זה היה צפוי, וזה קרה מהר מאוד: המאבק על הקרדיט – למי מגיעה תודה על ההסכם והעסקה. מתנגדי נתניהו התקשו לפרגן ולהזכיר את ראש הממשלה. הדבר התבטא בעיקר בדברי פרשנים שהתפתלו סביב הנושא: "זה רק טראמפ; הקרדיט כולו של הנשיא האמריקאי", הסבירו במגמתיות, וציינו בידענות כיצד כפה את ההסכם על נתניהו.
מן העבר השני, תומכי נתניהו לא הפסיקו להזכיר את תרומתו לצד זו של טראמפ, כשהם מדגישים את הלחץ הצבאי בעזה כגורם מרכזי לחתימת העסקה. בדבריהם נשענו גם על דברי טראמפ עצמו, שאישר כי הלחץ בעזה היה אחד הגורמים שהניעו את גלגלי העסקה. חמאס נכנע ללחץ הזה כשהבין שאין לו עוד גב גם מהמדינות שתמכו בו, קטאר וטורקיה. זהו שילוב של לחץ צבאי ומדיני שפעל יחד.
בשני המחנות – תומכי נתניהו ומתנגדיו, עקבו בדריכות אחר דברי התודה של משפחות החטופים. היו שהזכירו רק את טראמפ, והיו שהודו גם לנתניהו. בהקשר זה קשה שלא להתפעם מהעובדה שרוב רובן של המשפחות לא שכחו להודות בפומבי להשי"ת על שיבת יקיריהן הביתה: זעקות ספונטניות של "שמע ישראל" ו"שהחיינו" מילאו את האוויר ועוררו התרגשות רבה. בהמשך סיפרו גם החטופים כיצד הקפידו לצום ביום הכיפורים, שמרו על יהדותם וסירבו להצעת שוביהם להתאסלם תמורת תנאים טובים יותר. מרבית הסיפורים טרם סופרו ועוד נשמע עליהם בהרחבה.
כך או כך, במסגרת מאבק הקרדיטים ובעיקר בניסיון ליטול קרדיט מן הצד השני, ניסו בשמאל לטעון כי השחרור נעשה "למרות נתניהו". הם הבליטו את חלקו של טראמפ וטענו שראש הממשלה רק הפריע לתהליך ולא תרם מאומה. כמו כן טענו שאפשר היה להגיע לאותו הסכם כבר לפני שנה, טענה שאינה נכונה.
ההבדל בין שני ההסכמים עצום: לפני שנה דרש חמאס נסיגה מוחלטת מכל עזה תמורת שחרור חלקי. עתה שוחררו כל החטופים החיים, בעוד צה"ל נשאר בכ-53% משטח הרצועה.
בסביבתו של נתניהו טוענים כי השחרור בוצע למרות ההפגנות בכיכר ולמרות אנשי תקשורת ופעילי שמאל שניצלו לאורך כל המאבק את המיקרופון כדי להבליט את עמדותיהם. המגוחך הוא שלאחר השחרור נטלו חלק מאותם כתבים קרדיט לעצמם ובכך הגחיכו את עצמם לדעת.
כך, למשל, כתבת "חדשות 12" מיכל פעילן, שהפכה בשנתיים האחרונות לפעילת מחאה נמרצת נגד הממשלה במסווה של מאבק למען החטופים, פרסמה בבוקר שלאחר ההכרזה הודעה שקיבלה מאחיה הגדול: “הצלחת!”. התגובות לא איחרו לבוא, והיו קטלניות ממש: היו שציינו כי טראמפ אמור להזכיר את שמה מעל בימת הכנסת. אחרים לגלגו כי בזכותה כמעט קיבל פרס נובל לשלום…
חשוב לציין שפעילן אינה לבד. עיתונאים מן השמאל, שקשרו קשר אישי עם משפחות החטופים, משוכנעים שרק בגללם התגבשה העסקה. הקשר הזה הוביל לסיקור מוטה של המחאות והמו"מ עם סדר יום ברור נגד הממשלה. ה"ניצחתי" של אותה כתבת מסכם היטב תקופה שבה התקשורת איבדה פרופורציות בניסיון נואש לנכס לעצמה קרדיט.
