זאת אומרת, דבר פלא עצום התרחש עד זמנו של נח, דור המבול שאנו עוסקים בו בפרשת השבוע. השחתת דרכם של בני האדם השחיתה גם את טבעם של בעלי החיים. וכשבעלי החיים גם הפכו להיות מושחתים – כלומר, כל בשר, כל מי שהוא בשר, השחית את דרכו על הארץ – אז הארץ נשחתה. עד כדי כך שחז"ל הקדושים מתארים בפנינו שאם אדם היה זורע באדמה זרע מסוים, האדמה הייתה מצמיחה דבר אחר. לא נותר מה לעשות אלא "וימח את כל היקום." השם יתברך מוחה את כל היקום.

יש דבר מעניין מאוד. אנחנו יודעים היום שיש כמה וכמה יבשות בעולם, וכל יבשת מרוחקת מחברתה בדרך כלל. יש מקומות שכן יש מגע ביניהם, וימים, הים הגדול, מפריד בין יבשה ליבשה.

כאשר במעשה בראשית כתוב: "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה," כלומר יש רק יבשה אחת. השם יתברך, בבריאת העולם, מתאר בפנינו שהיבשה היא אחת, והיה צריך להסיט את המים: "יִקָּווּ הַמַּיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה." כל כדור הארץ היה מכוסה מים. אחרי שהמים נקוו אל מקום אחד, אז נראתה יבשה, אבל יש יבשה אחת.

בפועל אנחנו יודעים היום שיש כמה יבשות. הסוד של הדבר הזה הוא המבול. בזמן המבול העולם השתנה לחלוטין. כתוב במדרש 'ילקוט שמעוני', שלקח הקדוש ברוך הוא כוכב מ"כִּימָה" והטיל אותו על כדור הארץ. ואז "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ." הטלת הכוכב – לקח כוכב מכימה והטיל אותו לכדור הארץ. זאת אומרת, בימינו, אולי אם היה קורה כזה דבר, היינו מתארים את זה כקטסטרופה עולמית. תאונה, כוכב סטה מהמסלול והתנגש בכדור הארץ. כדור הארץ התפרק. כדור הארץ נחלק לחלקים, ומכאן נוצרו היבשות השונות. כלומר, הכדור נחלק לחלקים, כשהחלקים התרחקו זה מזה.

היום כולנו יודעים שכל היבשות מאוכלסות. נדמיין לעצמנו שכל בני האדם היו על יבשת אחת. איזו קטסטרופה עולמית הייתה. מעניין. המחלוקות בין בני אדם עצומות. היבשות השונות גם נתנו התהוות של בני אדם שונים, במאפיינים שלהם. כל זה הוא תוצאה של המבול. המבול ייסד עולם חדש עם סדר חדש.

"עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, חֹם וָקֹר, קַיִץ וָחֹרֶף" – כפי שהפסוק מתאר, ארבע עונות השנה זה דבר שנוצר במבול. עד תקופת המבול העולם כולו היה במצב של אביב. לא היו קצוות. אתם יודעים שהקצוות למעשה מחלישים את הבריאה. כל דבר שפעם סובל קור ופעם סובל חום, הוא נחלש, הוא נחלש. ניקח כוסית זכוכית, נעביר אותה מחום בפעם אחת לקור קיצוני – היא תתבקע. מתכת, כל דבר בבריאה [נחלש]. אבל אם המצב הוא יציב, אביב, כל הזמן אביב, שום דבר לא נחלש, הכל בריא. לכן הבריאות של בני האדם הייתה דבר שאנחנו לא מכירים בוודאי.

חז"ל הקדושים מתארים שלפני המבול אדם היה זורע, ומה שהוא היה קוצר, זה היה די לו לארבעים שנה. מי בימינו מבין דבר כזה? אין טבע כזה בבריאה. הכל נחלש. בני האדם היו ענקים, בריאים, חזקים, חסונים. אחרי המבול התקצרו ימיהם של בני האדם, נחלשו גופות בני האדם, וכדור הארץ שינה את טבעו. כל זה – "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ."

אנחנו מצפים לחזרת העולם למצב של שלמות. למעשה, לא לחזרה אלא להשגת שלמות גדולה יותר. כל אחד שואף להיות בריא ולהישאר חזק. זו שאיפה. מדוע זה נמצא כל הזמן בתוך השאיפה שלנו? משום שהאדם במקורו היה כזה. החטאים והשינוי שחלו בעולם שינו אותנו, אבל כל דבר שואף לחזור למקומו הראשון. ומכאן גם הציפייה שלנו, הכיִוּוּי שלנו – כַּוֵּן השם, "חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבְּךָ" – והציפייה שלנו לגאולה, הציפייה שלנו לשלמות, הציפייה שלנו לשלום, הציפייה שלנו לאביב. "אָבִיב, כִּי אִמַּצְתְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, הֶרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת." העולם יחזור להיות במצב של אביב, במצב של אין קיצוניות של קור וחום, בעזרת השם יתברך.

את הדבר הזה בזוהר הקדוש מכנים "תיבת נח." התיבה של נח מגדירה מצב שהאדם חי תחת כנפי השכינה. בתוך עולם שלם שמושמד, בתוך עולם שלם שמשחית את דרכו, ניצבת לה תיבה על פני המים. לכאורה, תיבה שבדרך הטבע היא גם לא אמורה להחזיק מעמד בתוך מבול כזה עצום. הכל מתקיים בנס, משום שהקדוש ברוך הוא חופף את שכינתו על התיבה הזאת כדי להמשיך את קיומו של העולם.

אנחנו אומרים בדרך המשל שהחיים שלנו בחוץ מרובים במי מבול: מבול רוחני, מבול של דעות כפרניות, מבול של התכחשות לאמת. הדרך של האדם להימלט מהמבול היא להיכנס אל תוך התיבה, להיכנס לבית המדרש, להיכנס לבית שמגדל בתוכו ילדים בדרך של תורה ויראת שמיים, להיכנס עם הילדים שלנו לתלמודי תורה, לישיבות הקדושות. זו התיבה, כי אין "תיבת נח" שיכולה לשמור עלינו מהמבול האיום שנמצא בחוץ.

שבת שלום לכולם.