אנו עומדים, בעזרת השם יתברך, לפני קיום מצוות סוכה, שהיא מצוות עשה מן התורה, ומטרתנו היא לשמוח לפני הקדוש ברוך הוא בשמחת המצווה. חכמינו זכרונם לברכה אומרים שלעתיד לבוא יבואו אומות העולם בטענה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, את עם ישראל כפית, כפית אותם לקבל את התורה, כפה עליהם הר כגיגית. למה אותנו לא כפית?" לכאורה, השאלה תמוהה, שכן אם הקדוש ברוך הוא היה כופה עליהם, הם היו צועקים "כפייה דתית!", אך טענתם, למעשה, נוגעת בנקודה עמוקה יותר.
והרי התשובה היא שהטענה של אומות העולם פה היא טענה מאוד חזקה ומבוססת על יסוד חשוב: הם טוענים על אפליה. הם אינם כועסים על הכפייה כשלעצמה, אלא על העובדה שאת עם ישראל כפית, ואותם לא. טענתם היא שאם היית כופה גם אותנו וגם את עם ישראל, את כולם, לא הייתה כאן אפליה. ומכיוון שכך, כאן טמון יסוד בדיני ממונות ומלכות, שכלל "דינא דמלכותא דינא" קיים רק כאשר המלכות משווה את התנאים בין כל האזרחים. ברגע שיש אפליה בין אזרח לאזרח, בטל הכלל; ולכן, הם טוענים שאי אפשר לבוא אליהם בטענות כיוון שהייתה "אפליה מלכותית" בקבלת התורה.
אולם חכמינו ממשיכים ומספרים שלאחר טענה זו של אומות העולם, הקדוש ברוך הוא אומר להם: "בסדר, בואו נראה אתכם," ונותן להם מצווה אחת קלה לקיים – מצוות סוכה. הם בונים סוכה ויושבים בה, ואז הקדוש ברוך הוא מוציא שמש חזקה (מוציא חמה מן הנרתיק). ואז, מה הם עושים? הם בועטים בסוכה ויוצאים, מעשה המבטא יחס של דחייה וזעם למצווה בעת קושי.
לעומת זאת, עם ישראל, כשהם יושבים בסוכה ורואים שאי אפשר להמשיך לקיים את המצווה, כגון שיורד גשם חזק, הם עוזבים את הסוכה כדין, שכן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא "הדיוט". אבל הם עוזבים את הסוכה בצער ובכאב, על שלא זכו לקיים את המצווה עד תום, וזהו ההבדל המהותי. לפיכך, במעשה זה מתגלה כי קבלת התורה של ישראל הייתה באהבה ובלב שלם, ואילו אומות העולם דוחות אפילו מצווה קלה כאשר היא כרוכה בקושי מזערי. משום כך, הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל, חביבין ישראל, שנקראו בנים למקום.