מתי ללכת לבחירות: טראמפ תומך, הסקרים מזנקים ובליכוד מתלבטים
מים רבים חלפו מ"השחר של יום חדש" בבחירות 99 כאשר אהוד ברק ניצח את נתניהו, ל"שחר ההיסטורי של מזרח תיכון חדש" מתוך נאומו של טראמפ בכנסת ערב שמחת תורה. ההבדל תהומי: ב-99 נתניהו היה על הקרשים לאחר ההפסד, וכיום הוא במצב שונה לחלוטין, כאשר נשיא המעצמה הגדולה משבח אותו לעיני כל (וגורם למפח נפש של הקפלניסטים).
מתנגדיו של נתניהו (ונפתלי בנט בראשם), שעד לא מכבר הזהירו כי נתניהו יעשה הכול כדי לבטל את הבחירות בנימוק ש"לא הולכים לקלפי בעת מלחמה", חוששים עתה שהוא דווקא יפעל לקיום בחירות בזק על רקע עסקת החטופים. שוב מסתבר: האזהרות אינן עקרון ואינן אמיתיות, אלא פונקציה של צורך פוליטי משתנה.
בשלב הנוכחי לאחר החזרת החטופים וביקור טראמפ בישראל, הסקרים מחמיאים לנתניהו. השבוע אף נשבר השיא, כאשר לפי סקר "חדשות 14" (על ידי שלמה פילבר), גוש הימין מזנק ל-66 מנדטים בעוד בנט נחלש משמעותית. הסקר קובע כי הליכוד מקבל 35 מנדטים, בנט 13, ישראל ביתנו וש"ס 11 מנדטים כל אחת, מפלגת הדמוקרטים 10 מנדטים, יהדות התורה 8, עוצמה יהודית 7. רע"ם, חד"ש תע"ל, ישר (איזנקוט) והציונות הדתית מקבלות 5 מנדטים כל אחת, ויש עתיד מצליחה לעבור את אחוז החסימה עם 4 מנדטים בלבד. בל"ד וכחול לבן לא עוברות את אחוז החסימה.
בשאלת ההתאמה לתפקיד ראש הממשלה, בנימין נתניהו מוביל בפער משמעותי עם תמיכה של 58%. במקום השני נמצא נפתלי בנט עם 22%, ואחריו גדי איזנקוט עם 11%. אביגדור ליברמן ויאיר לפיד זוכים ל-4% תמיכה כל אחד, ובני גנץ מקבל אחוז אחד בלבד. הנחמה של קפלן ותקוותם היא שהסקרים אכן משחקים לטובת נתניהו וממריאים בתקופה זו, אבל יחזרו להיות מאוזנים בעוד כשבועיים שלושה.
כך או אחרת, הנתונים הללו אינם נעלמים מנתניהו, שכבר פועל לקיים את הבחירות הפנימיות לראשות הליכוד בהקדם. הצעד הזה מעלה את האפשרות שנתניהו יבקש לנצל את המומנטום הפוליטי כחלון הזדמנויות להוביל לבחירות בזק לכנסת.
בסביבתו של ראש הממשלה מתלבטים האם המהלך הזה אכן רצוי. הצד הניצי סבור שאין להקדים בחירות, אלא אם אין ברירה. לדעתם, אסור לוותר על שארית הכהונה עד מועד הבחירות בעוד שנה. כדי לעשות זאת, יש להעביר את החוק להסדרת מעמדם של לומדי התורה ואז את תקציב 2026. אם המשימות הלאומיות הללו לא יצליחו לעבור, ייתכן שנתניהו יבין שזה הזמן ללכת על "השחר ההיסטורי" שלו.
אבל יש גם צד שני למטבע.
ההתלבטות: מומנטום או מלכודת
יש הסבורים בליכוד שכדאי ורצוי ללכת לבחירות עכשיו, מתוך הנחה שטראמפ יעשה הכול לסייע לנתניהו. לדעתם יש לנצל את סיום המלחמה והחזרת החטופים וללכת לקלפי, כיוון שמכאן והלאה העניינים יכולים רק להסתבך.
