"אתה שולח אותם ולא יודע אם יחזרו": מפקד הטייסת מדבר

הוא נכנס לפקד על טייסת 107 מיד לאחר "מבצע עם כלביא", הטיס את מטוסי ה-F-16I ("סופה") לטווחיים אדירים, ניהל את המתקפה על ארמון הנשיאות בתימן וצבר "מאות רבות" של שעות טיסה מאז ה-7 באוקטובר. רגע אחרי שנראה כי גזרת עזה תהפוך לשקטה יותר לפחות בזמן הקרוב, סא"ל ע', מפקד טייסת קרב מבצעית בבסיס חצרים וטייס קרב ותיק, משתף לראשונה בתחושת השליחות, החשש, וכיצד חי בצל, כשכל המדינה לא יודעת מיהו הגיבור האמיתי ששומר עליהם מהאוויר.

סגן אלוף ע' (37), אב לשתי בנות ותושב הדרום, הוא הכתובת האנושית לכוח העצום המופעל בשמי המזרח התיכון. כשהוא נכנס לפקד על טייסת 107 ("אבירי הזנב הכתום") בבסיס חצרים מיד לאחר מבצע "עם כלביא", הוא ידע שהוא עומד בראש אחת מטייסות הקרב המובחרות של חיל האוויר. "אני טייס קרב… בתחושת שליחות ומשמעות אדירה. תקופה של מלחמה, בתקופה מורכבת," הוא מצהיר.

במהלך שירותו חלף סא"ל ע' דרך עמדות פיקוד מפתח בחיל, כולל מפקד טייסת 115 ("הדרקון המעופף"), טייסת ביום האויב המפורסמת בבסיס עובדה, ותפקידי פיקוד בבית הספר לטיסה בחצרים. היום הוא מוביל את הטייסת שמטיסה את ה"סופה" (F-16I), מטוס הקרב המתקדם, בבסיס המרכזי בנגב.

"התכוננתי לזה": ההפתעה שלא הייתה

על אף שרבים בישראל ראו במלחמות עניין של העבר, סא"ל ע' מבהיר כי עבורו ועבור טייסיו, המוכנות היא תמידית. "כל השנים שאתה עובר הכשרות ואימונים, אתה כל הזמן נערך לאיזשהו תרחיש, לאיזושהי מלחמה… יש לנו שני מצבי צבירה: או שאנחנו נלחמים, או שאנחנו מתכוננים למלחמה." הוא לא דמיין שהמלחמה תגיע "בצורה נוראית" כמו ה-7 באוקטובר, אך התכונן לרגעים כאלה: "התשובה היא כן, התכוננתי לזה. חשבתי שזה יגיע מתישהו."

טיסת הסופה הארוכה ביותר: בדרך לארמון הנשיאות בתימן

המשימה הארוכה, המסוכנת והדרמטית ביותר שאליה יצא סא"ל ע' הייתה תקיפת ארמון הנשיאות בצנעא, תימן. תקיפה שנעשתה הרחק מגבולות המדינה והצריכה שילוב של יכולות טיסה, תכנון מורכב וקור רוח.

"זה תהליך ארוך של היערכות ומוכנות," הוא משחזר. "מדובר בטיסה מאוד ארוכה, מאוד מורכבת, רחוקה מאוד מהבית." בתוך הקוקפיט, עם הנווט לצדו במטוס הדו-מושבי, הריכוז הוא טוטאלי: "אתה בעיקר בעיקר עסוק במשימה… איך אנחנו מגיעים לקצה הטווח… מבצעים את המשימה, תוקפים מה שצריך לתקוף וחוזרים הביתה בשלום."

כשאני מתעקש על התחושות האישיות במשימה שבה נערכו גם לאפשרות של הפלת מטוס, סא"ל ע' משיב בקור רוח האופייני ללוחמי קצה: "חושבים על זה לפעמים ולוקחים את הדברים האלה בחשבון. אתה שולח אותם ולא יודע אם כולם יחזרו" הוא מודה. "כשהחשש הזה עולה, אנחנו מדברים על זה ובעיקר עושים כל מה שאפשר כדי להגיע הכי חזקים והכי חדים והכי מקצועיים, כדי לבצע את המשימה בצורה הכי מושלמת שאנחנו יכולים ולחזור הביתה בשלום. ביצוע משימה זה הדבר הראשון, חזרה הביתה בשלום זה הדבר השני, זה חלק מהמשימה."

על האדם שלצדו בקוקפיט, שותף למשימה ההיסטורית, הוא חושף פרט מטלטל: "אח שלו נרצח בבוקר 7 באוקטובר, בנובה. אני יודע כמה זה משמעותי עבורו לבצע את המשימות."

הדיסוננס של הגיבור בצל

ההתמודדות הגדולה ביותר היא עם החיים הכפולים: בין לילה של תקיפה אסטרטגית הרחק מהבית, לבין החזרה לשגרה האזרחית שאינה יודעת דבר. אסור לצלם את פניו, אסור לפרסם את שמו, והוא נע בצל, בעוד הוא יודע אילו סודות ביטחוניים בוערים על לשונו.

"אתה נוגע בול בנקודות," הוא מודה כשאני שואל אותו אודות הצורך לשמור על סודיות. "כן, אז אנחנו לא יכולים לספר בבית לבת זוג, למשפחה, לא יכולים לספר מה אנחנו עושים."

הדיסוננס מטלטל: "אתה נוחת… וחוזר הביתה, למשפחה, לילדים, והכול מתנהל כסדרו. ואתה יודע שבעצם בלילה פעלת… תרמת לביטחון המדינה ולביטחון האזרחים במדינה, ובעצם כולם עברו לילה רגיל בבית."

כשאני שואל אותו בחצי חיוך אם בהיעדר יכולת לפרסם את שמו ותמונתו, לא מתחשק לו מידי פעם להכריז ברבים שהוא זה שעמד מאחורי התקיפה שכולם דיברו עליה בבוקר למחרת, הוא אומר: "בסופו של יום אני לא עושה את מה שאני עושה כדי לקבל את ההכרה". למרות זאת, רמזים קטנים הוא כן מקבל. במכולת השכונתית בדרום, למשל, אומר לו המנהל: "אם אתה פה אני רגוע."

"חיל האוויר נכשל": צרוב לנצח

כשטייסי הקרב מתבוננים על שעות הטיסה הבלתי נתפסות מאז שמחת תורה, העבר הקרוב מכתיב את ההווה ואי אפשר להתעלם מהשאלה שכל מדינת ישראל שואלת: "איפה היה חיל האוויר בבוקר השביעי באוקטובר". סא"ל ע' עוצר לרגע ולאחר מכן מודה ביושר: "חיל האוויר וצה"ל כולו נכשל ב-7 באוקטובר בהגנה על יישובינו, בהגנה על שמי המדינה."

מאז, הוא וכפקודיו צברו "מאות רבות" של שעות טיסה – הרבה יותר מהדורות הקודמים ומהמפקדים. "הם אומרים לנו גם, שמקנאים בנו, שאנחנו בפוזיציה של ההובלה, הובלה בשטח," הוא מספר על מפקדיו.

לשאלה מהו הרגע הדרמטי ביותר בשירותו, התשובה מהדהדת: "7 באוקטובר זה יום שכלוחם וכמפקד הוא יהיה צרוב בי לנצח כנראה. וכל היום הזה, הגעה לטייסת, הקבלת משימות ותחילת המלחמה."

"ביצוע משימה זה הדבר הראשון," הוא מסכם את תורת הלחימה שלו. "חזרה הביתה בשלום זה הדבר השני, זה חלק מהמשימה."