפירורים קטנים קטנים של נייר טישו.

מול המטפלת הרגשית של 'בוני עולם' נופלות כל המגננות. שם היא לא הדס הפייטרית. שם היא הדס המפוחדת, שרק רוצה להחזיק תינוק ג'ינג'י (כמוהה) ועיני דבש ( בדיוק כמו של מאיר).

"אני שוקלת לקחת הפסקה", היא שיתפה את מאיר בערב, כשחזרה מהמפגישה.

"את, הפסקה?" הוא חזר, כאילו לא שמע נכון.

אחרי האכזבה האחרונה הרופא המטפל קרא להם לפגישת סיכום. הדס ביקשה כבר פרוטוקול טיפול לחודש הבא. אבל הד"ר עצר אותה: "את עדיין צעירה", התחנן. "גמרת על הגוף שלך, תני לו קצת לנוח". הוסיף עוד כמה מילים על גורמי סיכון וסטטיסטיקות.

אבל היא ג'ינג'ית לוחמנית, לא רואה בעיניים. כמעט 7 שנים היא נלחמת בקרב על האמהות. חודש אחרי חודש. ואף זריקה או טיפול לא ימנעו ממנה להגיע אל סוף המסע בידיים מלאות.

כבר בגיל חמש הכתירו אותה כ: "הדסי מצליחה להשיג כל מה שהיא רוצה".

"אין לה קירות", אמרה עליה המורה מלכה דויטש בכיתה ג'.

"כשהדס מחליטה משהו, סלע לא יזיז אותה", הייטיבו להגדיר גם החברות בשנות התיכון.

אז עכשיו לעצור?

אבל יומיים אחרי, בחדר הסמוך, נופלת ההחלטה. "זה בסדר רגע לשחרר", מחזק היועץ הרפואי של בוני עולם. "לפעמים התרופה היא דווקא להוריד רגע את הרגל מהגז, לשחרר שניה את הלחץ. לעשות חושבים מחדש".

"זאת לא באמת הפסקה," ממשיך היועץ. "אנחנו רק עוצרים רגע מהלופ הלא הגיוני שאתם נמצאים בו כל כך הרבה שנים", הוא עצר לרגע "ובינתיים נמשיך לעשות השתדלות".

מאיר לא מדבר, אבל עיניו הטובות אומרות את אותן המילים רק בשתיקה: זה בסדר הדסי, את יכולה שניה לנשום. את לא בתחרות עם אף אישה. עם אף גיסה או חברה.

היועץ הרפואי זורק עוד רעיון לאוויר. חוזר לטיפול בסיסי יותר, ממש מהימים הראשונים שלהם כשנכנסנו למערבולת הזאת שנקראת 'טיפולי פוריות'. "בואו נעשה רק השתדלות פשוטה, ואחרי החגים נראה מה הלאה".

ומול השמש השוקעת מעל חצי גוש דן, היא מבטיחה לעצמה להיות בסדר. וכמו כדור האש השוקע כדי להאיר את החצי השני של העולם, היא תשתדל לא לשקוע, רק תחכה בסבלנות שהלילה יסתיים כדי לחזור למעגל, לפעול, לקדם. להוריד את השמיים.

***

השנה היא לא בכתה בסוכה, אפילו לא פעם אחת. לא היו הורמונים שטשטשו את דעתה. גם לא נזקקו למלא את הסוכה בעשרים וחמישה אורחים כדי להרגיש את שמחת החג.

והמקרר שלהם היה מלא רק באוכל, פשטידה של בית, מרק ועוגת תפוחים. אף מדף לא פונה כדי לעשות מקום לתרופות וזריקות.

חגגו רק שניהם. את ביחד, את הלבד שהוא רק שלהם.

בבוקרו של חג ראשון הם שיחקו יחד ב'נדמה לי'. איך היא אוהבת להשתעשע עם הדמיון. מצאו את עצמם מסדרים שולחן חג לזוג פלוס שלוש, צועקים 'בכאילו' על הבת הגדולה שתשב יפה בשולחן, מאכילים את הקטנצ'יק במרק וירטואלי.

באיזה שהוא שלב מאיר ביקש שתפסיק, אבל היא נהנתה מכל שניה. "מחשבה יוצרת מציאות", היא הדפה את בקשותיו בהסברים מפולפלים.

שיחקו מלא רמי ואיליאס בחול המועד, סוף סוף נהנו משבוע שלם של חול המועד, בלי לרוץ לעוד טיפול שיוצא "במקרה" בשבוע המנוחה השנתי. זה חג סוכות השביעי שהיא מנצלת את שבוע החופש מהעבודה כדי להספיק לקדם את החלום בעוד תור לרופא מומחה או טיפול יקר.

אבל רק מול הערבות שנחבטות ביום השביעי של החג, פתאום היא מבינה עד כמה התמכרה לתחושת השליטה. ופתאום קל לה. בלאחוז פחות, בלשחרר את הצורך לנהל את הסיטואציה. לפקד על פעולות, לתכנן מהלכים.

היא כבר לא ההדס המתאמץ להריח טוב, לא האתרוג שמחפש להוכיח את טעמו. היא ערבה. פשוטה. דקה. נשענת על המים החיים שסביבה.

ככה, בפשטות, בצניעות. בלי להתהדר בסיכומי מומחה הפוריות הגדול במזרח התיכון או בלהשיג תור יקר אצל מומחית בינלאומית שהגיעה מבית חולים בארה"ב ל-48 שעות . משחררת את מה שלא בשליטה, יוצאת מקביעות של סבבים, ריצות ורופאים- אל דירת עראי של אמונה.

"קול מבשר ואומר", המילים מטשטשות לה מול הסידור, הערבה נחבטת ברצפת הסוכה.

אבל הלב שלה קם לתחיה.

***

במוצאי שמחת תורה עולה בה בחילה קטנה, וזה לא הכרוב הממולא שהתקלקל. היא כבר מרגישה, תמיד עבדה מתחושות בטן.

את הערבה שהשאירה כסגולה לשמירה, היא מניחה מתחת לכרית, יש לשתיהן הרבה על מה לשמור בתשעה חודשים הבאים…

בוני עולם זוכים זה למעלה מעשרים שנה להיות שליחים לבשורה שכל כך הרבה זוגות מייחלים לה.
כי בבוני עולם מבינים- זוג שלא זכה לילדים הוא לא "תיק רפואי". זה סיפור חיים, זה כאב, זו ציפייה אין־סופית.

לכן לצד הליווי הרפואי, פועל מערך תמיכה רגשי מיוחד: מטפלות ומאמנות מוסמכות שצועדות יחד עם הזוגות יד ביד, לב אל לב. נותנות מקום לאכזבה, לייאוש, לתקווה.

חדשות, בשבילכן, חדשות חמות, חרדים