זה יכול לקרות אם תכנית טראמפ תיכשל, כאשר החמאס לא יפורק מנשקו ועזה לא תפורז. במקרה כזה מדינת ישראל תבקש לצאת שוב למלחמה, אך ידיה עשויות להיות כבולות. על פי תרחיש זה, בן גביר וסמוטריץ', יאיימו בפרישה או ידרשו תאריך מוסכם לבחירות.
כל זה מוביל את תומכי הבחירות עכשיו בליכוד, לבסס את עמדתם שאין להמתין עוד כמה חודשים, אלא לקבוע כבר עכשיו תאריך לבחירות מוקדמות, מבלי להעביר את חוק הגיוס ואת התקציב. לטענתם, נתניהו צריך לנצל את הבלבול באופוזיציה, כאשר מחנה המרכז-שמאל לא מאורגן ולא מסודר. איזנקוט טרם החליט לאן פניו, ללפיד או לבנט, ליברמן עסוק באזהרות מטופשות על מיגון מפני איראן, ויאיר גולן עדיין לא יודע באיזה אופן ישובצו אנשי המחאה ברשימתו.
גם העובדה שלגוש האופוזיציה אין רוב בלי המפלגות הערביות, כאשר בנט וליברמן הצהירו מראש שלא יקימו ממשלה בתמיכת רע"ם, משרתת את נתניהו. התוצאה: אם הוא (נתניהו) לא ינצח בבחירות, לא תהיה הכרעה, ואז ילכו לעוד ועוד סבבי בחירות, כאשר בינתיים מכהנת ממשלת מעבר בראשותו.
זו גם הסיבה שסמוטריץ' ובן גביר לא ממהרים לפרוש מהממשלה. גם הם מבינים, שיתכן והממשלה הנוכחית תהפוך לממשלת קבע בפועל, אם לא תהיה הכרעה ברורה בבחירות. מוטב להם להיות בפנים, להחזיק בעמדות הכרעה והשפעה, ולא להיות בחוץ.
נתניהו נדרש אפוא לקבל החלטה לכאן או לכאן: האם יקדים את הבחירות או יעשה הכול כדי להשאיר אותן במועדן. ניסיון העבר מלמד, שנתניהו לא ממהר לקבל החלטות שכאלו, ומעדיף לבחור באפשרות שמעניקה לו עוד זמן בשלטון. נתניהו מצדד בכלל הפוליטי הישן, שקובע שמי שמקדים בחירות בגלל עיתוי מסוים, נוטה להפסיד כשהעיתוי מתחלף.
לכל המשוואה הזו מצטרף גם הציר המדיני: אם נתניהו יצליח להגיע להסכמי נורמליזציה או אפילו למתווה שלום מול סעודיה, אינדונזיה וסוריה, הוא יגיע לקלפי עם סיפור שמחבר ביטחון וכלכלה. מה שברור מעל כל ספק הוא שבלי הסדרה חוקית ומסודרת ללימוד בני הישיבות במושב הקרוב, כל דיבור על יציבות קואליציונית שווה כקליפת השום.
הבוז הצורם לנתניהו הוא הון פוליטי שעשוי להחזיר אותו לבלפור
אם נתניהו יצליח לאחד מחדש את כל הגוש שלו ולהחזיר אליו את רוב התומכים שזלגו ממנו (חלקם מסיבות מובנות) ובכך לזכות גם בבחירות הבאות, יהיה זה לא מעט תודות לבוז הרועם שנשמע ב"כיכר החטופים" בעת שסטיב ויטקוף הזכיר את שמו. הבוז הצורם הזה ישמש אותו בתעמולת הבחירות כעוד הוכחה לשנאה ולרעל שמפיצים מתנגדיו, שלא ידעו להתעלות אפילו ברגעי השמחה.
