תא"ל וינר: "סימנו אותי במערכת – הדיחו אותי כי דיברתי אמת"

תת-אלוף במילואים ארז וינר, לשעבר עוזר הרמטכ"ל ומפקד מכלול התכנון של פיקוד הדרום, בראיון מיוחד ל'המחדש' בו הוא מתייחס לאכזבות, הפספוסים והמאבקים הפנימיים שלדבריו מנעו מצה"ל וממדינת ישראל להשיג הכרעה אמיתית ברצועת עזה.

הראיון עם תא"ל (מיל') ארז וינר התקיים עוד בטרם הוצג מתווה טראמפ, שהוביל בסופו של דבר להסכם שבמסגרתו הושבו כל החטופים החיים. אך גם כעת, כשמפת המציאות השתנתה, דבריו של וינר מהדהדים בעוצמה – אולי אפילו יותר.

לא מצליחים לצפות? נסו כאן

תת־אלוף במילואים ארז וינר, ששימש עוזר הרמטכ"ל ומפקד מכלול התכנון בפיקוד הדרום, פורש בראיון גלוי לב תמונה קשה של מערכת הביטחון מאז ה־7 באוקטובר. "אני לא מאוכזב," הוא אומר, "כי אל מול נקודת הפתיחה – אולי הנמוכה בתולדות המדינה – ישראל השיגה הישגים אדירים: פגיעה עמוקה באיראן, התמודדות מוצלחת מול חיזבאללה והרתעה אזורית משמעותית. אבל אני כן מאוכזב מהאופן שבו ניהלנו את המערכה בעזה. לו היינו פועלים אחרת, היינו כבר אחרי הכרעת החמאס. פספסנו את הרגע."

וינר מדבר מתוך ניסיון אישי עשיר. "מ־2013 הייתי מפקד מכלול התכנון בדרום. ראיתי מקרוב איך מתקבלות החלטות. כבר בתחילת המלחמה חשבתי שצריך לפעול אחרת. הרמטכ"ל דאז לא השתכנע, ובהמשך גם הרמטכ"ל החדש – למרות שבתחילה דיבר על הכרעה – נסחף עם המערכת."

לדבריו, "מערכת הביטחון שבויה בלחצים פנימיים: משפטיים, תקשורתיים והומניטריים. במקום לנהל מלחמה לניצחון, היא ניהלה מלחמה לפי תדמית. נושא החטופים הפך למרכזי עד כדי כך שהוא שיתק את הפעולה הצבאית. צוות החטופים, בראשות ניצן אלון, הפך לגוף שמנע הכרעה. במקום לשחרר חטופים – הוא שחרר את הלחץ מהמערכת."

וינר מצביע על מה שהוא רואה כשתי טעויות יסודיות: "הראשונה – היעדר ממשל צבאי. פחדנו מהמילים ‘ממשל צבאי’, אז המצאנו עוקפים כמו הקרן האמריקנית וחמולות מקומיות. זה לא ניצחון, זו בריחה מאחריות. והשנייה – נושא החטופים. ככל שהגברנו את השיח סביבם, כך עלה המחיר שחמאס דרש. העסקה הראשונה בנובמבר הייתה תוצאה של לחץ צבאי, לא של מו"מ. מאז התרחקנו מהכרעה."

וינר מתייחס גם להתנהלותו של הרמטכ"ל רב־אלוף אייל זמיר, שלדבריו "הצהיר הצהרות גדולות – ובסוף פעל הפוך". "כשאייל זמיר נכנס לתפקיד, הוא דיבר במונחים ברורים של ניצחון ו-הכרעה. הוא הציג קו תקיף, כזה שאמר: 'נחזיר את החטופים תוך כדי לחימה, לא נוותר עד שחמאס יובס'. אלה היו הצהרות שנתנו הרבה תקווה בתוך המערכת. אבל בפועל – הכול קרה הפוך."

לדברי וינר, "ברגע האמת, הוא נכנע לאותו לחץ שמוטט כבר את קודמיו. במקום להוביל מהלך של הכרעה, הוא אימץ את הקו הזהיר של מערכת הביטחון, שמפחדת להחזיק שטח ולהפעיל ממשל צבאי. במקום להעמיק את הלחץ – האטו את הקצב, במקום לדחוק את חמאס לפינה – נתנו לו מרחב נשימה. זו התהפכות מוחלטת בין ההצהרות למעשים."

וינר מוסיף בצער: "אני מכיר את זמיר שנים, עבדנו יחד. הוא איש מוכשר ובעל כוונות טובות, אבל הוא נשטף בתוך אותה מערכת שמחניקה כל רצון לשנות. ברגע שאתה יושב בראש הפירמידה – אתה מרגיש את כל הלחצים: מהפרקליטות, מהתקשורת, מהאמריקנים. ומעטים מסוגלים לעמוד בזה. הוא לא עמד."

אבל לא רק את הדרג הצבאי וינר מאשים, אלא גם את הדרג המדיני שנכנע: "צה"ל אומר ‘אי אפשר’, והדרג המדיני מתקפל. התקשורת מצדדת במערכת הביטחון, והפוליטיקאים – שחוששים מהד ציבורי – מוותרים על מנהיגות."

הוא תוקף גם את מה שהוא מכנה "דת החטופים": "אני לא מדבר על המשפחות – להן יש זכות מלאה לזעוק. אני מדבר על מי שניצלו את המאבק לצרכים אחרים: אותם גורמים שעמדו מאחורי ההפגנות נגד הרפורמה, ההתנתקות וההתנגדות להכרעה. זו לא רק מלחמה על החטופים – זו מלחמה על האופי של ישראל."

בהמשך הוא מדבר גם על המחיר האישי ששילם: "סימנו אותי. חיפשו תירוץ להדיח אותי כי לא דיברתי לפי התדריך. לקחו אירוע שולי של מסמכים ומינפו אותו כדי להוציא אותי מהמערכת. זו שיטה: מי שחושב אחרת – מודח. זה לא אישי, זו מחלה מערכתית. פחד מהאמת."

למרות הכול, וינר נשאר אופטימי: "ישראל יכולה לנצח. צה"ל חזק, העם חזק, רק צריך מנהיגות שלא מפחדת. כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן. אבל צריך רצון אמיתי לניצחון, לא רק ליחסי ציבור."