העסקה, על כל מחירה הכבד של שחרור מחבלים, הייתה משאת נפשם של אנשי כיכר החטופים. לאורך שנתיים מאז הטבח לחצו על נתניהו לחתום עליה, תחת הקריאה "כולם עכשיו בכל מחיר". הם חטפו את הכיכר לצרכיהם וצבעו אותה בצבעים פוליטיים עזים. ואז, כשהגיע הרגע וחטופים חזרו, הם לא היו מסוגלים ולו לשתוק, כאשר הוזכר שמו של נתניהו. תחת זאת שרקו בבוז, תוך שהם מביכים את השליח ויטקוף, שביקש רק לספר מה היה מאחורי הקלעים: "הייתי איתו בשוחות, תאמינו לי שיש לו תפקיד חשוב מאוד כאן", אמר.
אותם כפויי טובה, שהקשו לאורך כל הדרך על ביצוע ההסכם, העלו את המחיר והקשיחו את עמדות חמאס, שרקו בבוז גם כשהוזכר שמו של השר דרמר, האיש שפעל רבות לקידום ההסכם. בכך הוכיחו כי אין ביכולתם לשלם את מחיר הכרת התודה למי שבאמת פעל ועשה.
בהמשך, בניגוד לקריאות הבוז לנתניהו ולדרמר, הריעו בכיכר לארדואן, לשייח' מוחמד מקטאר ולנשיא מצרים, כאשר ויטקוף הזכיר את שמותיהם. זהו צעד מעוות של אמירת תודה לקטאר, שנותנת מחסה לבכירי חמאס; לטורקיה, שבראשה עומד רודן; ולמצרים, שבמשך שנים העלימה עין ממעבר נשק ותחמושת לעזה.
התקשורת הבליטה, כמובן, את קריאות הבוז ואף הצדיקה אותן: "זה מה שרוב הציבור חש", הסבירה, כביכול באובייקטיביות. בפועל, הדבר מאחד את הגוש שמנגד. נתניהו ייהנה מכך, בדיוק כמו שהימין נהנה מקריאות ה"צ'חצ'חים" של "הבדרן" דודו טופז ב־1981 כלפי תומכי הליכוד, ובדיוק כמו דבריו של "איש הרוח" יאיר גרבוז ב־2015, כשהגדיר את גוש נתניהו "מנשקי קמיעות ומשתטחי קברים". הדברים ההם הפכו לבומרנג נגד המחנה שלו, ונתניהו ניצל זאת היטב כל הדרך אל הקלפי.
נתניהו ואנשיו יסבירו גם עכשיו שהבוז לא כוון רק נגדו אישית, אלא נגד כל מי שאינו נמנה על אנשי "כיכר החטופים" ונגד כל מי שחושב אחרת מהם. זה הון פוליטי שישמש היטב במערכת הבחירות.
לי הבוז הזה הזכיר את ימי רצח רבין, כשבמחנה השמאל ובתקשורת הופנתה אצבע מאשימה לכל הציבור הימני ולכל חובשי הכיפות בלי אבחנה. גם אז זה פעל כבומרנג: זמן קצר לאחר מכן, בבחירות 1996, הצליח נתניהו לנצח כנגד כל הסיכויים והתחזיות את שמעון פרס, יורשו של רבין. האם זה מה שיקרה גם עכשיו? האם הבוז יפעל שוב על פי מודל גרבוז?
התחזיות קרסו, העובדות דיברו: כך קרסה קונספציית "הניתוק" בין נתניהו לארה"ב
מגוחך היה לראות כיצד התחזיות המוקדמות של עיתונאי השמאל קרסו בזו אחר זו בכל הנוגע ליחסי נתניהו–טראמפ. לקט הדברים הבא מעיד על נתק מוחלט מן העובדות.
הפרשן ברק סרי, זה שהזכרת נתניהו מעוררת בו חלחלה, טען כי "טראמפ זורק אותנו מתחת לגלגלי האוטובוס, מדינת ישראל מפריעה לו". בהמשך, לאחר חתימת ההסכם, הוסיף שאין שום סיכוי שטראמפ ייתן קרדיט לנתניהו.
הכתבת קרן מרציאנו מ"חדשות 12" הייתה מוטרדת מאוד: "כמה בנו כאן על טראמפ ובסוף אנו חוטפים סטירה אחר סטירה". עוד לפני התקיפה באיראן העריך הפרשן ברק רביד "שלא תהיה פעולה ישראלית נגד איראן". אחריו החרה אלוף (מיל') עמירם לוין מכיסא הפרשן: "כנראה לא תהיה תקיפה באיראן".
במהלך המו"מ, כשדובר על אפשרות לעסקה חלקית בלבד, טענו פרשנים כי נתניהו מעדיף עסקה בכמה פעימות כדי להאריך את המלחמה ולשמר יציבות קואליציונית מול סמוטריץ' ובן-גביר. "צריכה להיות עסקה מלאה על כל החטופים; אסור לעשות סלקציה", קבעו. אלא שכשנתניהו התעקש לבסוף על עסקה מלאה בה ישוחררו כולם, הטיחו בו אותם קולות: כיצד אתה מוותר על עסקה חלקית להצלת חלק מן החטופים?
נתניהו מצדו לעג לפרשנים, ובאחת מהצהרותיו הזכיר כיצד הסבירו ערב אחר ערב שאם צה"ל ייכנס לרצועה, "אין שום סיכוי להחזיר חטופים חיים". אגב, אותם פרשנים עצמם תמכו כל העת בקמלה האריס בבחירות לנשיאות ארה"ב, תוך לעג ואזהרות מפני טראמפ. זה לא מונע מהם כיום לקשור לו כתרים ולקבוע שרק הוא (ולא נתניהו) הביא את ההסכם.
מיותר לומר: איש מאנשי התקשורת לא הודה בכישלונותיו. איש מהם לא הפסיק לפרשן או שינה גישה; תחת זאת נברו אחר פרצות בהסכם וחיפשו "מאחורי המילים" של טראמפ נגד נתניהו. היו מהם שנתלו באמירת הנשיא כי נתניהו "לא הבחור הכי קל להתמודד איתו" והציגו זאת כהוכחה לעמדתם.
בפועל, זו מחמאה: טראמפ אומר בפשטות שמולו עמד מנהיג שהתעקש על עקרונותיו. "ביבי היה מתקשר אליי המון פעמים ומבקש נשק כזה ואחר. נתתי לו, וישראל נעשתה חזקה ועצומה. זה מה שהוביל לשלום", סיפר. הדברים מזכירים מאוד את דברי מנכ"ל פייזר בעת הקורונה, שהעיד כי נתניהו "לא הפסיק להטריד בטלפונים יומם ולילה" כדי להשיג חיסונים. בפועל מדינת ישראל הייתה בין הראשונות להתחסן. היסטוריה, מסתבר, חוזרת על עצמה, רק שהפעם המחיר היה כבד הרבה יותר.
מאבק בוטה מול מאבק מכובד: כך נהגה משפחת מור וכך נהגה אמו של מתן צנגאוקר
לאורך כל השנתיים שבניהם היו בשבי, נרשם מאבק בתוך משפחות החטופים בין הגורמים הרדיקליים משמאל לבין אנשי "פורום הגבורה" מימין. המשפחות משמאל, בגיבוי התקשורת ואנשי קפלן, טענו כל העת נגד פורום הגבורה, שאינם מצטרפים להפגנותיהם ויוצאים נגד כל ויתור או פשרה עם חמאס. "לא אכפת לכם מהילדים שלכם בשבי," הטיחו בצביקה מור, אביו של החייל החטוף איתן.
למרות זאת, ייזכר צביקה מור כאחד מגיבורי המלחמה, כאשר נותר איתן בעמדתו וקרא לא לשלם כל מחיר ולא להסכים לעסקאות חלקיות, שיותירו חטופים חיים בעזה. קיתונות הרעל והביקורת נשפכו נגדו, בטענה שהוא גורם לכך שבנו יישאר בעזה.
כאשר חזר הבן איתן ארצה, הוא סיפר על שיחה שהייתה לו עם בכיר חמאס, עד א-דין אל-חדאד, שאמר לו שאם תהיה עסקה חלקית, הוא ייצא ראשון – כיון ש"אביך ממילא לא מגיע להפגנות". הנה אפוא ההוכחה עד כמה חמאס היה קשוב לזהות המפגינים, ועד כמה שמר בידיו את החטופים שהוריהם הרעישו נגד נתניהו והממשלה.
בהקשר זה עולה מיד שמה של עינב צנגאוקר, שניהלה תחילה מאבק רגיל לשחרור בנה. אך ככל שחלף הזמן, ניצלו מארגני ההפגנות משמאל את מצוקתה האישית והפכו אותה לקול הדובר והצווח ביותר נגד נתניהו. צנגאוקר עשתה זאת בבוטות רבה וגרמה לרבים להסתייג מדרכה ומצורת מאבקה.
כל עוד בנה היה חטוף בעזה, הוצנעה הביקורת על דרכה הבוטה. עתה, לאחר שחזר, החלו לבוא עמה חשבון בשאלה האם היא הזיקה לבנה במקום לסייע. ההנחה הייתה שחמאס ישמור את בנה מתן עד הרגע האחרון כדי שאמו תמשיך להתבטא נגד נתניהו. עם חזרתו מתברר כי הוא עבר תקופת שבי לא קלה. מה שנתן לו תקווה, הייתה האמונה. במהלך השבי מצא ספר תהילים, שככל הנראה היה שייך ללוחם צה"ל, והתפלל מתוכו מידי יום.
"בנך חזר הביתה למרות פעילותך ולא בגללה," כתבו השבוע לצנגאוקר. "בזמן שאחרים נלחמו בשטח וחרפו את נפשם, את נלחמת על עוד חשיפה תקשורתית. השמאלנים בקפלן הריעו לך בהתלהבות, הפכו אותך לסמל רגעי. הם ניצלו את כאבך, רכבו עליו, ועטפו אותו בסיסמאות נאות".
המבחן של צנגאוקר יהיה עכשיו לאחר שבנה חזר: האם היא תשוב לאלמוניותה, כפי שמבקשים רוב רובם של הורי החטופים, או שהיא תתקשה להיפרד מאור הזרקורים ותמשיך להפגין תחת הסיסמה של אנשי קפלן: "ועדת חקירה ממלכתית עכשיו". ההימור ברור: מי שהתמכרה למצלמות תתקשה להרפות.
האם דבריו של טראמפ היו ספונטניים או שתוכננו מראש על ידי נתניהו ואנשיו?
המראה האבסורדי ביותר בימים הללו הוא המשך משפטו של בנימין נתניהו. מי שנקלע השבוע לבית המשפט המחוזי בתל־אביב (קומה מינוס 2) נתקל במחזה בלתי ייאמן: ראש הממשלה, העסוק בשחרור החטופים ובהמשך המו״מ לצד עניינים ביטחוניים גלויים ונסתרים נדרש להשיב על שורת שאלות זניחות ובלתי מעשיות על אירועים מלפני שמונה שנים. רובן עסקו בפרטים קטנים ומעורפלים, העמוסים בפרשנויות סותרות ופחות רלוונטיות.
אכן, אין ולא צריכות להיות הנחות משפטיות לאיש, אך בהינתן כל שמתרחש סביב המשפט הזה ובעיקר הספיקות ותחושת הרדיפה, ראוי היה לפחות לעכבו, אם לא להפסיקו כליל. לא מן הנמנע שגם הנשיא הרצוג, ורבים במערכת המשפט, רואים כיצד ההליך פועל כבומרנג ופוגע באמון הציבור. בליכוד כבר הודיעו השבוע כי יקדמו הצעת חוק שתאפשר לצמצם דיונים בבית המשפט "אם קיים חשש לפגיעה בביטחון המדינה". ההצעה גורמת לפולמוס פוליטי נרחב עם הפרשנות הצפויה של השמאל: "ההפיכה המשפטית חוזרת."
כך או כך, מי שהעלה את הנושא לקדמת הבמה ובחן רב, כדרכו היה הנשיא טראמפ בנאומו בכנסת. הוא אמר בקול רם את מה שרבים חושבים בשקט: יש להעניק חנינה לנתניהו. דבריו זכו למחיאות כפיים סוערות של אנשי הקואליציה (ואף מחלקים באופוזיציה). נתניהו חייך במקומו ומכאן עלתה הספקולציה: האם ידע מראש? האם הוא או אנשיו ביקשו להעלות את הסוגיה?
טראמפ עצמו אמר את הדברים כשהוא סוטה מן הנוסח שהוקרן מולו בטלפרומפטר. הדברים לא הופיעו בנאום הכתוב: "אני אוהב את האיש הזה. סיגרים ושמפניה – למי בכלל אכפת? הוא מן המנהיגים הטובים שהיו כאן בשעת מלחמה".
ההערה הזו לא נעמה לרבים באולפנים ולכן הפרשנים מיהרו לטעון, שנתניהו ואנשיו תיאמו מראש עם טראמפ, כדי לפנות אל הנשיא הרצוג בבקשת חנינה.
מאוחר יותר, במטוסו בדרכו חזרה לארה״ב, נשאל טראמפ על כך ואמר שלא תכנן לדבר על חנינה, אך "התזמון היה מושלם". לדבריו, הוא חש את אהדת האולם לנתניהו, ולכן נתן דרור ללשונו: "אלמלא התשואות, לא הייתי מעלה זאת. זה נושא רגיש בישראל. אבל האנשים היו פנטסטיים", הסביר בדרכו האופיינית.
אגב, דברי טראמפ על החנינה אינם חדשים. כך התבטא כבר בעבר בארה"ב, כאשר אמר שיש לבטל את משפט נתניהו. מה שברור הוא שהמילים החמות של טראמפ על נתניהו לא נאמרו מהשפה ולחוץ. אנשי הנשיא אומרים כי הוא מתכנן לעבוד עם ראה"מ הלאה בשנים הקרובות תוך הבעת שביעות רצון מהקשר ביניהם.
אפשר להניח שטראמפ יעשה הרבה כדי שנתניהו ינצח בבחירות הבאות, למורת רוחם של הרלב"יסטים. ולא נופתע אם אותם שקראו לו להתערב "בפועל" למען עסקת החטופים ידרשו בקרוב שיפסיק "להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל".
סיפורה יוצא הדופן של אמו של החטוף בר קופרשטיין
הרבה תשומת לב ניתנה השבוע לדברים שאמרו בני משפחות החטופים עם שיבת יקיריהם. מעבר למאבק הקרדיטים משמאל ומימין, אפשר היה לשמוע גם את סגנון ההתמודדות של כל משפחה בשנתיים הקשות.
מתוך כל הקולות הללו בלטו דבריה של ג'ולי קופרשטיין, אמו של שורד השבי בר. נאומה היה מעורר השראה עם דברי חיזוק ואמונה. השורה שלכדה את העין הייתה: "תודה ללומדי התורה ולקוראות קטיפה שלא הפסיקו להתפלל לשחרור בני".
הסיפור שעומד מאחורי הדברים הללו זוכה לדברי הסבר של עורכת המגזין היוקרתי והפופולרי "קטיפה" ב"יתד נאמן" גב' רוחמה פז. "ג'ולי קופרשטיין היא אישה אצילת נפש וגיבורת רוח. היא בחרה שלא לפעול בדרך מחאות והפגנות, אלא להשקיע את כל כולה ב'עסקאות רוחניות' – תפילה, זכויות וקבלות".
לפני שנתיים החלה קופרשטיין לכתוב טור חיזוק קבוע ב‘קטיפה’ תחת הכותרת 'כבר חוזר'. שוב ושוב קראה להתפלל ולהרבות זכויות להשבת בר אברהם בן ג׳וליה מן השבי, בתוך כל החטופים, והדגישה להתפלל גם עבורם. בטורים שלה שהפכו מהר מאד למבוקשים ביותר, תארה את התחושות שלה, והמאמצים הרוחניים הבלתי פוסקים. מדהים היה לשמוע שבעקבות הטור עשרות אלפי משפחות חרדיות לקחו להם למטרה לפעול רוחנית למען השבת בר אברהם בן ג'וליה, וסיפרו שוב ושוב כמה תפילות וחיזוקים הם עושים. אפשר לומר שהחברה החרדית התגייסה כולה למען השבתו, עד שגם החילוניים ידעו ש'זה החטוף של החרדים'.
רעיון מעניין במיוחד נהגה על ידי כמה משפחות, שחשבו לכתוב את השם שלו על בר מים, כצליל שמו, ולומר לאחר ברכת שהכל, להשבת בר אברהם בן ג'וליה. "פרסמנו גזיר להדבקה על בר המים וההיענות הייתה מדהימה", מספרת פז.
בהשראת הטור הוזמנה הגב' ג'ולי להרצאות חיזוק לנשים בכל הריכוזים החרדיים ובמרכזי ההשתלמויות של הסמינרים שמילאו אולמות, יחד עם גב' ריקי סיטון 'מאיילת השחר' שליוותה אותה לאורך כל הדרך הארוכה וקישרה אותה עם 'קטיפה'. ההתרגשות והרצון לפגוש אותה ולשמוע אותה היו מדהימים. בכל מקום היא חזרה על המסרים של 'כבר חוזר' ב'קטיפה', ותיארה כיצד לנתב את הדאגה לעשיה רוחנית.
"אפשר לומר שמשפחת קופרשטיין, נעטפה על ידי החברה החרדית באכפתיות וערבות יהודית", מסכמת עורכת מגזין קטיפה.
לסיפור הזה יש גם "מאחורי הקלעים" פנימי מעניין: גיליון 'קטיפה' של אחרי החגים הודפס לפני סוכות עם טור של הגב' ג'ולי בו היא קוראת להתפלל להשבת בנה… אולם בגלל הקשר העמוק שלה עם קוראות העיתון, הוצפו פניות רבות מהקוראות שביקשו טור סיכום "כבר חזר". לכן הודפסה תוספת מיוחדת, עם טור משותף של ג'ולי קופרשטיין וריקי סיטון, שליוותה אותה לאורך ההמתנה והפגישה עם בר.
למען הקוראים אצטט כמה מילים מהטור: "תודה להקב"ה על הנס העצום שעשה לנו. תודה לעם ישראל המיוחד הזה. תודה לכן קוראות אהובות על השותפות המלאה, על הקבלות, התפילות והבקשות. זה היה העוגן שלי כל השנתיים האחרונות. ברוך ד' בר שלי כאן, הרבה בזכותכן!
"בעזרת ד' כשבר ייצא מבית החולים הביתה, אני ממש רוצה לעבור דרך בני ברק, העיר שהייתה לי בית. ניסע לאט כדי שבר יכיר ויראה וינופף לשלום, להכיר תודה לתושבים היקרים, לחברה החרדית המדהימה שאימצה אותנו אל ליבה, הרבה בזכות הטור הזה ב'קטיפה'".
מתבקש אפוא לסיים השבוע את המדור עם המשפט הבא: כשעושים "עסקה רוחנית", שמים פותחים שערים.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
סיכום יפה של השבוע
שנזכה לראות כל אחד מעלת חברינו..
דווקא בתקופה זאת מתגלה כמה כל הכוחות בעם ישראל נצרכים, כל אחד בדרכו ובזעקת ליבו.. אין צורך להשוות מי הצודק והנכון כי באמת הימין השמאל המרכז פעלו כל אחד בדרכו הלואי נשכיל לראות את המעלה והפנימיות ויחד נקבל פני משיח
תודה רבה על הכתבה של עסקה רוחנית
מאד נהניתי
ורציתי להוסיף שאני אשמח מאוד אם תוכלו לעשות עוד כתבות ארוכות ,
ומענינות.
שבדרך אגב הרבה יותר נוח לקרוא כתבה ארוכה ולא כל רגע לצאת ולהיכנס לכתבה אחרת
שכוייח,
מאד מאד מרגש
ותמיד מפתיע התבונות של הכתב המוכשר אריה זיסמן